בליגה משלו: אסף רביץ בין האטלנטי לפסיפי

    סוף שנה א': העונה של המאמנים החדשים ב-NBA

    עבור תשעה מאמנים ב-NBA זו הייתה עונה ראשונה בתפקיד. מי הצטיין, מי אכזב, מי הפתיע ומי האומלל מכולם? אסף רביץ מתחיל לסכם עונה ובודק מה עלה בגורלם של האנשים החדשים על הקווים

    אסף רביץ
    אף אחד מהחדשים לא נכשל בגדול, בטח לא בהשוואה למאמנים ותיקים. מייק וודסון (צילום: AP)

    אחת התופעות המעניינות ביותר של הקיץ האחרון הייתה המהפכה בשוק המאמנים. שיאה של המהפכה היה במינויים של תשעה מאמנים שעבורם זו הייתה העונה הראשונה כמאמנים ראשיים ב-NBA. רובם נחשבו לעוזרים מבטיחים שהתאימו לגישה של הדור החדש והמתוחכם של הג'נרל מנג'רים. כספתח לסיכומי העונה, מעניין לבדוק מה עלה בגורלם של התשעה.

    בתמונה הגדולה, ניתן לסכם את קמפיין המאמנים החדשים כהצלחה. כולם יסיימו את העונה וזו תהיה הפתעה אם מישהו מהם לא ימשיך לעונה הבאה, אף אחד מהם לא נכשל בגדול, בטח לא בהשוואה למאמנים ותיקים כמו מייק בראון, מייק וודסון ומוריס צ'יקס. אחד מהם היה מועמד לגיטימי למאמן העונה רוב הזמן, חלקם יהיו בפלייאוף ואחרי רובם יהיה שווה להמשיך לעקוב. בואו ניתן בהם סימנים:

    המצטיין: ג'ף הורנסק (פיניקס)

    פיניקס כרגע נמצאת מחוץ לפלייאוף, על תקן הקורבן של איכות המערב, אבל למי ששכח, היא בכלל לא הייתה אמורה להיות תחרותית השנה. היא נבנתה כפרויקט לטווח ארוך, בחרה בדראפט פרוספקט עתידי, ויתרה על הסנטר המוביל שלה רגע לפני פתיחת העונה ואגרה בחירות סיבוב ראשון. לפי כל האינדיקציות, בשלב הזה של העונה אוהדי הסאנס היו אמורים להתעניין ביכולת של ג'בארי "מה, כבר נגמר?" פארקר במרץ המשוגע הרבה יותר מאשר בתוצאות של הקבוצה שלהם.

    לא אצל הורנסק. שחקן העבר האיכותי הוכיח כבר בעונת הבכורה שלו שיש לו פוטנציאל גם להיות מאמן גדול. הוא בנה קבוצה שרצה ומיידה שלשות, התאים סגנון לשילוב בין הפוינט גארדים גוראן דראגיץ' ואריק בלדסו, עזר לדראגיץ' להפוך לאולסטאר (למרות שלא נבחר), הוציא את המקסימום מאוסף שחקני משנה והפך את פיניקס להפתעת העונה. אם יצליח להשתחל לפלייאוף יחזור לדיון על תואר מאמן העונה, אחרת יצטרך להסתפק בתואר רוקי העונה של המאמנים.

    הלילה: ניצחונות להורנסק וקיד, הפסדים לשואו וסטיבנס

    ובמכללות: ג'בארי פארקר איכזב, וויגינס ורנדל כיכבו

    עוד בוואלה! NEWS

    הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

    בשיתוף בית בלב
    לכתבה המלאה
    הוכיח כבר בעונת הבכורה שלו שיש לו פוטנציאל גם להיות מאמן גדול. ג'ף הורנסק (צילום: AP)

    המפתיע: סטיב קליפורד (שארלוט)

    אולי האלמוני מבין המאמנים החדשים, העוזר שנע בין הואן גנדים לאורך העשור הקודם קיבל הזדמנות בשארלוט ולקח אותה בשתי ידיים. הוא הוכיח את המוניטין שלו כמומחה הגנה כשבנה את ההגנה השביעית בטיבה בליגה למרות ששחקני הפנים שלו הם אל ג'פרסון וג'וש מקרוברטס שלא ידועים ביכולות ההגנתיות שלהם (ומדובר באנדרסטייטמנט). הפתרון שלו היה ליצור סגנון פשוט שמתאים לשחקני פנים מגושמים יחסית ומנצל את היכולת ההגנתית של שחקני החוץ. ג'פרסון תרם לשדרוג משמעותי בהתקפה, וכך שארלוט מוצאת את עצמה במקום השביעי במזרח ובדרך הבטוחה לפלייאוף. לחולשת המזרח יש חלק בכך, אבל שארלוט הייתה אמורה להיות אחת הקבוצות החלשות ששאר הקבוצות מנצלות, לא להיפך. בגיל 52, קליפורד נראה בדרך לקריירה משמעותית כמאמן ראשי.

    הוכיח את המוניטין שלו כמומחה הגנה. סטיב קליפורד (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

    המשתפר: ג'ייסון קיד (ברוקלין)

    באמצע העונה בחרתי בקיד לאחת מאכזבות העונה, ברוקלין נראתה אז מפורקת וכל העסק נראה גדול עליו. לא בהכרח באשמתו, הוא נזרק למים העמוקים עם פרויקט מורכב שיצר לעצמו ציפיות שהתבררו כמוגזמות, בעיקר בגלל החולשה של כמה משחקני המפתח. לאור זאת, האופן בו קיד הגיב במהלך העונה ושינה מהיסוד את פילוסופיית המשחק הקבוצתית הייתה מרשימה במיוחד. במקום להתייאש מהפציעה של ברוק לופז הוא ניצל את ההזדמנות כדי לבנות הגנה אתלטית ואקטיבית שלא הייתה מתאפשרת סביב הסנטר הכבד, הגנה שהובילה את הנטס לחצי שני נפלא ולמקום בטוח בפלייאוף. קיד יצא בשלום מסיטואציה מסובכת במיוחד, עכשיו הוא פנוי לצרות הטובות של מאבקי הפלייאוף והשאלה אם ואיך לשלב את לופז בסגנון החדש בעונה הבאה.

    הגיב במהלך העונה ושינה מהיסוד את פילוסופיית המשחק הקבוצתית. קיד (צילום: AP)

    המאכזב: בריאן שואו (דנבר)

    מבין המאמנים החדשים ב-NBA, שואו הגיע עם המוניטין הטוב ביותר. הוא היה עוזר בכיר בכמה קבוצות גדולות והיה העוזר הזה שכל הליגה רודפת אחריו. לכן, העונה הראשונה שלו בדנבר היא אכזבה די גדולה. נסיבות מקלות לא חסרות - דנבר נבנתה לא טוב בקיץ, שניים משחקני המפתח היו פצועים כל העונה והמערב היה אכזרי השנה, אבל שואו היה אמור להיות המאמן שמסוגל להוציא מהשחקנים שלו יותר. הוא ניסה בכוח ללמד את השיטה ההגנתית של פרנק ווגל שדורשת שחקנים מאוד מסוימים וויתר על הסגנון ההתקפי של ג'ורג' קארל שעבד כל כך טוב. הוא לא הבעיה של דנבר, אבל כרגע הוא גם לא הפתרון לבעיות.

    אמנם יש נסיבות מקלות, אבל אחרי שכל הליגה רדפה אחריו ציפינו ליותר. בריאן שואו (צילום: AP)

    הסולידי: מייק בודנהולצר (אטלנטה)

    עד הפציעה של אל הורפורד, אטלנטה הייתה הקבוצה השלישית באיכותה במזרח (כברירת מחדל). גם לאחר הפציעה ההוקס שמרו על מקום בצמרת הנמוכה, עד שגם פול מילסאפ נפצע והחלה הידרדרות. כרגע אטלנטה מנסה לשמור על המקום השמיני ובינתיים מצליחה להדוף את הריצה של הניקס. בקיצור - עונה יפה להוקס, בעיקר לאור הפציעות. בודנהולצר הגיע לאטלנטה לאחר 17 שנה בסן אנטוניו והכניס כמה אלמנטים מוכרים של גרג פופוביץ' - משחק קבוצתי, הגנה שלא מהמרת ונמנעת מעבירות, ויתור כמעט מוחלט על ריבאונד התקפה. הוא גם ידע להשתמש בחבורת שחקנים קבוצתיים שיודעים לקלוע מבחוץ כדי לבנות התקפה יעילה למרות המחסור היחסי בכישרון. זה נראה כמו שילוב נכון בין מאמן לקבוצה.

    הכניס כמה אלמנטים מוכרים של גרג פופוביץ'. מייק בודנהולצר (צילום: AP)

    המסקרן: בראד סטיבנס (בוסטון)

    העונה הראשונה של הכוכב העולה בשמי המכללות שנחת באחד המועדונים המפוארים בספורט האמריקאי לא עזרה לפיצוח התעלומה. לרגע הוא הוביל את בוסטון להצלחות לא צפויות, אך מהר מאוד הסלטיקס חזרו למקום הטבעי של הסגל הנוכחי שלהם. טביעת האצבע של סטיבנס ניכרת בדברים קטנים, אבל בוסטון שלו היא קבוצה נאיבית שנוטה לאבד משחקים שהיא הייתה יכולה לנצח. דני איינג' בנה פרויקט לטווח ארוך שרק בעוד שנתיים-שלוש אמור להיכנס להילוך גבוה בזכות ריבוי בחירות הדראפט, את השנה הראשונה סטיבנס מסיים בלי הוכחה חד משמעית שהוא האיש הנכון להוביל את הבנייה מחדש הזו, אך גם ללא סיבה משמעותית להניח שהוא לא.

    טביעת האצבע שלו ניכרת בדברים הקטנים. סטיבנס (צילום: AP)

    חסר ההשפעה: דייב ג'ורגר (ממפיס)

    ג'ורגר קודם מתפקיד העוזר למאמן הראשי של ממפיס, בין היתר מתוך רצון של ההנהלה להחתים מאמן שלא יתנגד לשימוש מורחב בסטטיסטיקות מורכבות. הוא נכנס לתפקיד עם תכניות להגביר את הקצב ולשדרג את הקליעה מבחוץ של קבוצה שנזקקה לשיפור התקפי. לקראת סוף העונה ניתן כבר להכריז ששום דבר מהותי לא השתנה בממפיס - הפציעה של מארק גאסול היא הסיבה לחולשה בחצי הראשון של העונה, מאז שחזר ההגנה חזרה להיות מהטובות בליגה וממפיס חזרה לנצח, הקצב נשאר הנמוך בליגה ושלשות הגריזליס עדיין קולעים מעט מאוד. ג'ורגר לא הטביע חותם משמעותי על קבוצה טובה שאין לה מה שצריך כדי להפוך למצוינת.

    תכניות לחוד ומציאות לחוד. דייב ג'ורגר (צילום: AP)

    השורד: מייקל מאלון (סקרמנטו)

    הבשורה הטובה ביותר עבור מאלון היא שלא ממש הייתה סיבה להזכיר את השם שלו במהלך העונה. סקרמנטו נשארה נמושה, אבל חלק מהזמן נראתה לא רע ועם כיוון ברור. מאלון נחשב למאמן קשוח, לכן השאלה הייתה אם יצליח להסתדר עם דמרקוס קאזינס שעשה לעצמו שם כשחקן הבעייתי בליגה. בסופו של דבר, זו הייתה העונה הטובה של דמרקוס בליגה, עונה בה הוא נראה כמו שחקן שניתן לבנות סביבו קבוצה מנצחת יום אחד. על בעיות עם המאמן לא שמענו כלל. גם אייזיאה תומאס פרץ ורודי גיי השתלב יפה, כך שמאלון אולי לא שיפר את המאזן אך התחיל תהליך שאין סיבה שלא יקבל הזדמנות להמשיך.

    קשוח, אבל יודע להסתדר גם עם מקרי ראש קשים. מייקל מאלון (צילום: AP)

    ה-הוא מאמן את פילדלפיה, מה כבר אפשר להגיד עליו: ברט בראון

    סיכוי גבוה שבראון יהיה רשום על רצף ההפסדים הארוך בהיסטוריה של ה-NBA, אבל הוא האחרון שניתן להאשים בכך. ההנהלה של פילי הלכה עם הטנקינג הכי רחוק בליגה, אולי הכי רחוק אי פעם. כשהיו לו ארבעה וחצי שחקנים ראויים, הוא אפילו השיג כמה ניצחונות יפים. לא נשכח את פתיחת העונה המרשימה, לא מעט בזכות המוכנות של בראון לשחק בקצב מטורף ולהשתמש ביתרונות של השחקנים שלו. לאחר שמייקל קרטר וויליאמס התנגש חזיתית בקיר הרוקיס ונלקחו ממנו שניים מהארבעה וחצי, נשארה לבראון קבוצה שלא בטוח שהייתה עוברת שלב ביורוליג (והפעם באמת). אמורה להיות לקבוצה סבלנות עבורו, ובשנה הבאה עם נרלנס נואל ושתי בחירות לוטרי זה כבר אמור להיראות אחרת.

    תהיה חזק, הא. ברט בראון (צילום: AP)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully