חמש הפציעות הכי מחרידות בספורט

שני דברים לעולם לא ייצאו לי מהראש. סצנת המדרכה מאמריקה X, והנריק אנדרסן הדני מרסק את הפיקה ביורו 1992.

החל מהשבוע שעבר, יש כבר שלושה.

***

קווין וור, שהרגל שלו פשוט התפרקה ברבע הגמר של טורניר המכללות מול דיוק, שייף את ההגדרה הלוחמנית גם כך ל"מארס המשוגע". שחקן לואיוויל, הרגל בגבס, נשאל בחמישי שעבר בראיון ב-ESPN איך הרגיש כשהתעורר מהניתוח ופתאום ראה את גביע האזור מונח על המיטה.

הוא החל לבכות מיד.

"זה היה הכול בשבילי", אמר ונאנח רגשית, "הם נלחמו בשבילי". הדמעה מעין שמאל כבר גמרה את הלחי, משיגה את זו שיצאה מעין ימין. "מילים לא יכולות לתאר כמה אני אוהב את האחים שלי לקבוצה", ייבב. "אני אוהב אותם עד מוות. אמרתי להם, יש עוד שני משחקים וזהו".

כולם דיברו על וור בשבוע החולף. הרי באמריקה יודעים לארוז טרגדיה בעטיפת מתנה, קצת קיטש והכול נהיה קל יותר. אז קובי התקשר, אמארה סטודמאייר תרם 1,000 פרצופי קרטון של וור לפיינל פור טורניר המכללות; וור עצמו הופיע בתוכנית של דייויד לטרמן ואפילו היה מצחיק; ובחוריו האמיצים השלימו את המשימה כשיתמודדו מחר בגמר אחרי הקאמבק המדהים מול וויצ'יטה.

ומכל פסטיבל וור, שהחל מרגע שעצם הטיביה יצאה כל כך רחוק מהעור, אפשר לקחת משפט אחד. "בכלל לא כאב לי", הוא סיפר, "זה היה רק שוק".

זה באמת היה. לכל מי שראה את זה. המאמן ריק פיטינו בכה במקום, השחקנים הקיאו, נשכבו על הרצפה בגועל ותדהמה. וכל צופה שראה הרגיש טוב טוב את המעיים. מיד הזיכרון חוזר למקרים האלו שלא יוצאים מהראש.

ובגלל שאדוארד נורטון ואמריקה X זה רק סרט, התיקון היה חייב להתבצע דרך אנדרסן. "אני לא מבין", הוא אומר לוואלה ספורט!, "אתה רוצה לדבר איתי על פציעה מלפני 21 שנה?".

חצי גמר יורו 1992. המגן השמאלי של דנמרק נתקל במרקו ואן באסטן, מתיישב על הדשא ומתחיל לצרוח כמו משוגע. עוד צרחה ועוד צרחה. רוד חוליט היה בהלם, וכולם החלו לסמן עם הידיים. משהו לא בסדר. אחת מזוויות הצילום הראתה עצמות שיוצאות מהברך. זה לא אמור להיראות כך. הכול שם היה מרוסק. בדקה ה-86 פרנק רייקארד השווה ל-2:2, ובפנדלים ואן באסטן ההמום היה היחיד שהחמיץ. דנמרק עלתה לגמר, ניצחה 0:2 את גרמניה וריצ'רד מולר נילסן היה אלוף אירופה.

אז לא היה פייסבוק, לא טוויטר ולא יוטיוב, ואל הפציעה נחשף רק מי שממש רצה. בעוד שוור הפך לסלבריטי בזכות הפציעה, דנמרק של אז נכנסה לימים של בחילות. "כל מי שראה את התמונות נכנס לשוק", מספר מורטן קרון, עורך מדור הספורט של ה-BT הדני. "יכולת ישר לראות שמשהו לא כשורה, וברגע שראית את זה, לעולם לא שכחת את זה".

הדנים והגביע חזרו הביתה עם הגביע, והיישר מהמטוס יצאו הגיבורים לחגיגות אליפות באוטובוס פתוח, שהגיע עד בית העירייה. אנרדסן השבור לא היה באוטובוס. לפתע, מול מאות אלפי צוהלים, הגיע אמבלונס מאחורי האוטובוס הפתוח. חראקה, עצירה מוחלטת, והדלתות האחוריות נפתחו. משם התגלגל אנדרסן בכיסא גלגלים. "הוא חייך ובכה, חייך ובכה", נזכר קרון, "הכול באותו זמן". האמבולנס המשיך לנסוע מאחורי האוטובוס, עד בניין העירייה. "אפילו עכשיו כשאנחנו מדברים על זה", משתף קרון, "עוברת בי צמרמורת".

אנדרסן, לפחות השבוע, נשמע פחות נרגש ויותר מרגיע. הוא מסכים עם וור, ומספר: "הפציעות האלה, השברים הפתוחים, קשות בעיקר לצופים ופחות לשחקנים. ברגע הפגיעה הרגשתי שמשהו לא בסדר עם הברך", הוא נזכר, "לא בדיוק קלטתי או שלא רציתי לקלוט מה קורה. היה קשה לראות את זה וזה הרגיש מוזר. עד אז, מעולם לא ראיתי פציעה מהסוג הזה". לאנדרסן, שמתגורר בבלגיה וכיום עוסק בסקאוטינג, יש חדשות טובות לוור ולאלו שמפחדים יותר מדי. "להחלים מפציעה כזו זה לא קשה יותר מאשר הפציעות ה'לא מגעילות'. להפך, זה לרוב קל יותר".

וור אמר שלעולם לא יראה את הווידאו של הפציעה שלו, ורבים שאלו איך אפשר בכלל לחזור לשחק אחרי טראומה כזו. אנדרסן מסביר: "לא פחדתי לרגע לחזור לשחק. זה שבר בעצם, והעצם רק נעשית חזקה יותר אחרי פציעות כאלה". טיפ לכדורסלן המכללות? "תמיד להמשיך לחשוב חיובי, לא לפחד מכלום. אם תפחד, לעולם לא תוכל לחזור לשחק. לי לרגע לא היתה בעיה מנטאלית לחזור. לרוע מזלי, זמן קצר לאחר שחזרתי קרעתי רצועה בברך השנייה. זה מה שחיסל אותי מנטאלית וזה מה שחיסל לי את הקריירה".

ומה עם ואן באסטן, שאחראי למראות הקשים? "כפי שכולם ראו", אומר אנדרסן, "ההיתקלות היתה במקרה, בטעות. אני לא כועס על ואן באסטן, בטח אחרי יותר מ-20 שנה".

לצערנו, ככה זה ספורט, ולא חסרות פציעות נוראיות. נבהיר רק שלא מדובר בפציעות שגבו בהכרח את הקורבן הכי גדול, ולא בכאלו שספורטאים קיפחו את חייהם או גמרו קריירות. הפציעה של וור הזכירה את הפציעה של אנדרסן בגלל הגועל שהיא יצרה. ולכן הבחירה הסובייקטיבית הזו היא בפציעות שהשאירו צלקת הכי גדולה בנפש הצופה.

יש עוד הרבה, בארץ (סרי פלאח סבל מפציעה נוראית, שלמזלנו לא נראתה במצלמות) ובעולם (סיסה, ג'ו ת'ייסמן, לארסן, אלן ריי, שון ליווינגסטון, פגיעת הכידון בקופץ סאלים סדיר), וזו ההזדמנות שלכם להיזכר ולהזכיר. אבל אלו, מבחינתי, החמש הנוראיות מכולן.

בפברואר 2008, הקרואטי של ארסנל ריסק את הפיבולה ושם את הקרסול שלו במקום שבו לא אמורים להיות קרסוליים. זה היה מול בירמינגהאם סיטי, ומרטין טיילור פשוט רצח לו את הרגל. ארסן ונגר אמר בתחילה שטיילור צריך להיות מורחק לכל חייו, אך אחר כך עידן את הכעס. ב"סקיי ספורט" נגעלו מהמראות, ולא הראו שידורים חוזרים של הפציעה. טיילור טען שהגיע לבית החולים, התנצל, ואדוארדו סלח. הקרואטי, לעומת זאת, לא זוכר שטיילור הגיע בכלל לבית החולים.

1997, באופן אירוני, המפגש השני בין שני הכבדים נקרא "הקול והזעם". בסיבוב השלישי של הגומלין, איוונדר הוליפילד לא שמע כלום מרוב כאב. אחרי שמייק טייסון חטף נוקאאוט בקרב הראשון, הוא בא חם. בסיבוב השלישי החום הפך לשיגעון, כשאיירון מייק נושך את אוזנו של הוליפילד פעמיים, ויורק את החתיכה שתלש. בסופו של עניין הקרב הופסק, טייסון נפסל ונקנס ב-3 מיליון דולר. לא שחסרים מקרים מופרעים מהקריירה של טייסון, אבל זה כנראה הזכור מכולם. 12 שנה לאחר הקרב, אצל אופרה, טייסון התנצל. הוליפילד קיבל את סליחתו.

במארס 1989, בפאלו סאברס של מלארצ'וק התמודדו מול סיינט לואיס בלוז. סקייט של שחקן יריב חתך לשוער את העורק בצוואר, והקרח נהיה אדום. 11 אוהדים התעלפו, שניים חטפו התקף לב ושלושה שחקנים הקיאו. "כל מה שרציתי זה לרדת מהקרח", סיפר השוער. "אמא שלי ראתה את המשחק בטלוויזיה ולא רציתי שהיא תראה אותי מת". למזלו של מלארצ'וק, איש הקבוצה ג'ים פיצוטלי היה חובש בוויטנאם. פיצוטלי החזיק את הצוואר, עצר את הדימום. רופאים שבדקו את מלארצ'וק אמרו שאם החתך היה שלושה מילימטר גבוה יותר, השוער היה מת בתוך שתי דקות.

כמה הבחור אמיד לפגיעות? ב-2008 הוא התיישב עם שאטגאן בין הרגליים וירה לעצמו בסנטר. לטענת אשתו, זה קרה בתאונת ציד ארנבים. המקרה עורר סערה בתקשורת המקומית, כשמלארצ'וק נחשד גם בניסיון התאבדות. אבל העובדה היא שהוא עדיין חי. כנראה שעם שבע נשמות.

ודי, זהו.

רק שנהיה בריאים.

***

לטוויטר של אורן יוסיפוביץ

מייל: orenjos@walla.co.il

לבלוג