במובנים רבים, היה זה הקרב הגדול בקריירה שלו. במובנים רבים, היה זה הקרב האחרון בקריירה שלו. כן, היו מפורסמים יותר, וכן, אחריו הגיעו תשעה אחרים, אבל ב-21 ביולי, 1933, יוהאן טרולמן נכנס לזירת האגרוף ונלחם על דבר גדול בהרבה מזהות מנצח בקרב מסוים: הוא נלחם על זהותו שלו, על עקרונות, על מורשת.
כדי לעשות זאת, יוהאן טרולמן צעד פנימה אל הזירה בברלין כשגופו מכוסה קמח לבן ושיערו צבוע בגוון בלונדיני. הוא נראה כמו קריקטורה של ארי. הוא ידע שהבדיחה המאוד, מאוד לא מצחיקה הזאת עלולה לעלות לו במוות, אך באותו ערב זה לא ממש היה אכפת לו.
את הקרב ההוא יוהאן טרולמן הפסיד, וכך גם את המלחמה: פחות מעשר שנים לאחר מכן, בגיל 36, נרצח במחנה הריכוז וטינברג. אבל הדרך למחנה הריכוז היתה מלאה בניצחונות שאז אולי נחשבו קטנים, והיום, בדיעבד, אי אפשר להתייחס אליהם בכל תיאור אחר מלבד ניצחונות ענקיים.
***
טרולמן נולד רגע לפני ש-1907 התחלפה ב-1908 בהאנובר למשפחה צוענית בת 11 נפשות מהשבט הסינטי. הוריו הניחו את מקל הנדודים המיתולוגי שנים רבות לפני שנולד, והיו, במידה רבה, אזרחים גרמנים לכל דבר, מה שאפשר ליוהאן הצעיר להתקבל למועדון אגרוף מקומי ולהתחיל לחלק ולספוג מכות בזירה כבר בגיל שמונה. בתקופה ההיא היה מוכר לחבריו כ"רוקלי" (עץ בשפת הצוענים) בשל מבנהו הגופני. ואכן, מעט מאוד אנשים הצליחו לטפס על טרולמן בתחילת דרכו: כחובבן זכה בארבעה תחרויות איזוריות, ואף הוכתר כאלוף צפון גרמניה.
ההישגים של הכישרון הצעיר הפכו אותו למועמד טבעי, לכאורה, לייצג את הגרמנים באולימפיאדת 1928 בסטוקהולם, אלא שראשי המשלחת החליטו לשלול את השתתפותו משום שהיה, לדבריהם, "צהוב, בעל סגנון לא-גרמני". טרולמן בן ה-20 לקח את זה אישי, והחליט להפוך את האגרוף לקריירה מקצוענית, כדי לצמצם את כמות האנשים שתהיה יכולה להתעלם ממנו. הוא עבר לברלין, והפך לאחד המתאגרפים המוכרים והטובים במדינה.
"הוא היה מהיר, אלגנטי, אינטליגנט, מלא תחבולות", נכתב ב- Goethe-Institut. "הוא גם הפך את הקרבות שלו למופע - הוא היה נכנס לזירה לבוש בחלוק יוקרתי, מזנק מעל החבלים. אם רוקלי היה מצליח להנחית את אחת המכות המפורסמות שלו, ובדרך כלל הוא היה מצליח, הוא היה רוקד סביב הזירה, שולח נשיקות לקהל עם שתי ידיו. הוא היה מעין מאהב לטיני. נשים כרכרו סביבו, גברים העריצו אותו. ב-1927, 45 אלף איש עמדו בתור כדי לצפות בו".
מאז מותו, היו שהשוו את סגנונו הכמעט ריקודי של יוהאן טרולמן למעין גרסה מוקדמת - הגם שקצת פחות מלוטשת וכריזמתית - של מוחמד עלי, לא פחות. "רוקלי היה מה שעלי טען להיות: יפה", נכתב באתר East Side Boxing. "עם שיער שחור מתולתל ועיניים כהות חלומיות, הוא היה הגבר האקזוטי וההרפתקן בו נשים חשקו בתקופה ההיא. מספרים שבכל קרב שלו, כמות הנשים הוכפלה".
ב-1932 טרולמן נלחם ב-19 קרבות. ב-14 מתוכם ניצח, בחמישה הפסיד, אך לכל הקרבות הללו היה מכנה משותף אחד: בכולם, האולם היה מלא עד אפס מקום. כולם רצו לחזות בהצגה שהיתה יוהאן טרולמן.
כולם, מלבד מהנאצים.
***
עם עלייתם של הנאצים לשלטון ב-1933, השתלטה המפלגה הקיצונית גם על ענף האגרוף שהיה פופולרי מאוד ברפובליקת ויימאר. רוג'ר רפלינגר, שכתב את הספר החצי-בדיוני "תשכב, צועני", סיפר לפני מספר שנים ל'שפיגל אונליין' על מעמד האגרוף בתקופה ההיא: "רק שני ענפי הספורט הוזכרו במיין קאמפף - ג'יוג'יטסו ואגרוף. היטלר ראה באגרוף ענף נעלה, ודאג שהוא יהיה חשוב לנאצים. למדינה שהתכוננה למלחמה, אגרוף היה ענף מאוד יעיל". על הדרך, דאגו ראשי המפלגה לשנות את שם הענף מ"אגרוף" (Boxen) ל-"קרבות אגרופים" (Faustkampf), ולהפוך אותו פופולרי עוד יותר משהיה. מקס שמלינג, אחד המתאגרפים הגדולים בתולדות גרמניה, עלה לגדולה בתקופה ההיא, וסחף אחריו ליציעים אנשים מכל קצוות הקשת, כולל אנשי רוח כגון ברטולט ברכט, האנס אלברט ואחרים.
לפי תפיסת הנאצים, קרב האגרוף האידיאלי כלל שני מתחרים ארים שעומדים אחד מול השני כמעט בלי לזוז - בטח בלי לרקוד, בטח בלי לרחף כמו פרפר, בטח בלי לעקוץ כמו דבורה - ולהנחית אחד על השני אגרופים. אל האנטי-תזה הזאת נכנס יוהאן טרולמן הראוותן ב-9 ביוני, 1933. על יהודים נאסר להתחרות בענף הפופולרי והנעלה, ויממה לפני שאמור היה להגן על התואר שלו, האלוף המכהן במשקל קל-כבד אריק זיליג קיבל איומים על חייו. זיליג היהודי נמלט כל עוד נפשו בו לצרפת (תאריו נלקחו ממנו, אך הוא שרד את השואה ומת בגיל 75), ופינה מקום לאלוף חדש. התקשורת הפשיסטית כינתה את יוהאן טרולמן "הצועני", וב-1932 מגזין אגרוף ברלינאי בשם 'בוקס-ספורט' אף כתב כי "טרולמן חזר לשורשיו הצועניים... קופץ בחוסר מנוחה כמו משוגע... אין ספק שהאגרופים שלו לא חוקיים".
אך אותה תקשורת בדיוק, כמו ראשי הענף בגרמניה דאז, לא היתה יכולה להתעלם מכך שאם צריך לקיים קרב על אלוף גרמניה החדש, הצועני הזה חייב להיות אחד משניים שייקחו בו חלק. 1,500 צופים התייצבו במבשלת בירה בשכונת קרויצברג במערב ברלין ביום שישי כדי לצפות בקרב על אלוף גרמניה החדש במשקל קל-כבד. שני היריבים לא היו יכולים להיות שונים יותר אחד מהשני: מצד אחד טרולמן, הרקדן, הצבעוני והתזזיתי, במשקל 70 ק"ג. מהשני, אדולף ויט, לוחם ארי טיפוסי, בנוי לתלפיות, שכמעט לא זז בזירה. לוויט היו 7 ק"ג יותר מיריבו, אך בתחום האתלטיות והזריזות היתה עדיפות ברורה לטרולמן. כששני הסגנונות ההפוכים הללו נפגשו בעבר, כל אחד ניצח פעם אחת. כעת, היה זה תורו של האנדרדוג הצועני. "כבר מהפתיחה היה ברור שלוויט אין סיכוי", נכתב באתר East Side Boxing. "טרולמן רקד את הריקוד שלו ולוויט לא היה סיכוי לתפוס אותו. הוא פשוט מעד בגמלוניות מול המכות של טרולמן".
ביציעים נכח ג'ורג' רדאם, נשיא התאחדות האגרוף הגרמנית ופעיל במפלגה הנאצית, שהחל להבין לאן נושבת הרוח. בסביבות הסיבוב השישי העביר רדאם מסר ברור לשופט, שיכריז על תיקו בסיום. עם תום הסיבוב ה-12 היה ברור לכל יושבי היציע מי ראוי לנצח, וכשהשופט הודיע על תיקו, החלו חלקים רבים מהם להשתולל. "הקהל הבין באגרוף, הבין שמשתמשים בקרב ההוא למטרות פוליטיות, והוא לא היה מוכן לקחת חלק במניפולציה הגזענית הזאת", נזכרה היסטוריונית האגרוף סופיה שמיץ בפני ה'שפיגל'. ואכן, בחלוף חצי שעה של קללות ומחאה שכוונה נגד נציגי המפלגה הנאצית, הוחלט להעניק את התואר למתאגרף הטוב יותר.
יוהאן טרולמן עשה זאת. דמעות של שמחה, של עצב, של עייפות, החליקו במורד לחיו. לא היתה לו דרך לדעת שהתואר הזה, שהיווה את הרגע הגדול בחייו, קרן אור קטנטנה וסמלית בעולם שנהיה חשוך יותר מיום ליום, יילקח ממנו בחלוף שבוע אחד בלבד.
היה זה מכתב מהתאחדות האגרוף הגרמנית שהודיע לטרולמן כי התואר שלו מבוטל משום שהציג "יכולת לא מספקת", "אגרוף רע", ו-"התנהגות מבישה" (ככל הנראה בשל הבכי הלא-ארי-בעליל). מגזין האגרוף 'בוקס-ספורט' גיבה את ההחלטה כשכתב: "אלוף לא אמור לרוץ ולהתבכיין". הפרופגנדה הביאה לכך שלצד האוהדים הרבים שעדיין היו לצידו, שמע טרולמן קריאות כגון "תשכב על הגב או שנעצור אותך ואת המשפחה שלך", ו-"תחזור לרומניה, חזיר צועני".
אולטימטום הוצב בפני יוהאן טרולמן: תילחם כמו ארי, או אל תילחם בכלל. ב-21 ביולי, 1933, התרחש הקרב איתו פתחנו את הכתבה - קרב בו טרולמן לא רק נלחם כמו ארי, אלא גם נראה כמו ארי. מולו ניצב גוסטב אדר, בריון ארי לעילא ולעילא, וזה לא שינה. "אחרי שהוא הפסיד את התואר, היה לו ברור שלא יוכל להמשיך להתאגרף תחת הנאצים", אמרה שפיץ ל'שפיגל', ותיארה את הליך מחשבתו בקרב ההוא: "לא ארשה להם לבטל את המורשת הסינטית שלי, אלגלג על התיאור הגזעני הזה של הצועני הרוקד, ואשחק את המתאגרף הארי". בהיר וסטטי, יוהאן טרולמן חטף אגרופים בהירים וסטטיים למשך חמישה סיבובים, עד שלא היה יכול עוד.
זו פחות או יותר היתה נקודת הסיום בקריירה הספורטיבית של יוהאן טרולמן, שנאלץ לקחת על עצמו משימה מהותית הרבה יותר: לשרוד. ב-1935 נשלל ממנו רישיון האגרוף. זמן קצר לאחר מכן התגרש מאשתו הגרמנית מתוך מחשבה שאם היא וביתו לא יהיו משויכות אליו, יהיה להן סיכוי גבוה יותר לשרוד. טרולמן ידע מדוע הוא עושה זאת: בתחילת 1936 הוחלו חוקי נירנברג על הצוענים, שאיבדו את זכות ההצבעה שלהם ומהר מאוד גם את הזכות לחיים. ב-1938 אחת הסוגיות הבוערות שעמדו על הפרק של היינריך הימלר היתה "הבעיה הצוענית", והמתאגרף לשעבר ניסה לברוח מהגורל שעוד רגע מגיע. הוא העביר מספר חודשים במחנה עבודה בהאנובר, הסתתר עם חבורת צוענים ביער טויטובורג, ולבסוף גויס לוורמאכט. בצבא הנאצי שירת בין היתר בפולין, בלגיה וצרפת, עד שנעצר ביוני 1942 בהאנובר בצל החוקים החדשים שדרשו לטהר מהצבא הנאצי את כל הצוענים. מ"משרד הצוענים" במרכז העיר, נלקח למחנה הריכוז נוינגמה.
***
הסיוט לא נגמר שם. מפקד בשם אלברט לוטקמייר שהיה עד לא מזמן שופט אגרוף, זיהה את טרולמן והחליט להתעלל בו עד מותו. לוטקמייר הכריח את האלוף לשעבר לאמן את שאר אנשי ה-SS באגרוף בלילות, אף שטרולמן השיל 30 ק"ג ממשקלו תוך שלושה חודשים, והפך חלש יותר מיום ליום. "טרולמן המורעב קיבל זוג כפפות ישן והיה צריך להילחם בסוהרים או באסירים", נכתב ב-East Side Boxing. "בכל פעם שהוא הפסיד בנוק-אאוט הוא קיבל עוד מנה של אוכל, כך שההתעללות תוכל לחזור על עצמה".
ועדת אסירים הצליחה לזייף את מותו של טרולמן - המסמכים הרשמיים מספרים שמת מ"בעיות לב" ב-9 בפברואר, 1943 - ולהעבירו למחנה הסמוך, ויטנברג, בזהות בדויה, אלא שהפרסום של המתאגרף לשעבר רדף אותו גם במחנה הריכוז החדש. איפשהו ב-1944 אולץ להילחם באמיל קורנליוס, פושע וקאפו שנוא. היה זה הקרב האחרון של יוהאן טרולמן בחייו, והוא ניצח אותו חרף תת-תזונה והתעללות פיזית ונפשית מתמשכת.
אלא שקורנליוס לא היה מוכן לוותר כל כך בקלות, וחיפש את הנקמה שלו. היא הגיעה זמן מה לאחר מכן, כשהקאפו העביד בפרך את המתאגרף לשעבר בן ה-36 עד השעות הקטנות של הלילה, עד אפיסת כוחות - ואז היכה אותו למוות בעזרת את חפירה.
צדק פואטי צנוע עד מאוד הגיע שבעים שנה אחרי הקרב ההוא מול אדולף ויט, כשב-2003 החליטה התאחדות האגרוף להעניק, באיחור אופנתי, את תואר האליפות של 1933 ליוהאן טרולמן. ב-9 ביוני 2010, יום השנה לקרב המפורסם, חשף אמן גרמני אתר הנצחה בשם 9481 (מספר האסיר של טרולמן) לזכרו של המתאגרף האהוב, ודאג שהמורשת שלו תקובע, דאג שהשאלה הנצחית 'מה היה קורה אילו' תהיה נכונה גם לגביו. לרוג'ר רפלינג, שכתב ספר העוסק ביוהאן טרולמן, יש תשובה די פשוטה לזה.
"אם הקריירה שלו לא היתה נחרבת באופן שיטתי, הוא היה אלוף אירופה".
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il