פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        דם אמיתי: בחזרה לאחת מפציעות הספורט המחרידות בהיסטוריה

        לפני 25 שנה גרונו של קלינט מלארצ'וק שוסף על גבי משטח ההוקי קרח, והוא ניצל בנס. אלא שאחרי ששרד את אחת מפציעות הספורט המחרידות בהיסטוריה (הקליפ הקשה בפנים), הוא נכנס לעולם של סיוטים, מחלות נפש ונסיונות התאבדות שלא צלחו. “מגרש השדים" מביא את סיפורו המיוחד

        שחקן ההוקי קלינט מלארצ'וק (GettyImages)
        בסופו של דבר, מדובר בסיפור מעורר השראה. קלינט מלארצ'וק (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        אם יש דבר אחד שהגלישה של רובן ראיוס אל תוך רפי דהן הוכיחה מבעד לכל ספק, זה שלנפש האדם יש משיכה בלתי מוסברת לגרוטסקי, למחריד, למצמרר; אין צירוף מילים מסקרן יותר בשפה העברית מ"קשה לצפיה" או "תמונות קשות". כאן תהיה נקודה לא רעה להציב תמרור אזהרה: בהמשך הכתבה הזאת מחכה לכם סרטון כלל לא פשוט. המזוכיסטים והצמאים לדם מוזמנים לדלג הלאה, עד אשר יתקלו בו. הרגישים מוזמנים לדלג עליו ולהסתפק בתיאורים גרפיים בלבד. אבל לכולם מומלץ לזכור דבר אחד: החרדה והחלחלה שלנו היא כאין וכאפס לעומת הטיפוסים האומללים שנאלצו לחוות את הרגע ההוא בגופם, ונאלצו לחוות אותו שוב שוב, בעידן הגרוע ביותר לטראומות מצולמות, בו כל זיכרון נמצא במרחק לחיצת כפתור.

        בסוף השבוע הקרוב ימלאו 25 שנה לאחת מפציעות הספורט המחרידות בהיסטוריה – אותו רגע בו הגרון של שוער ההוקי קלינט מלארצ'וק שוסף על גבי משטח הקרח. ובעוד שמלארצ'וק עצמו הצליח להתחמק מלצפות בקטע ההוא שוב ושוב ביוטיוב, הוא כשל ושוב כשל בנסיון להימנע מסיוטים שהחזירו אותו לרגעים ההם. לאורך השנים, הסיוטים הללו נעלמו וחזרו, תורגמו לשני נסיונות התאבדות כושלים, ותמיד ריחפו מעליו.

        אבל בסיפור של קלינט מלארצ'וק יש הרבה יותר מקרח שנצבע אדום בשל כמויות דם אדירות. כי בבסיס הסיפור הזה, הרבה יותר מאחת הפציעות המפורסמות בתולדות הספורט האמריקאי, קיימת פציעה מסוכנת הרבה יותר: פציעה של נפש מעורערת, שנלחמה וממשיכה להילחם עם עצמה גם היום.

        שחקן ההוקי קלינט מלארצ'וק (GettyImages)
        גם היום, הרגע המזוויע ההוא זכור כאחד המחרידים בתולדות הספורט האמריקאי (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        ***

        מחשבות ההתאבדות הראשונות של קלינט מלארצ'וק הגיעו בגיל 12, כשלקח סכין ודקר את עצמו קלות בבטן כדי לראות את הדם שלו - דם שילווה אותו לאורך מרבית חייו, כמו צל - הבינו הוריו שהילד לא סתם עצוב; לילד יש בעיות אמיתיות. מלארצ'וק נשלח למוסד פסיכיאטרי בו בילה שישה שבועות, ושב הביתה, לבית שהיה הכל מלבד בריא. "אבא היה בחור טוב אבל הוא שתה, התהולל ולעולם לא היה בבית. כשהוא קיבל משכורת לא היינו רואים אותו עד שהכסף נעלם, ארבעה או חמישה ימים אחר כך", אמר לפני כעשור ל'באפלו ניוז'. לאחר שהוריו התגרשו, ניסה מלארצ'וק הצעיר לעזור לאימו לכלכל את המשפחה. הוא אסף בקבוקים, מחזר אותם, ולבסוף הצליח לחסוך מספיק כסף כדי לקנות זוג מחליקיים חדש שיאפשר לו להתמסר באופן מלא למפלט שמצא מכל הרעש, האגרסיות, הבכי והחושך: משטח הקרח.

        את ה-OCD יאבחנו אצלו רק בשנות העשרים לחייו, אבל זה לא אומר שבנעוריו לא היה כלוא בתוך טקסים אובססיביים כפייתיים, שפחות או יותר הכתיבו את שגרתו. עם מידה בלתי מבוטלת של מזל ודרך משקפיים רטרוספקטיביות, ניתן להעלות את הסברה שה-OCD עזר לקלינט מלארצ'וק להפוך לשוער הוקי מצוין. "אני זוכר שהייתי מאוד זהיר. בדקתי דברים, התפללתי הרבה. חיידקים היוו חלק גדול מהחיים שלי", אמר ללוס אנג'לס טיימס לפני כעשרים שנה על התקופה ההיא. "אני זוכר שלקחתי דברים מהבית כדי לנקות את השולחן שלי בבית הספר. הייתי חייב לחטא אותו. דאגתי מהכל. זה לא היה נורמלי עבור ילד בן 12 לדאוג כל כך לכולם ולהכל עד כדי בכי... בכיתי בצורה בלתי נשלטת, ואף אחד לא הצליח לאבחן אותי. הם אמרו - מה יש לילד הזה? הוא בן 12 ונושא את כל משקל העולם על הכתפיים. כולם תמיד דיברו על כמה ממושמע הייתי. התאמנתי בין שש לשמונה שעות ביום, אבל למשמעת לא היה שום קשר לזה; הייתי חייב לעשות את זה. זה היה חלק מהמחלה".

        לאחר כמה שנים בליגות הנמוכות, נבחר מלארצ'וק בן ה-20 על ידי קוובק במקום ה-74 של דראפט ה-NHL ב-1981, ובמשך העשור ההוא החל להוכיח שמקומו בהחלט בליגת ההוקי הטובה בתבל. הפריצה הגדולה הגיעה בעונת 1987/88, כשעבר לוושינגטון והפך לאחד השוערים הטובים בליגה, ולשחקן אהוב במיוחד. "הוא לא לוקח הרבה דברים ברצינות", אמר ב-1988 חברו לקבוצה רוד לנגוויי, "יש הרבה שוערים שמאוד מתוחים כשהם על הקרח. אפשר לסמוך על קלינט שיגיד איזו הערה שתזכיר לך שהוא קלינט מלארצ'וק. הוא דמות". באותה תקופה שוער וושינגטון היה נוהג לחקות את דונאלד דאק, אך מאחורי הקלעים המשיך לסבול מהמחלה שלעולם לא הצליח להדוף. "בימים של משחק הייתי נורא ואיום, הייתי בחרדות נוראיות וזה התחיל עוד בלילה שלפני", הוא יגיד ללוס אנג'לס טיימס ב-1993. "אתם יודעים מה הכי מצחיק? לשוערים יש סטיגמה שהם משוגעים. היו אנשים שאמרו לי שאני השוער הכי נורמלי שהם אי פעם פגשו. בתוך תוכי אמרתי - אם רק הייתם יודעים..."

        ומכאן, לערב ההוא.

        שחקן ההוקי קלינט מלארצ'וק (AP)
        "כולם תמיד דיברו על כמה ממושמע הייתי. התאמנתי בין שש לשמונה שעות ביום, אבל למשמעת לא היה שום קשר לזה; הייתי חייב לעשות את זה. זה היה חלק מהמחלה" (צילום: AP)

        ***

        לכאורה, זה אמור היה להיות סתם עוד משחק בעונה הסדירה. קלינט מלארצ'וק היה בעיצומה של עונתו השניה בבאפלו, וב-22 במרץ, 1989, סט. לואיס הגיעה להתארח אצל הסייברס. ואז, ארבע דקות וארבעים שניות לסיום החלק הראשון של המשחק, ניסה שחקן סט. לואיס סטיב טאטל לפרוץ אל עבר השער, נתקל בשחקן ההגנה של באפלו, ומשם בגרון של קלינט מלארצ'וק.

        עם להב המחליקיים שלו.

        קלינט מלארצ'וק החל לדמם. החל, ולא הפסיק. 14,500 אלף איש עצרו את נשימתם. "הו! תראה את הדם!" זעקו שדרי המשחק, מייק רוביטיי וטד דארלינג. "תקחו את... הו, מאן. בבקשה תזיזו את המצלמה ואל תחזירו אותה לשם לעולם. בבקשה! פשוט תזיזו אותה. אלוהים ישמור, מה קרה?"

        מה שקרה זה שלהב המחליקיים של סטיב טאטל חתך את העורק הראשי שאמור היה להוביל את הדם לראשו ולצווארו של קלינט מלארצ'וק, ובמקום זאת הוביל כעת את כל הדם הזה אל הקרח בקצב מחריד, כמו מתוך סרט אימה בעל פעלולים גרועים במיוחד. 11 אוהדים התעלפו; שניים חטפו התקפי לב מהמראות הנוראיים. שלושה שחקנים הקיאו על המשטח, ואינספור אוהדים הקיאו ביציעים.

        וכן, זה השלב בו אנחנו מניחים את הסרטון הלא פשוט הזה כאן, ושכל אחד יחליט לבד האם מתחשק לו לצפות בו או לא:

        באותם רגעים קלינט מלארצ'וק היה משוכנע שהוא הולך למות, וקשה להאשים אותו. "כל מה שרציתי לעשות זה לרדת מהקרח", הוא יגיד כמה ימים לאחר מכן. "אמא שלי צפתה במשחק בטלוויזיה, ולא רציתי שהיא תראה אותי מת. ברגע שראיתי את הדם מתפרץ ככה ידעתי שזה היה וריד הצוואר, ושמעתי איפשהו שאם הוא נחתך, יש לך ככה כמה דקות לחיות". בכוחותיו האחרונים מלארצ'וק ביקש מאחד ממנהלי הקבוצה שיגיד לאמא שלו שאהב אותה, ולאחר מכן ביקש כומר. את הרגעים הספורים שנותרו לחייו רצה לבלות בהכאה על חטאים.

        בערב ההוא היו לא מעט נסיבות שהיטיבו עם מלארצ'וק. אחת מהן היתה האצטדיון בו שוחק המשחק - באפלו ממוריאל אודיטוריום, אולמם הביתי של הסייברס, בו היתה ירידה אחת בלבד לחדרי ההלבשה, ולמזלו של השוער המדמם, הירידה הזאת היתה קרובה אליו. אם היה נמצא בשער ההפוך באותו רגע, כך העריכו, לא היה שורד. לנסיבה השניה והעיקרית קוראים ג'ים "פיצה" פיצוטלי, חובש הקבוצה, בוגר מלחמת וייטנאם, שהצמיד מגבת לחתך העצום והצליח לעצור את הדימום עד אשר הרופאים הגיעו והבהילו את מלארצ'וק לבית החולים. במבט לאחור, העובדה שהשוער הגוסס החליק פחות או יותר בכוחות עצמו לחדרי ההלבשה היא לא פחות ממדהימה. "לא נכנסתי להלם", הוא יגיד לתקשורת הארצית כמה ימים לאחר מכן, ממיטת בית החולים. "לא פינו אותי מהמשטח באלונקה, ולא יפנו אותי באלונקה. היום בו ארד מהמשטח על אלונקה, יהיה היום בו יצטרכו לעשות לי את סידורי ההלוויה. אני גאה בעובדה שירדתי מהקרח בכוחות עצמי".

        האגדה מספרת שבאמבולנס, כשהרופאים ניסו להציל את חייו, מלארצ'וק שאל: "תוכלו להחזיר אותי לשליש האחרון של המשחק?" כעבור שעה וחצי של טיפול נמרץ ו-300 תפרים, השוער יצא מכלל סכנה. הרופאים העריכו כי אם החתך היה שלושה מ"מ גבוה יותר, קלינט מלארצ'וק היה מת.

        יומיים לאחר מכן, באפלו מילאה את האולם שלה ב-16,433 אוהדים נלהבים שהגיעו גם כדי לתמוך בשוער האהוב שלהם. "גבירותי ורבותי, אנא הביטו אל עבר חדרי ההלבשה וקבלו את השוער שלנו קלינט מלארצ'וק", אמר הכרוז, מה שהוביל לסטנדינג אוביישן הגדול ביותר בתולדות המועדון. בכלל, ההתאוששות היתה לא פחות ממדהימה. שבוע אחרי שכמעט איבד את חייו, סיפק את הראיון הטלוויזיוני הבא:

        אף שנותר עוד שבוע בלבד לתום העונה הסדירה מלארצ'וק התעקש לשוב ולשחק, והוא עשה זאת ב-2 באפריל - פחות משבועיים מאז התאונה. אלא שאז החלו גם הסיוטים, כפי שתיארו זאת במגזין 'ספורטסנט' הקנדי: "הם חוזרים לילה אחר לילה. מלארצ'וק מתעורר במיטתו, אוחז את הצוואר, מכוסה זיעה ונחנק. בימים, ההפרעות שלו מקשות על חייו. הוא כל הזמן שוטף, מנקה חיידקים, בודק שעשה את הדברים כפי שהיה צריך. המחשבות חגות בראשו. הוא לא מצליח להוציא אותן. הוא כועס, עצוב, כל הזמן מדוכא. אחרי החזרה ההירואית שלו לקרח, הקריירה של מלארצ'וק מידרדרת במהירות. היכולת שלו עבור הסייברס בינונית במקרה הטוב. בלילות הוא מותש אבל לא מצליח לנוח, חוזר לקרח עם עיניים אדומות, אבוד". בערך בנקודת הזמן הזאת, קצת לפני יום הולדתו ה-30, קלינט מלארצ'וק סוף סוף מקבל את החותמת הרפואית למצבו - OCD - ומקבל גם כדורים שגורמים לידיים שלו לרעוד. החוזה שלו בבאפלו מסתיים ב-1992, ובמועדון מחליטים שלא להאריך אותו.

        בתחילת השנה ההיא הגיע נסיון ההתאבדות השני. זה קרה בסיום מסיבת סופרבול, ומלארצ'וק שתה על אף שלקח כדורים שהיו אמורים לסייע לו באולקוס שפיתח. "אני זוכר את העיניים שלי בוערות. הייתי מרוקן. לא היה אכפת לי מכלום. הייתי בגיהנום ורק רציתי לישון", אמר ל'באפלו ניוז' לפני כעשור. בעזרת סכין קצבים, חתך שוער ההוקי את פרקי כף היד שלו, אך לא היה לו מספיק אומץ לדחוף את הסכין עמוק יותר ולגמור את הכל. מלארצ'וק התעלף, התעורר לצד אשתו השניה והובהל לטיפול נמרץ. קבוצתו טענה אז כי מדובר בשילוב לא מתוכנן של אלכוהול ותרופות, אולם הקרובים אליו ידעו אחרת. "רשימת המכאובים שלו - אפילו זו המקוצרת - נראית כמו יומן רפואי שנכתב על ידי סילביה פלאת'", נכתב בבאפלו ניוז.

        קלינט מאלרצ'וק אמנם לא דחף את ראשו אל תוך תנור כמו המשוררת האמריקאית, אך באותה תקופה - איפשהו סביב גיל 31 - כלל לא היה בטוח האם הוא מסוגל לשוב ולשחק הוקי. רופאים שונים הציעו תרופות שונות, והשוער אמר ללוס אנג'לס טיימס: "הייתי מעדיף שלא תהיה לי את האופציה האם לפרוש או לא. הייתי מעדיף שרופא או מאמן יגיד לי. הלוואי שהיו שוברים לי את הרגל, זה היה פשוט יותר. בסופו של דבר אני רוצה להמשיך לשחק, אבל אני גם רוצה להיות מאושר. אני חולם לנצח את המחלה והסיכויים ולשחק עוד שנה או שנתיים ב-NHL, אבל אני לא יכול לאבד את החיים שלי על הדרך. אני מרגיש כל כך הרבה לחץ שאני פשוט רוצה שזה ייגמר. לפעמים, אני מתפלל שאלוהים יבוא ויקח ממני הכל".

        ב-1996, אחרי תקופה רגועה בליגות נמוכות יותר, השוער החליט לתלות את הכפפות ולקראת תום העשור ההוא עבר לתחום האימון. ב-2002/03 מונה למאמן השוערים של פלורידה מה-NHL, אולם בחלוף מספר שנים שקטות שבו השדים וביקרו אותו על בסיס תכוף יותר ויותר. מלארצ'וק שב לשתות, החל ללכת מכות עם אנשים בברים, וגרם לאשתו הרביעית לעזוב אותו, לחזור, לעזוב ושוב לחזור. בפברואר 2008 כל הסיוטים חזרו בבת אחת, לאחר ששחקן פלורידה ריצ'רד זדניק סבל מפציעה דומה מאוד לזו שלו. "אמרתי לעבודה שאני חולה", הוא סיפר לעיתון 'קלגרי הראלד'. "באמת הייתי חולה. בראש, בלב. לא התקררתי, לא היתה לי שפעת, אבל הייתי חולה. לא יכולית להתמודד עם זה. זה היה יום קשה יותר מהיום בו נפצעתי בעצמי". ולפתע, לצד שלוש האותיות הלועזיות איתם בילה את מרבית חייו -OCD – קיבל מלארצ'וק שלוש אותיות נוספות: PTSD. הפרעה פוסט-טראומתית, מהסוג שבדרך כלל מאפיינת הלומי קרב.

        שחקן ההוקי ריצ'רד זדניק (AP)
        גם זה סוג של הלם קרב. הצלקת שנותרה לריצ'רד זדניק (צילום: AP)

        ***

        נסיון ההתאבדות השלישי והאחרון הגיע חצי שנה לאחר מכן. מאמן השוערים יצא את החווה שלו בנוואדה עם אחד מרוביו. הסיבה הרשמית היתה כדי לצוד ארנבים, וכאן מוטב שניעזר בתיאור המצמרר של מגזין 'ספורטסנט' ליממה ההיא. "הוא יורה כדור אחר כדור. הוא לא עוקב אחרי היריות. הוא אבוד בתוך מחשבות שחוזרות על עצמם ללא סוף - אני לא יכול להמשיך. לא יכול לעשות את זה יותר. הוא לא מצליח לברוח מהמהום חרדתו. פרצופו השזוף אדום ורטוב מדמעות. הכדורים לא עוזרים. הם לא עוזרים כבר הרבה זמן, רק מקשים. ככל שהוא לוקח יותר, כך הוא מחליק למקום בו ההיגיון מת. האלכוהול רק מגביר את ההמהום. אין פתק; אין כאן פואטיקה. אין סיום מסודר, פרידות אחרונות. הוא לא תכנן למות - לא היום, לפחות. הוא מתיישב על שרפרף מאחורי הצריף, מביט אל האיזור בו זאבים וסוסים מתרוצצים חופשי. הוא מניח את הרובה על השולחן שלצידו".

        ברגע הזה אשתו הרביעית שבה הביתה ושאלה אותו מה הוא עושה. "אני לא יכול יותר. אני לא יכול לכבות את הראש שלי, אני לא יכול לחיות עם עצמי. הלוואי והייתי נעלם", אמר לה, ובואו נקפוץ בחזרה לתיאור של 'ספורטסנט'. "הוא תופס את האקדח, מכוון אותו מתחת הסנטר. הוא חשב שאולי אין כדורים. לפני שהיא מתחילה לצעוק או לבכות, ירייה אחת מפלחת את המדבר. הקליע קרע את הסנטר והלשון שלו, שבר לו את השיניים וסדק לו את החך". היה זה כדור מוקטן בקוטר .22. כדור בגדול נורמלי, יגידו הרופאים, היה הורג אותו במקום. אחרי חקירה ראשונית, יכנו רשויות החוק את המאורע "ירי מקרי תחת נסיבות מחשידות", ויסגרו את התיק לאחר שבני הזוג טענו כי הכל היה בגדר טעות אחת גדולה.

        "אני זוכר שחשבתי לעצמי - לעזאזל, יריתי לעצמי בראש", אמר לרשת NBC. "זה לא היה נסיון התאבדות מתוכנן, זה היה טפשי. באמת חשבתי שהרובה לא היה טעון. זה היה אימפולסיבי. משוגע, לא רציונלי, מוח שמסתובב מאה מייל בשעה. אני קורא לזה תאונה". ל'באפלו ניוז' אמר דברים מעט שונים: "אני חושש להגיד שרציתי למות. אני משנה את הדעה שלי בכל פעם שאני חושב על זה. זה יותר היה רצון מודע להגיד - אני צריך את זה. אני צריך לישון. אני צריך לעצור את הראש שלי מלהסתובב. הייתי די משוגע".

        לסיפור הזה יש סוף טוב, לכל הפחות נכון לרגע זה. קלינט מלארצ'וק יחגוג בעוד קצת יותר מחודש את יום הולדתו ה-53, והוא משמש כיום כמאמן השוערים האהוב של קבוצת קלגרי מה-NHL. בו בזמן, החל בשנים האחרונות להרצות לנערים מקומיים ולספר את סיפורו במטרה להעלות את המודעות לבריאות הנפש. הוא ואשתו מעבירים שיעורי רכיבה על סוסים בחווה, ושיעורי הוקי בקהילה.

        כי יותר מהכל, מתברר שקלינט מלארצ'וק הוא שורד כפייתי. מספר ימים אחרי הפציעה ההיא ניסה להסביר לתקשורת האמריקאית איך יכול להיות שהוא חוזר לשחק כל כך מהר אחרי שכמעט שילם בחייו. השוער האהוב חייך ואמר שבסופו של דבר הוא קאובוי.

        "אצלי", אמר, "כשאתה נופל מהסוס, אתה ישר עולה עליו מחדש".

        שחקן ההוקי קלינט מלארצ'וק (GettyImages)
        היום הוא בעיקר מחייך, וטוב שכך. קלינט מלארצ'וק (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

        גם קלינט מלארצ'וק בפנים, כמובן: חמש פציעות הספורט המחרידות אי פעם

        לתגובות:
        nimrodofran@walla.co.il