מניות חמות
ג'יימס הארדן (יוסטון רוקטס)
יוסטון לא עוצרת, היא ניצחה 10 מ-11 האחרונים כשרק גולדן סטייט הצליחה להפריע לה, וגם זה בהארכה. לקראת סדרת משחקים מעניינת שתכלול את מיאמי (פעמיים), הקליפרס, אינדיאנה, פורטלנד ו-OKC בשבועיים וחצי הקרובים, נראה שהקבוצה של קווין מקהייל מוכנה לאתגר שיבחן את המוכנות שלה ליריבות סיבוב שני ומעלה. במדור הקודם התמקדתי בדווייט הווארד ובחמישייה המתואמת, השבועות האחרונים הדגישו את מה שבסופו של דבר הוא עדיין הגורם החשוב ביותר בהצלחה של הרוקטס: יש לנו פרנצ'ייז פלייר, לפרנצ'ייז פלייר יש זקן.
הארדן פתח את העונה בגמגום יחסי, הוא קצת הוגבל ע"י פציעות וקצת נראה אדיש בחלק מהזמן, היה יכול לקלוע 10 נקודות ב-2 דקות ואז להיעלם לשאר הרבע. זה עדיין הספיק ל-23 נקודות למשחק, אבל אחוזי השלוש והעונשין ירדו ביחס לעונה שעברה ונדמה היה שהוא פחות חד מעונת הצהרת הכוונות הקודמת. ואז הגיע פברואר, אלה המספרים של הארדן בתשעה משחקים בחודש הקצר: 29 נקודות למשחק ב-48.7 אחוזים מהשדה, 3.2 שלשות ב-44.6 אחוזים, 9.7 זריקות עונשין ב-92 אחוזים, 3.9 ריבאונדים, 5.6 אסיסטים, 2.1 חטיפות ו-3.2 איבודים שזה הכי מעט השנה. 43 הנקודות שלו על סקרמנטו לפנות בוקר הן הדובדבן שעל הקצפת. היכולת שלו לעלות לשלשה מכלום, לעלות לקליעה מחצי מרחק מכדרור, ללכת חזק לטבעת מצד שמאל, להשתמש ביורו-סטפ ההולך ומשתדרג שלו כדי לחתוך ימינה כשסוגרים לו את השמאל ולהוציא כדור לקלע בכל שלב בחדירה- כל אלה הופכים את הארדן לשחקן שלא ממש ניתן לעצור אלא רק לבחור איזה סוג של נזק מעדיפים שהוא יגרום. בהגנה הוא בעיקר נח, בפלייאוף זה אמור להשתנות.
הארדן על שיא העונה: "הרגשתי שכל זריקה תיכנס פנימה"
הארדן הפגיז 43 ליוסטון, אינדיאנה ממשיכה לנצח
דמאר דרוזן (טורונטו ראפטורס)
לא כל כך מזמן אטלנטה הייתה שלישית במזרח, אבל רצף פציעות הוביל לשרשרת הפסדים של ההוקס שפתאום מוצאים את עצמם במקום השמיני במזרח ועם הצורך להסתכל אחורה (דטרויט, קליבלנד והניקס בתגובה - אל תדאגי אטלנטה, אלה רק אנחנו שם). אז מי השתלטה לחלוטין על המקום השלישי? לא אחרת מאשר טורונטו, שעם 32 ניצחונות ו-25 הפסדים מעמידה מאזן שהיה שווה מבט גם במערב. שיקאגו, בניגוד לכל הגיון, לא מוותרת, כאשר גם וושינגטון עדיין באזור אך יהיה לה קשה יותר לרדוף ללא ננה הפצוע או מחליף ראוי עבורו.
כזכור, טורונטו השתפרה מהשנייה שהמטוס שלקח את רודי גיי לסקרמנטו יצא מגבולות קנדה. קייל לאורי הוא אחד הפוינט גארדים הטובים במזרח, טרנס רוס מתברר כקלע שלשות אדיר ויונאס ולנצ'יונאס לא שומר על יציבות אבל צובר משחקים ראויים בתהליך ההתפתחות האיטי שבסופו של דבר אמור להפוך אותו לסנטר פותח איכותי. אבל לאחרונה מי שהשתלט על הקבוצה הוא דרוזן. הזימון לאולסטאר עשה לו רק טוב והוא החליט לעשות הכול כדי להצדיק אותו. ב-15 המשחקים האחרונים הוא קלע 30 נקודות ומעלה 7 פעמים, הוא לא מסתפק בזריקות מחצי מרחק אלא מגיע יותר לצבע, סוחט יותר עבירות וגם שדרג את יכולת המסירה שלו. הממוצע ב-15 המשחקים האלה הוא של 25.7 נקודות למשחק, האחוזים בינוניים והוא עדיין קולע פחות משלשה למשחק, אבל הנתון המרשים ביותר בתקופה הזאת הוא 9.2 הליכות לקו העונשין אותן הוא קלע ב-83.3 אחוזים, לכך הוא הוסיף גם 4.1 אסיסטים. לראשונה בקריירה שלו, ניתן לבנות קבוצה מצליחה שדרוזן הוא הסקורר המוביל שלה.
מרקו בלינלי ופטי מילס (סן אנטוניו ספרס)
בדרך כלל אני מצליח לבחור, הפעם לשניהם מגיע המקום הזה באותה מידה. חבורת פופ ממשיכה להוכיח שהיא גדולה על צרכים אנושיים של קבוצות אחרות, למשל שהשחקנים הכי טובים שלה ישחקו כדי שהיא תנצח. טוני פרקר פצוע לאחרונה, קאווי לאונרד פצוע הרבה זמן, דני גרין וטיאגו ספליטר רק חזרו לאחרונה מפציעות ארוכות, טים דאנקן ומאנו ג'ינובילי בהגבלת דקות ומדי פעם מקבלים חופש כדי לבקר את הנכדים. כתוצאה מכך, הספרס הסתפקו בשישה ניצחונות בלבד ברצף תשעת משחקי החוץ (!) שהיה להם עכשיו, כולל ניצחונות חוץ בבק-טו-בק על הקליפרס ופורטלנד, בדרך לחיזוק מעמדם במקום השני במערב והרביעי בליגה.
את מי פופוביץ' הוציא הפעם מהבוידעם כדי שיביאו לו ניצחונות? את הגארדים מאיטליה ואוסטרליה. בלינלי נהדר כל העונה ונהנה מאוד מתפקיד הרול פלייר, לאחרונה נדרש ממנו לקחת על עצמו יותר בהתקפה אז הוא מוכיח שגם את זה הוא יכול לעשות. ב-2014 הוא קולע 14 נקודות למשחק ביותר מ-50 אחוזים מהשדה ו-40 אחוזים משלוש ומוסיף 2.7 אסיסטים. מילס הוא שחקן שישי קלאסי, כזה שאוהב לעלות מהספסל ולקלוע הרבה נקודות במעט דקות. הוא חיכה בסבלנות להזדמנות שלו וכשזו הגיעה התנפל עליה. בפברואר הוא אחד השחקנים החשובים של הספרס וסיפק כמה הצגות גדולות בדרך לממוצע חודשי של 17.1 נקודות ב-47.8 אחוזים מהשדה, 1.9 שלשות ב-34.5 אחוזים, 92.3 אחוזי עונשין, 3.5 ריבאונדים ו-2.2 אסיסטים על 0.9 איבודים. אל תתפלאו לראות אותם מככבים גם בפלייאוף.
מניות קרות
לואל דנג (קליבלנד קאבלירס)
בדומה לרודי גיי, גם הקבוצה של דנג מאוד השתפרה מאז שעזב אותה. לעומת גיי, דנג לא משפר את הקבוצה החדשה שלו. אוקיי, לא צריך להגזים, הוא כן מהווה שדרוג לעמדת הסמול פורוורד שלפניו אוישה בדמות קרטון, אבל מי שציפה שהוא יקפיץ את קליבלנד קדימה טעה. ב-22 המשחקים בהם הוא לובש את מדי הקאבס הם ניצחו 9, שיפור מינימלי ביחס למה שהיה לפניו למרות לוח משחקים מאוד נוח בתקופה שלו. החודש הקרוב יכלול בעיקר משחקים מול קבוצות גדולות ואם לא יהיו הפתעות יחסל את סיכויי הפלייאוף שנותרו לקאבס.
דנג, כנראה, הבין מהר מאוד לאיזו צרה נכנס ולא נראה כמו מישהו שמעוניין להישאר. אחוזי הקליעה שלו בצניחה ובתשעת המשחקים האחרונים היו לו ימים של 0 מ-9, 1 מ-10 ו-3 מ-14 מהשדה. היו לו גם משחקים סבירים בתקופה הזאת, שכללה רצף ניצחונות של הקאבס, אבל הממוצע שלו בהם הוא של 12.7 נקודות ב-33.3 אחוזים מהשדה. את זה גם ארל קלארק מסוגל לעשות. אם בניתם על שיפור בהגנה, מתברר שקליבלנד סופגת יותר באופן משמעותי מאז שדנג הגיע - 5.2 נקודות יותר ל-100 פוזשנים. ההתקפה השתפרה, כי באמת לא היה כלום בסמול פורוורד לפני דנג, אבל בתמונה הגדולה זה לא מה שבקליבלנד ציפו וגם הם בטח מבינים שיהיה להם קשה מאוד להשאיר את השחקן שכל קבוצה שחושבת בגדול תרצה להחתים.
ווסלי מתיוס (פורטלנד טרייל בלייזרס)
לאט ובטוח הבלייזרס חוזרים למציאות. שלושה ניצחונות רצופים קצת עצרו את המפולת, אבל גם איתם הם במאזן שלילי של 8 ניצחונות ו-9 הפסדים ב-17 האחרונים, כאשר מול קבוצות פלייאוף הם הפסידו שמונה מתשעה בתקופה הזו. למרקוס אולדרידג' הפסיד כמה משחקים לאחרונה, אבל ההפסדים החלו הרבה לפני כן, מה גם שמדובר בשחקן החמישייה הראשון שמפסיד משחקים השנה כך שיהיה מגוחך מבחינתם להתלונן על כך. זו גם תזכורת לכך שהספסל אמנם פחות נורא מהעונה שעברה אך עדיין החלש ביותר מבין הספסלים של הקבוצות הבכירות בליגה. פורטלנד לא ניסתה להתחזק בדד-ליין, אולי בין שחקני הביי-אאוט היא תמצא חיזוק שיכול לעזור, בעיקר בעמדות הפנים.
למרקוס עצמו המשיך ביציבות המטרידה שלו לפני הפציעה, כך שהבעיה קשורה בעיקר לשלושת שחקני החוץ. ניקולה באטום הוטרד ע"י פציעות שונות וירד במספרי השלשות והאסיסטים, לאחרונה נדמה שהוא חוזר לעצמו. דמיאן לילארד פתח לא טוב את 2014 אבל גם הוא מתאושש לאחרונה. מי שעדיין נראה פחות טוב באופן משמעותי הוא מתיוס. מומחה השלשות חווה עליות וירידות לאורך העונה, בפברואר הגיעה הירידה המשמעותית ביותר. את השלשות הוא עדיין קולע באחוזים סבירים - 2.2 שלשות ב-36.4 אחוזים, לא מה שהוא הרגיל אותנו אליו אבל לא רע בכלל. הבעיה מתחילה כשהוא נאלץ לקחת זריקות ל-2 נקודות, מה שקרה יותר לאחרונה בעקבות הפציעה של למרקוס. בפברואר אחוזי ה-2 שלו נמוכים אפילו מאחוזי ה-3, מדובר ב-36 אחוזים שהופכים אותו לשחקן מאוד לא יעיל ברגע שמונעים ממנו את הקאץ' אנד שוט משלוש. פורטלנד זקוקה לכל ארבעת הגדולים שלה בשיאם כדי לנצח בקצב של פתיחת העונה, לכן חשוב לה שמתיוס יחזור לעצמו כמה שיותר מהר, לפני שגם יתרון הביתיות בסיבוב הראשון ילך לאיבוד.
מיילס פלאמלי (פיניקס סאנס)
פיניקס ממשיכה להישאר חזק במאבקי הפלייאוף של המערב, כאשר הסיבה המרכזית לכך היא גוראן דראגיץ' שרק הולך ומשתפר. גם ג'ראלד גרין לא מפסיק לצלוף, התאומים מוריס באים לעבוד רוב הזמן, פי ג'יי טאקר מוצא דרך לתרום בכל משחק והידית של צ'אנינג פריי בדרך כלל עובדת. אריק בלדסו עשוי לחזור, אם זה יקרה הוא ישדרג מאוד את סיכויי הסאנס לקחת חלק בפוסט סיזן.
העמדה בה כן מורגשות חריקות במערכת של ג'ף הורנסק היא עמדת הסנטר. אם לרגע נדמה היה שאלכס לן נכנס לעניינים, לאחרונה הוא חזר להיות עוד בחירות טופ 5 שלא קרובה להיראות כמו שחקן רוטציה ב-NBA (הספירה כרגע עומדת על 4 מה-5 בדראפט 2013). אבל הנפילה המשמעותית יותר היא של מי שבחצי הראשון של העונה נראה כמו סנטר פותח לגיטימי ולאחרונה נראה שוב כמו האח הפחות מוכשר לבית פלאמלי. אחרי ממוצעים של כמעט 10 נקודות, 10 ריבאונדים ו-2 גגות ב-2013, ככל שהעונה מתקדמת פלאמלי מתקשה יותר לקלוע והפסיק כמעט לגמרי לחסום. בפברואר הוא מסתפק ב-5.7 נקודות למשחק ו-0.8 חסימות, ב-6 המשחקים האחרונים הוא קלע 12 סלי שדה ו-2 קליעות עונשין במצטבר. אין לו מחליף אז הוא ממשיך לפתוח בחמישייה, אבל החולשה שלו גורמת להורנסק לנסות הרכבים נטולי סנטר טבעי דקות ארוכות יותר. בשנה הבאה פלאמלי כנראה יחזור לספסל וינסה להוכיח שהוא סנטר מחליף ראוי, יותר מזה נראה גדול עליו.
