אין לכם כבוד: סיכום השבת בליגת העל

תופעה מוזרה הורגשה בשבוע החולף. למכבי תל אביב היו סיכויים ריאליים לזכות באליפות דווקא בבלומפילד מול הפועל תל אביב. ועדיין, לפני ובמיוחד אחרי המשחק בסכנין, האופציה הזו נראתה פחות ופחות ממשית. אין הרבה פעמים שבהן אלופה נכנסת מגיעה בנחיתות מול יריבה, אבל הכתובת כבר טבועה חודש על הקיר. מאז הניצחון 0:2 על הפועל באר שבע מכבי תל אביב הפסיקה לשחק כדורגל. וכשאתה מתמודד עם הקבוצה היחידה בפלייאוף העליון שטרם רשמה בו הפסד, אתה לא יכול לנצח בלי לשחק כדורגל. כמו שעשית, למשל, נגד מכבי חיפה.

ההשוואות בין הקבוצה של אוסקר גרסיה לקבוצה של פאולו סוזה לא ייפסקו גם אחרי ההכתרה הרשמית. טיעונים יש לכאן ולכאן, רק על דבר אחד קשה לחלוק: השליטה של מכבי תל אביב אשתקד בדרבים (להוציא את הראשון) והכניסה שלה לראש של הפועל הייתה מוחלטת. השנה אפילו מהפך ה-2:3 העצום לא גובה בדריסות. ארבעה דרבים ראינו העונה. בכל הארבעה שלטה הפועל תל אביב. עד השבת יצאה לה רק נקודה אחת מהשליטה הזו, אבל אתמול היא ניצלה עד תום את הרפיון ונפילת המתח של היריבה. במעמד דומה בעונה שעברה הפועל הובילה 0:2 בדקה ה-19, כשלמכבי נפסק פנדל לפני ההפסקה. זה נגמר ב-2:4 צהוב. גם אתמול ב-0:2 מכבי קיבלה פנדל. אז קיבלה.

דרבים לבדם הם לא מדד להצלחה או לכישלון, אבל כשמסכמים עונה הם נשארים בתודעה. התוצאה של השבת האחרונה חשובה במיוחד להפועל, שנמנעה מסיוט שיכול לרדוף אותה הרבה שנים, אבל גם מטילה צל קטן על האליפות הצהובה. למכבי תל אביב לא הגיע לקיים אתמול בבלומפילד הקפת אליפות, אבל גם לא הגיע לה לנצח באותו ערב מדהים של 17 במרץ. הפעם הפועל פשוט דאגה שהקורלציה בין "לא מגיע" לתוצאה הסופית תהיה ישרה.

עוד מליגת העל

רן בן שמעון חוגג: "מגיע לאוהדים"

תקווה: סוזה פתח הגנתי ונענש

אוהדי בני יהודה השתוללו לאחר ההפסד בפתח תקווה

אלישע לוי מודה: "הפציעות הכריעו אותנו"

הרבה מעגלים סגרה הפועל תל אביב בניצחון הזה. אוראל דגני, הגיבור הטראגי של ה-17 במרץ, הבקיע שער מהסרטים. עומר דמארי, שפנדל מוצלח שלו לא הספיק בדרבי ההוא, נתן בשיניים דווקא אחרי החמצה שלישית (!) שלו מהנקודה הלבנה בפלייאוף הזה. דני עמוס המושמץ סיפק את הצלת הפנדל שבלעדיה מי יודע מה היה עולה בגורלו של המשחק. ורן בן שמעון, אותו אחד שלא הבין מאיפה זה בא לו אחרי שכבר חגג בדרבי ההוא ושבע לא מעט מרורים העונה, שמר הפעם על איפוק וסופסוף בא על שכרו.

המשמעות של כל הניצחונות הקטנים הללו סמלית, אבל הייתה אחת גדולה והרבה יותר פרקטית, והיא לא נוגעת לדמות זו או אחרת. לכל אורך העונה הפועל שידרה למכבי שהיא לא מפחדת ממנה, וגם למשחק שאמור היה לבסס סופית את השליטה הצהובה בעיר הגיעה עם מבט נוקב ללבן של העיניים. לניצחון גדול בדרבי יש הרבה משמעויות עתידיות. ה-0:3 של הפועל בסיום 2006/7 הכניס את מכבי תל אביב ללחץ של כמה משחקים טובים בכל פעם שראתה אדום, כמו ה-0:4 של מכבי ב-91/2 וב-2012/13. האדומים עצרו את הסחף, ולא הייתה מבחינתם נקודת זמן טובה יותר לעשות את זה.

המסקנות המיידיות לגבי מכבי תל אביב הרבה פחות משמעותיות. היא הפסידה בדרבי כי כיבתה את השלטר ברגע שהאליפות הוכרעה. הירידה בכושר מובנת, מה גם שהמחצית הראשונה הייתה דווקא אחת היותר טובות התקפית שלה לאחרונה. אלא ששתי נורות אזהרה כבר בוהקות לג'ורדי קרויף. הראשונה היא צד שמאל של ההגנה. לא משנה אם סוזה עולה עם שלושה בלמים או עם שני מגנים, האגף השמאלי בהגנה הצהובה דורש תיקון. מאנה, יואב זיו, עמרי בן הרוש ורמי מרבאל עברו שם העונה, איש מהם לא סיפק פיתרון הגון לעמדה. השער הראשון בדרבי אמש, כמו גם בדרבי ה-2:3, הגיע לאחר טעות באגף הזה. הצוות המקצועי בוודאי ייתן על כך את הדעת בעונה הבאה.

דילמה גדולה לא פחות קיימת בעמדת החלוץ. לכאורה, ראדה פריצה סיפק גם העונה את הסחורה, כשכבש 12 שערים. גם לירידה שלו בכושר יש, לכאורה, הסבר ברור, במיוחד כשמסתכלים על הדעיכה של שחקני מפתח אחרים (גרסיה, טיבי, אלברמן, בן חיים ואפילו חואן פאבלו), אבל נראה שאצל השבדי מדובר במשהו שמעבר. פריצה לא זז במגרש, קל לסגור אותו, הוא כבר מזמן לא החלוץ האימתני שהביך הגנות ובעיקר משדר עצבנות ועושה עבירות על המגנים שאחריהם הוא רודף. בהיותו חתום על חוזה לעונה נוספת , פריצה נמצא בתוכניות של מכבי תל אביב. השאלה היא איזה תפקיד ייועד לו והאם הרגרסיה הבולטת הזו היא תוצר של שחיקה טבעית מעונה ארוכה, או שיש לה גם רבדים אחרים, עמוקים ומדאיגים יותר.

לפני שנתיים, בעונת 2011/12, החלו את העונה 14 מאמנים ישראלים ב-14 קבוצות בליגת העל. את העונה הבאה יפתחו לכל היותר 12 מאמנים ישראלים. לכל היותר, כי מלבד מכבי תל אביב ומכבי חיפה, גם בבית"ר ירושלים מדברים על מאמן זר וגם בהפועל תל אביב הועלה הרעיון. לכאורה, מדובר רק בשני מאמנים, אבל המספרים מראים ירידה מ-100 אחוז כחול-לבן על הקווים בליגת העל ל-86 אחוז. ואם אתם מתעקשים לספור רק את חמש הגדולות (מכבי והפועל תל אביב, בית"ר, מכבי חיפה והפועל באר שבע), הרי שכאן מדובר בצניחה של 40 אחוז, נכון לעכשיו. זה כבר משמעותי ביותר.

לאורך השנים הגיעו מאמנים זרים לליגת העל. רק במכבי חיפה עברו ג'ק מנסל ודושאן אוהרין, אבל הגיעו גם ויוטק לזארק, לואיס פרננדז, לותאר מתיאוס ואחרים. איש מהם לא הצביע על מגמה. אוסקר גרסיה דווקא כן, אלא שעד לפני מספר שבועות זו נראתה כמו מגמה בלעדית של ג'ורדי קרויף ומכבי תל אביב. המינוי של אלכסנדר סטנוייביץ' משנה לחלוטין את התמונה, משום הוא מעיד על הליך חשיבתי דומה של שניים מהמועדונים הגדולים בכדורגל שלנו. זו כבר עדות ממשית לבעיית האמון הקשה שקיימת בצמרת הכדורגל הישראלי כלפי ההיצע המקומי.

כשרן בן שמעון מסביר הרבה אחרי שהעונה נגמרה שהקבוצה שלו טובה במאני טיים וכשרוני לוי מספר כיצד השאיר את בית"ר בליגה למרות הישגים דלים, אתה מבין שיש פה בעיה. המאמן הישראלי דואג קודם כל לכסות את הישבן שלו. זה לגיטימי, יש הרבה מתחרים על מעט משרות בשוק קפריזי ממילא. אבל המודל שיצרה מכבי תל אביב, שמושתת על מידור של התקשורת מהמאמן ושל המאמן מהתקשורת, עבד כל כך טוב, שבמכבי חיפה הבינו שאין להם ברירה יותר. המדיה החיפאית היא מהאכזריות שיש בארץ (וזה ייאמר דווקא לזכותה, כי תפקידה של עיתונות הוא להשפיע). הדרך היחידה מבחינת מכבי חיפה לצמצם את ההשפעה הזו היא להביא לפה מישהו שלא מבין עברית, לא מגיב למתקפות או לטיפים זולים ולא ישאיר את יניב קטן במועדון אם יחשוב שהוא לא מתאים יותר למועדון.

את המפתח להצלחת סטנוייביץ' בכפר גלים יספק יעקב שחר בשדרת הניהול שתעמוד מאחוריו. מקובל לייחס את ההצלחה של מכבי תל אביב לג'ורדי קרויף, אבל יש לזכור שמעליו יש בשרשרת עוד שני אנשים (כמוהו, שניהם לא דוברים עברית) – גולדהאר וג'ק אנגלידיס. סיכויי המהלך יפחתו אם סטנוייביץ' יהיה היחיד במועדון שינסה להנחיל לו מנטאליות "זרה". מכבי חיפה כולה תיאלץ להתגייס למאמץ הזה, שאותו לא עשתה בתקופת דושאן אוהרין. אחרי טראומת ראובן עטר וכישלון ההימור על אריק בנאדו, שחר הבין שאין ברירה, שכדי לנצח את מכבי תל אביב הוא צריך לשחק במגרש שלה.

ואין בכך שום בושה, כי בשורת המינוי של אלכסנדר סטנוייביץ' למכבי חיפה אולי לא ממש עושה חסד עם שוק המאמנים הישראלי, אבל בהחלט צפויה להיטיב עם מכבי חיפה.

אלפי האוהדים הזהובים שהגיעו לאצטדיון המושבה צעקו "בני יהודה לא תרד", זכר לאותה שירה מפורסמת בעונת הקאמבק 2007/8. אלא כל מי שראה את המשחק אתמול מבין שגם אם בני יהודה תיחלץ לבסוף, אין כל קשר בין הסיומת האדירה ההיא לאוסף הנאיבי וחסר האופי שמסתובב העונה על הדשא. אם עד לפני שבועיים נשענה הקבוצה של יוסי אבוקסיס על אליבי ה"אנחנו לא באמת שייכים לתחתית", באו המשחקים מול רעננה ומכבי פתח תקווה והבהירו שזה בדיוק המקום הריאלי שלהם. באיחור של חודשיים או שלושה לפחות, בבני יהודה יודעים היום שלא מגיע להיות מעל לקו האדום. עם התובנה הזו הם יגיעו בשבת הקרובה לאצטדיון גרונדמן. אולי דווקא היא תעזור להם להוציא את שלוש הנקודות.

מאמן מכבי תל אביב פאולו סוזה: "במחצית השנייה חיפשנו שחקנים עם אומץ".

רוצה לומר: אבל בראשונה עליתי עם ארבעה קשרים נסוגים.

מאמן הפועל תל אביב רן בן שמעון: "אני חושב שזה ממש מאני טיים, למרות שאנשים חושבים אחרת".

רוצה לומר: מבחינתי, הטבלה משקרת.

מאמן בני סכנין מרקו בלבול: "יש בסכנין הנהלה מדהימה שנותנת שקט למאמן".

רוצה לומר: פספסתי את 1 באפריל ב-25 ימים.

בעלי הפועל חיפה יואב כץ: "נשארנו בליגה, אבל עם טעם לא טוב".

רוצה לומר: קצת חבל, כי בכל השנים שלי בקבוצה תמיד עשו כאן חיים.

שוער בית"ר ירושלים אריאל הרוש: "מי שמקלל אותי הוא לא אוהד".

רוצה לומר: רק זה היה חסר לי, עוד חזית איתם עכשיו.

דני עמוס לא הקים מדגרת ציפורים לפני שגילח את הזקן.

אפילו בפנדלים מכבי תל אביב לא יכולה בלי ערן זהבי.

בית"ר ירושלים מעכבת משכורות ובבקרת התקציבים, כמו תמיד, שותקים. בשביל מה, לעזאזל, הגוף הזה קיים?