שבוע אחרי יום הולדתה ה-20, כריסטי הנריץ' ישבה בביתה וראתה איך החלום שלה מתפוגג, איך אירוע הספורט הגדול בתבל יוצא לדרך בלעדיה. התאריך היה ה-25 ביולי, 1992, ברצלונה לבשה חג וסיפקה טקס שהיווה את הפתיחה למשחקים אולימפיים חשובים וסמליים, לא רק מבחינה ספורטיבית, וכריסטי הנריץ' הביטה על הכל מביתה, ולאט לאט השילה מעצמה יותר ויותר. "החיים שלי הם סיוט מחריד. זה מרגיש כאילו יש בתוכי מפלצת. זה מרגיש מרושע", אמרה שנה קודם לכן לאחד העיתונים בעיר הולדתה, אינדיפנדנס מיזורי. וזה לא היה אמור להיות ככה. אם בסוף שנות השמונים היו מבקשים מבכירי ענף ההתעמלות בארצות הברית למנות את סגל הנבחרת לאולימפיאדה בקיץ 1992, כריסטי הנריץ' בוודאי היתה נכללת במרבית הרשימות. אלא שאיפשהו על המסלול הבטוח להצלחה, משהו השתבש כהוגן.
ב-26 ביולי, 1994, שנתיים ויום אחרי טקס הפתיחה של האולימפיאדה ההיא ושישה ימים אחרי שכריסטי הנריץ' חגגה את יום הולדתה ה-22, גופה קרס. שנים מסויטות רבות של אנורקסיה ובולימיה לבסוף עשו את שלהן, והכריעו אותה.
המפלצת ניצחה.
***
כמו מרבית מנערות הפלא של הענף, גם כריסטי הנריץ' פרצה מוקדם מדי. בגיל 14 סיימה חמישית באליפות ארצות הברית לנוער, והתחרתה לראשונה גם בתחרות בינלאומית לבוגרות, באיטליה. כשסיימה עשירית באליפות ארצות הברית ב-1988 האמינה כי היא מסוגלת להגיע כבר לאולימפיאדה של השנה ההיא. "מה זה נשף של בית הספר התיכון לעומת אולימפיאדה? זה מה שאני רוצה לעשות, ויש לי סיכוי להגיע לשם", אמרה בגיל 15. העובדה כי חברתה ג'וליסה גומז שברה את הצוואר שלושה חודשים לפני המוקדמות למשחקים האולימפיים (פציעה שגרמה לה לנזק מוחי וב-1991 גם למותה, שלושה חודשים לפני יום הולדתה ה-19) הפכה את הנריץ' למועמדת של ממש לטוס לסיאול, אלא שילדת הפלא פספסה את הצ'אנס ב-0.118 נקודות. "זה היה כאילו כל העולם שלה נחרב, כאילו הכול נגמר", אמרה אז אמה.
אבל מהר מאוד הכול התחיל מחדש, והכישלון הרגעי לא עצר את הנריץ' מלהמשיך במשטר האימונים הכמעט מזוכיסטי שהיה נהוג אז בענף, להמשיך במוסר העבודה שמאמנה אל פונג יכנה "אגדי". "בגיל 13 הייתה קמה בחמש בבוקר כדי להגיע לאולם בשש ולהתאמן עד תשע, ואז ללכת לבית ספר עד שתיים בצהריים. אחר כך היא הייתה חוזרת לאולם ומתאמנת מ-14:30 עד 21:00. לפעמים הייתה חוזרת הביתה כל כך עייפה שבקושי הצליחה לגרור את עצמה לחדר השינה. הידיים שלה דיממו מהמקבילים המדורגים. הרגליים שלה בערו. בזמן שטבלה את קרסוליה בדליים של קרח, היא ישבה בשולחן שלה ולמדה עד חצות", נכתב בספר "Little Girls In Pretty Boxes", שפורסם ב-1995 בארצות הברית ועסק במתעמלות צעירות ומחליקות על הקרח. הנריץ' ויתרה על מלגה לקולג', ויתרה על חיי חברה, ויתרה על תחביבים אחרים, שמה את מרבית חייה במצב המתנה עד אשר תגשים את החלום האולימפי. "היא הייתה מוכנה לעשות כל מה שצריך, לא משנה מה המחיר. היא הייתה מוכנה לסבול כל סוג של כאב", תגיד מספר שנים לאחר מכן אמא שלה ל"וושינגטון פוסט", מה שמעביר אותנו היישר אל כאב מאוד ספציפי, כאב שפחות או יותר הניע אז ענף שלם קדימה, אחורה, ימינה ושמאלה.
כאן אולי מוטב לעצור לרגע, ולבחון את האבולוציה של הענף - אבולוציה נדירה למדי. ב-1956, שתי המתעמלות הבכירות בעולם היו בנות 35 ו-21 ושקלו בערך 54 ק"ג, אבל כל זה עמד להשתנות. אף שקטפה מדליית זהב באולימפיאדה של 1968, לודמילה טוריצ'בה האגדית פינתה את הבמה לילדה בת 13 בשם אולגה קורבוט, 149 ס"מ שהתחלקו על פני 38 ק"ג, ומאז, כך על פי "ספורטס אילוסטרייטד", "ענף ההתעמלות השתנה לנצח". המגמה הייתה להצטמצם עד כמה שאפשר - בגיל, בגובה, במשקל, בנוכחות. נדיה קומנצ'י - מדליית זהב ראשונה בגיל 14, 152 ס"מ, 38 ק"ג - המשיכה את הקו הזה, ואם באולימפיאדה של 1976 הגיל הממוצע של המתעמלות האמריקאיות היה 17 וחצי, המשקל הממוצע 48 ק"ג והגובה הממוצע 160 ס"מ - הרי ש-16 שנים לאחר מכן, באולימפיאדת ברצלונה, צנח הגיל הממוצע של האמריקאיות ל-16, המשקל ל-37 ק"ג והגובה ל-149 ס"מ. מדובר בשינויים כמעט חסרי תקדים שיהיה מאוד קשה למצוא בענפי ספורט אחרים בתקופת זמן כל כך קצרה, ומיותר לציין שהשינויים היו גם תודעתיים: לחובבי הענף, למתחרים בו, לשופטים - לכולם היה ברור כיצד צריכה להיראות מתעמלת כעת. וכדי להיראות בצורה מסוימת, צריך לפעול בצורה מסוימת.
צפו בקליפ ביצועים של כריסטי הנריץ'
***
כשהצטרפה לראשונה לסגל נבחרת ארצות הברית ב-1996, הדבר הראשון שנאמר לכריסטי הנריץ', כך על פי אמה, היה "אם את רוצה לאכול משהו, תאכלי אותו ואז תקיאי. זה הדבר הראשון שאת לומדת כשאת בנבחרת". כך שהנריץ' ידעה אל מה היא נכנסת, ובכל זאת, לרגע שישנה את חייה, בתחרות בינלאומית בבודפשט ב-1988, היא לא הייתה מוכנה. לא מוכנה כלל. זה היה הרגע הראשון והאחרון שמישהו אמר לכריסטי הנריץ' שהיא שמנה - והמישהו הזה היה אחד השופטים בתחרות.
היא שקלה אז 42 ק"ג.
"המילים הראשונות שלה כשהיא ירדה מהמטוס היו שהיא חייבת לרדת במשקל", אמרה אמא שלה ל"ספורטס אילוסטרייטד". "היא היתה מרוסקת. היה לה מבט של פאניקה על הפנים, ולי היה מבט של פאניקה על הפנים". זה לא כאילו עד הרגע ההוא כריסטי הנריץ' אכלה הרבה, אולם מאז, אפילו התפוח השלם שהייתה מכניסה לפיה למשך יום שלם הפך לפרוסת תפוח אחת - זאת על אף שהתאמנה קשה מתמיד, למשך חמש ושש ושבע שעות ביממה. זה נמשך, על פי עדותה, קרוב לשלוש שנים, ומשום שחילקה את מרבית זמנה בין אולם האימונים ובית הספר, אף אחד לא ממש שם לב - בין אם בתוך תוכו רצה לשים לב ובעצם העלים עין משום שגם הוא היה שבוי בתוך הקונספציה החולנית, ובין אם לא. "אם כריסטי הייתה מבואסת, היא שמרה זאת לעצמה", נכתב בספר "Little Girls In Pretty Boxes". "היא למדה, כמו שמתעמלות גדולות לומדות, להחביא את הרגשות שלה בקופסאות קטנות ולאחסן אותן במקום עמוק וחשוך. עבור חברותיה כריסטי נראתה שמחה ואנרגטית, אבל בפנים היא הייתה מלאה בתחושות כישלון. בכל יום שהיא הביטה במראה היא ראתה לוזרית. לוזרית שמנה. המדליות על הקירות, גזרי העיתונים, הדירוגים הארציים - שום דבר לא שכנע אותה שהיא לא כישלון".
"העיסוק של הענף במשקל מוטמע במתעמלות כבר בגיל צעיר", נכתב בעשור הקודם ב"באפלו ניוז". "מתעמלות בנות 5 נשקלות מדי יום. אלו שלא מגיעות למשקל המיועד חוטפות עונשים שנעים בין מניעת אוכל לקיום אימונים נוספים. זה לא חריג למתעמלות שנענשו להתאמן בסאונה בבגדי גומי. חברות לקבוצה ומאמנים מביטים מלמעלה על מתעמלות ללא הפרעות אכילה, כאילו הן לא מספיק מחויבות לענף". בכתבה ההיא צוטטה מתעמלת בשם קים ארנולד, חלק מנבחרת ארצות הברית ב-1990 שסיפרה: "להרבה בנות מהנבחרת הייתה הפרעת אכילה כזו או אחרת. היו הרבה הקאות. ניסינו לראות כמה מעט אפשר לאכול ועדיין להתאמן, לראות כמה ארוחות אנחנו יכולות לפספס עד שנאכל שוב". ובעוד שגורם בנבחרת העריך כי כמות הנערות עם הפרעות אכילה בנבחרת ארצות הברית עומדת על 80 אחוז, מאמנת מאוניברסיטת ג'ורג'יה טענה אחרת: "אני הייתי אומרת שלמאה אחוז מהן יש איזושהי הפרעת אכילה".
הספר "Little Girls in Pretty Boxes" תיאר מקרה בו המאמן האגדי בלה קרולי, שעבד עם השמות הגדולים ביותר בענף, נכנס יום אחד לחדר של הנערות שאימן אז. "'הוא כאן!', קראו הבנות, רצו למטבח ודחפו את הקופסאות של דגני הבוקר מאחורי הארונות ואת הקערות מתחת הספה". נערה אחת ישבה ואכלה אפרסק, מתוך מחשבה לא בלתי הגיונית כי מדובר, ובכן, באפרסק. "קרולי הביט באפרסק שלה והתפוצץ. "את כל כך עצלנית!" הוא צרח. "את כל כך שמנה! את באה לכאן ומתחזרת אחרי האימונים. את חושבת רק על אוכל".
אבל יש כאן אלמנט נוסף שהולך יד ביד עם האוכל, או היעדר האוכל: הרצון להצליח. הספר ממנו ציטטנו בפסקה הקודמת קרא לשילוב הזה של ילדות בלתי מנוסות, שיטות אימון קיצוניות וקשיחות של השופטים בתחרויות "צלחת פטרי של אסון", וקשה לחלוק על ההגדרה הזו. ננסי ת'יס מארשל, מתעמלת בדימוס בעצמה, העלתה ב-1995 בפני ה"סאן סנטינל" את התיאוריה לפיה הענף לא רק מקבל בשמחה מתחרות מסוג מסוים, אלא ממש מושך אותן. בכתבה ההיא צוטט רופא אמריקאי שהסכים: "מתעמלות הן בדרך כלל נשים צעירות, שזו האוכלוסיה המובילה בהפרעות אכילה. והענף הזה מושך אנשים בעלי מוטיבציה גבוהה, אנשים מאוד נחושים, שאלה תכונות אופי שניתן למצוא באנשים בעלי הפרעות אכילה. אותם אפיונים שיכולים להפוך אותך לאתלטית הטובה ביותר, גם מציבים עבורך את הסיכון הגדול ביותר".
מתעמלת בשם ליז נטאלי אמרה פעם ל"ספורטס אילוסטרייטד" שעבור נשים, "הפרעות אכילה הן כמו "סטרואידים לגברים. בהתחלה זה עוזר להשיג תוצאות, אבל אתה תשלם על זה". בדרך כלל, השילוב של אנורקסיה ובולימיה עם אימונים מפרכים מביא איתו תשלום ספציפי למדי בדמות התפרקות הגוף, עצמות שנשברות, מחלות שתוקפות יותר בקלות, שרירים שמפתחים הפרעות אכילה משלהם ואוכלים את עצמם לדעת. בארצות הברית קיימים שלל סיפורים על מתעמלות בנות 9 ו-11 שלקחו שבעה כדורי אדוויל ביום כדי להעביר את הכאבים, ובסופו של דבר הכל חוזר לאותה נקודה: אם תיפצעי, אם תגלי חולשה, מישהי אחרת תיקח את המקום שלך.
ואחרי ששרטטנו את הרקע, בוודאי לא תופתעו לשמוע שהסיפור של כריסטי הנריץ' לא נגמר טוב.
***
היה שם עוד זינוק אחד מעלה לפני ההתרסקות אל הקרקע: באליפות ארצות הברית של 1989 כריסטי הנריץ' זכתה במדליית הכסף, על אף שהתאוששה מפציעה לא פשוטה בעמוד השדרה, ובאליפות אירופה של אותה שנה לא הייתה רחוקה מלחזור עם מדליה גם כן. אלא שהיא נסעה על אדי דלק אחרונים באותן שנים, ובסתיו של 1990 הייתה כל כך חלשה עד שנאלצה להסיר את השתתפותה בתחרות מקומית. מאמנה אל פונג טוען שבנקודת הזמן הזו אמר לה שהיא חייבת לעלות במשקל והוא לא מוכן לעבוד איתה עד שזה יקרה. "העפתי אותה לטובתה. אמרתי לה - את הולכת להרוג את עצמך. אני אוהב אותך, אבל אני לא יכול לתת לך להתאמן ככה", אמר לפני קרוב ל-20 שנה ל"לוס אנג'לס טיימס". הנריץ' סיפרה סיפור אחר: "נהייתי כל כך חלשה שהוא פשוט לא רצה להשקיע בי. לא היה אכפת לו ממני. הוא דאג רק למוניטין שלו".
בינואר של 1991, חצי שנה לפני יום הולדתה ה-19, כריסטי הנריץ' הודיעה על פרישה מהענף. "אני שרופה, אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה כל יום. הגוף שלי ממש צריך הפסקה. אני מתעמלת מאז שאני בת 4 או 5, וקיבלתי מזה אולקוס. זה אכל אותי מבפנים", אמרה אז. אבל זה לא כאילו עצם הפרישה היווה עבורה נקודת מפנה: נכון, היא הפסיקה להתאמן על בסיס יומי ולשרוף הרבה יותר קלוריות משצרכה, אבל הרגלי האכילה שלה נותרו כשם שהיו: בלתי קיימים. בשלוש השנים הבאות נכנסה ויצאה מבתי חולים, והוריה נאלצו לשלם סכומים שהוערכו בלמעלה מ-100 אלף דולר.
בתחילת 1993, כשהיא שוקלת 28 ק"ג, אושפזה הנריץ' במוסד בקנזס. במזוודתה מצאו הוריה חומרים משלשלים. ביוני של אותה שנה צנח משקלה ל-23 ק"ג. "הגוף שלה נח על הסדינים הלבנים בבית החולים סט. ג'וזף כמו רשת עדינה של עצמות ועור. העור שלה נמתח על עצמותיה כנייר עטיפה מפלסטיק, כמו כדי להסתיר את הזוועות שבפנים", תואר בספר "Little Girls in Pretty Boxes".
באוגוסט של 1993 קהילת ההתעמלות בארצות הברית קיימה אירוע תמיכה להנריץ' בהשתתפות נדיה קומנצ'י בו גייסה קרוב ל-35 אלף דולר שסייע לשלם על חשבונותיה הרפואיים, ולממן את חמשת החודשים הבאים שבילתה בבית חולים בקנזס. במהלך החודשים הבאים הצליחה לעלות קצת במשקל - ומיד להוריד אותו. במאי של 1994 אמרה: "הפעם אני רוצה לעלות במשקל. אני רוצה את הגוף שלי בחזרה, רוצה קיץ נעים. זה יהיה מאבק, אני יודעת. אני עדיין מפחדת מקלוריות, כך שזה ייקח זמן, אבל הפעם, כשאעלה במשקל, אהיה שמחה". באחד מביקוריה הרבים במוסדות רפואיים, ניתן לה כיסא גלגלים כדי שתפסיק לרוץ ממקום למקום במטרה לשרוף קלוריות. "היא נראתה כמו שלד", אמר מאמנה, אל פונג, לאחר אחת הפעמים האחרונות שביקר אותה.
בחודש יוני כמעט ירדה את מחסום 20 הק"ג, ונלקחה לבית החולים בסט. ג'וזף. ב-4 ביולי שוחררה הביתה, אבל בחלוף שבוע הובהלה בחזרה לחדר המיון. "היא תמיד הייתה לוחמת", אמרה אמא שלה. "היא מחזיקה מעמד. אני יודעת שהיא נלחמת בכל דרך אפשרית".
אבל זה לא הספיק. כי אחרי חמש שנים בהן הרעיבה את עצמה על בסיס כמעט יום יומי, גופה הרים ידיים. חמישה ימים אחרי יום הולדתה ה-22, כריסטי הנריץ' שקעה לתרדמת. למחרת, כוסתה סדין לבן ומתה מקריסת מערכות.
"בפשטות", אמרה דוברת בית החולים, "הכל התמוטט".
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il