מניות חמות
ג'ואקים נואה (שיקגו בולס)
התייחסנו לא מעט לשני השחקנים הלוהטים של הרגע, על שניהם לא נמאס לדבר. אנתוני דיוויס קיבל כתבה משלו, אז נואה חייב לקבל את המשבצת הראשית במניות החמות. משחק אחרי משחק הוא מספק שורה סטטיסטית שצריך להתבונן בה כמה פעמים כדי להבין שהיא אמיתית. אלה ממוצעי מרץ שלו (10 משחקים): 14 נקודות, 10 ריבאונדים, 7.8 אסיסטים על 2.5 איבודים (יחס אס'/איב' שווה ערך לסביבות מקום חמישי עונתי בליגה), 1.2 חטיפות, 2.3 חסימות, 53.4 אחוזים מהשדה, 4.7 הליכות לקו העונשין ב-74 אחוזים. חוץ מלקלוע שלשות הוא באמת כבר עושה הכול, במקרה שלו לא לגמרי אופתע אם יום אחד הוא גם יתחיל לצלוף מחוץ לקשת.
לאורך השנים נואה היה ידוע כשחקן שהערך שלו נמצא בדברים הקטנים שלא נכנסים לסטטיסטיקות המרכזיות. עכשיו, כשהמספרים שלו נהדרים, חשוב להדגיש שהם עדיין לא מספרים את כל הסיפור. הוא שיפר את היכולות ההגנתיות שלו (היריבים קולעים ב-44.8 אחוזים מתחת לסל כשהוא מגן על הטבעת) ומתמודד עכשיו טוב יותר עם סנטרים דומיננטיים, הוא מסוגל לשמור על שחקני חוץ כשיש חילוף אוטומטי, הוא משיג כמה כדורים אבודים כל משחק, הוא מתמחה במהלכי מומנטום, הוא מכניס את הקהל ואת החברים לקבוצה לטירוף והוא אחד המנהיגים החשובים בליגה. מאז 2014 הוא ביצע השתלטות עוינת על תואר הסנטר הטוב בליגה, לפרטים נוספים תפנו למניות הקרות.
הלילה ב-NBA: מיאמי הפסידה בבוסטון, אינדיאנה בניו יורק
בן וואלאס נעצר בחשד לתאונת פגע וברח
הגדול הזה יהיה ענק: עונת הפריצה של אנתוני דייויס
דרון וויליאמס (ברוקלין נטס)
רגעים של אופטימיות בניו יורק. פיל ג'קסון בא העירה ושתי קבוצות ה-NBA המקומיות נמצאות בכושר טוב. אמנם הניקס ניצחו הלילה את אינדיאנה והם עם שבעה ניצחונות רצופים, לא דבר מובן מאליו עבורם, אבל מלבד הפייסרס השאר הושגו על אוסף מזדמן של נמושות בכירות. ברוקלין יותר מעניינת לאחרונה, עם 9 ניצחונות ב-11 האחרונים ולוח נוח במיוחד עד הסוף היא חזק במאבק על מקומות 3-6 ומאוד יכול להיות שתמצא את עצמה עם יתרון ביתיות בפלייאוף. מסתבר שיש יתרון בלוותר על בחירת הסיבוב הראשון שלך (או לאפשר לאטלנטה להחליף איתך בחירות) - כשאי אפשר לפנטז על בחירת לוטרי גבוהה אין ברירה אלא למצוא דרך לנצח בסופו של דבר.
שני שחקנים ראויים לציון מיוחד בהצלחה העכשווית של הניו יורקריות, בעיקר כי הם שניים מהמושמצים בשחקני הליגה השנה. אצל הניקס, הברגים של ג'יי אר סמית' נמצאים במקומות הנכונים כבר תקופה ממושכת. הוא קולע בספרות כפולות בכל המשחקים פרט לשלושה מאז ה-11 לינואר והממוצעים שלו בחודש מרץ הם של 14.9 נקודות, 2.6 שלשות, אחוזים סבירים ואפילו 3 אסיסטים למשחק. אצל הנטס, דרון מתחיל להראות ניצוצות של הסופרסטאר שהוא היה פעם. זה עדיין רחוק מהציפיות בברוקלין, אבל פעם בשבוע מתפלק לו משחק גדול והממוצעים ואחוזי הקליעה הולכים ומשתפרים. מעניינת במיוחד ההתאמה של דרון להגנה החדשה של ג'ייסון קיד - ברוקלין קפצה ממקום 29 ביעילות הגנתית ב-2013 למקום חמישי ב-2014 בזכות הרכבים נמוכים והגנה אגרסיבית שכופה איבודים רבים (היריבות שלה מאבדות הכי הרבה ב-2014), דרון חוטף בשנה האזרחית החדשה 1.8 כדורים למשחק, בקלות הנתון הגבוה בכל הקריירה שלו.
קאווי לאונרד (סן אנטוניו ספרס)
11 ניצחונות רצופים, מקום ראשון בליגה, חלוקת דקות אידיאלית, סגל מלא לקראת הפלייאוף אחרי כמה פציעות מטרידות במהלך העונה, כולם נכנסים לכושר ונראים רעננים יותר מכל קבוצה אחרת, טראומת הגמר נראית לחלוטין מאחוריהם. מה עוד ניתן לבקש בסן אנטוניו? מה לגבי חזרה לכושר שיא של אחד השחקנים החשובים ביותר שלה שדשדש רוב העונה?
קאווי הגיע לעונה הנוכחית עם ציפיות עצומות לאחר שביצע קפיצת מדרגה בפלייאוף, אך רוב העונה נראה כמו עוד רול פלייר חביב שלא מתכוון להשתפר יותר מדי. בינואר הוא נפצע וחזר רק לקראת סוף פברואר, מאז שחזר שיחק בעשרה משחקים (כאמור, כולם ניצחונות) ונראה דומה יותר למה שציפו בפתיחת העונה - אגרסיבי יותר, יוזם, קולע באחוזים טובים מכל טווח ובעיקר מפלצת האסל נדירה. אלה המספרים ב-11 המשחקים: 14.4 נקודות ב-55 אחוזים מהשדה, 1.3 שלשות ב-50 אחוזים, 2.8 הליכות לקו העונשין (שיפור משמעותי) אותן קלע ב-90 אחוזים, 6.9 ריבאונדים, 2.2 אסיסטים, 2 חטיפות ו-1.4 חסימות. אם הקאווי הזה יגיע לפלייאוף, סיכויי האליפות של הספרס יגדלו משמעותית.
המניות הקרות
רוי היברט (אינדיאנה פייסרס)
גם לכך כבר התייחסתי, אבל לחולשה הנוכחית של היברט יכולה להיות השפעה גדולה על מאבקי האליפות לכן ראוי להרחיב עליה. הבעיה היא בעיקר בהתקפה, בה היברט מתקשה לנצל את יתרון הגובה שלו ובחודשיים האחרונים לא מגיע לממוצע של 10 נקודות למשחק. ה-20 נקודות שלו הלילה נגד הניקס זה היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. במרץ הוא ירד ל- 9.6 נקודות ב-48 אחוזים מהשדה, 4.5 ריבאונדים ורק 1.7 ריבאונד התקפה (בעונה שעברה הוא לקח 3.7 ריבאונד התקפה למשחק), 0.7 אסיסטים על 1.7 איבודים. זה לא קורה בגלל ירידה חדה בדקות, הוא משחק כחצי דקה פחות מהממוצע העונתי. החשש הגדול הוא שהאיש הגדול מותש מהעונה הארוכה בה תפקד כעוגן של הגנה אינטנסיבית במיוחד שהגיעה לאחר קמפיין פלייאוף ארוך. הפייסרס זקוקים להיברט בשיאו אם הם מפנטזים על טבעת, והם בהחלט מפנטזים.
היברט אף פעם לא היה שחקן התקפה גדול, אבל היתרון שלו על הגבוהים של מיאמי היה הכלי ההתקפי המרכזי של פרנק ווגל בסדרה בין השתיים בעונה שעברה. אינדיאנה תצטרך את היכולת ההתקפית שלו בעיקר בגמר המזרח, זה מספיק זמן כדי להתאושש. בשבוע האחרון התרחשו שתי התפתחויות מעניינות בהקשר הזה. הראשונה - תחילת ההשתלבות של אנדרו ביינום כסנטר התקפי טוב יותר שאם יצליח ללמוד מהר את ההגנה של ווגל עשוי להפוך לשחקן שייקח להיברט דקות, אולי אפילו במאני טיים. השנייה - הכניסה של גרג אודן לחמישייה של מיאמי, צעד שמנוגד לחלוטין לפילוסופיית המשחק שגיבש אריק ספולסטרה אך נדמה שהולך להפוך לקבוע, קשה שלא לראות באיום של היברט את הסיבה המרכזית לכך. נשארו שני מפגשים בין הפייסרס להיט בעונה הרגילה (הראשון בעוד שבוע), גזרת היברט-ביינום-אודן תהיה המעניינת ביותר במשחקים האלה.
אריק גורדון (ניו אורלינס פליקנס)
שלוש הבשורות הטובות ביותר שהפליקנס ייקחו מהעונה הזאת: אנתוני דיוויס, אנתוני דיוויס ואנתוני דיוויס. שלוש הבשורות הרעות ביותר: הסגל שלהם עמוס בסימני שאלה גם כשהוא מלא (בעיקר בהגנה), שלושת השחקנים החשובים ביותר פרט לדיוויס עברו פציעה קשה בשנתיים האחרונות ואין להם שום מרחב תמרון בשלוש השנים הקרובות (אלא אם כן הם יזכו בלוטו פעם נוספת ויתפסו מקום בין שלוש הבחירות הראשונות, הסיכוי לכך קטן מאוד).
היכולת של גורדון השנה מטרידה לא רק בפני עצמה, אלא גם כדוגמא לנסיגה של שחקן מועד לפציעות לקראת החזרה של ג'רו הולידיי וראיין אנדרסון בעונה הבאה. גורדון לא רע במיוחד, מדי פעם הוא נותן הצגה, אבל הוא פשוט לא אותו שחקן שהוא היה בעונה הגדולה ההיא בקליפרס. הוא לא מגיע לטבעת באותה תדירות ומתקשה הרבה יותר ליצור לעצמו מצבי קליעה. בחודש מרץ הוא כבר מסתפק ב-14 נקודות בפחות מ-40 אחוזים מהשדה וב-3 ביקורים בקו העונשין. למי ששכח, מדובר בשחקן שמקבל חוזה מקסימום, הפליקנס ניסו להיפטר ממנו העונה אבל לא מצאו פראייר. נקווה שיצליח לחזור לעצמו, גם כי בשיאו הוא היה שחקן נהדר וגם כדי לתת לניו אורלינס סיכוי למצות את הפוטנציאל של הסגל המרתק שהם נתקעו איתו לשנים הבאות.
דרק פייבורס ואנס קאנטר (יוטה ג'אז)
כצפוי, לא ממש שמנו לב לקיומה של יוטה השנה ופרט למאבק של טריי ברק על תואר רוקי העונה לא נשים לב אליה גם בסיכומי העונה, לכן זה זמן טוב להגיד כמה מילים על צמד הגבוהים שאמורים היו להיות היורשים של אל ג'פרסון ופול מילסאפ ולהוביל את הג'אז אל עבר העתיד המבטיח. השורה התחתונה היא זו - בזמן שמילסאפ הפך השנה לאולסטאר וג'פרסון מאוד התקרב לשם, פייבורס וקאנטר ממש לא נראו השנה כמו אולסטארים עתידיים פוטנציאליים.
השניים היו אמורים להשלים אחד את השני נהדר - אתלט עם פוטנציאל הגנתי ושחקן פוסט עם יכולות התקפיות מגוונות. בפועל, התברר שכשמשחקים עם שניהם יחד החסרונות גדולים מהיתרונות, יוטה מאוד השתפרה לאחר שטיירון קורבין עבר לשחק עם ארבעה נמוכים ופייבורס. מי שלא השתפר מהשינוי הוא פייבורס עצמו שנותר שחקן התקפי מוגבל מאוד שלא מבין מספיק טוב הגנה כדי להפוך לשחקן שניתן לבנות סביבו קבוצה. קאנטר ירד לספסל וכשנכנס ייצר נקודות אבל שום דבר מעבר לכך. אף אחד מהשניים לא התרסק או נחלש לאחרונה, אבל בתמונה הגדולה המניות שלהם בסוף העונה הרבה יותר נמוכות מאשר בתחילתה. אם ראשי הג'אז חשבו שהם יכולים להיות רגועים לגבי שחקני פנים לעתיד הנראה לעין, הם יצטרכו לחשב מסלול מחדש בקיץ.
