בסוף 2013 פורסמה רשימת המאמנים בעלי השכר הגבוה ביותר בעולם הכדורגל. פפ גווארדיולה דורג באופן לא מפתיע במקום הראשון, ז'וזה מוריניו אחריו. מכאן והלאה, אלו בעיקר המאמנים האיטלקים. מרצ'לו ליפי (שלישי, 10 מיליון יורו בגואנגז'ו הסינית) ופאביו קאפלו (חמישי, 7.8 מיליון יורו בנבחרת רוסיה) הוותיקים והמפורסמים היו הנציגים הבכירים של ארץ המגף, אך מיד אחר כך דורג קרלו אנצ'לוטי ופרט אליהם ניתן למצוא בין 20 המובילים חמישה מאמנים נוספים שהפכו את 2013 לשנת השיא של אנשי המקצוע באיטליה.
המסר שמבטאת אותה רשימה רק הופך חד וברור יותר כשנזכרים מאיזו ליגה יצאו המאמנים המדוברים. ליגה שרמתה ירדה בצורה דרסטית בשנים האחרונות; ליגה בה מאמנים מפוטרים על ימין ועל שמאל, אך מעמדם כל כך שפוף עד שהם מוכנים תמיד לחזור לקבוצה שזרקה אותם. אפילו מילאן, הקבוצה האיטלקית היחידה שנותרה בשמינית גמר ליגת האלופות, נפרדה ממסימיליאנו אלגרי אחרי פתיחת עונה איומה ומינתה במקומו את קלרנס סיידורף. שחקן עבר של המועדון, אפילו סמל מבחינתו של סילביו ברלוסקוני. ועדיין, מאמן זר.
המינוי הזה היה צפוי והתקבל באהדה, אך במקביל המחיש פעם נוספת את חוסר ההערכה לה זוכים המאמנים המקומיים בתוך איטליה. היחס הזה זועק לשמיים, במיוחד לאור העובדה ששלושה מאמנים איטלקים מדריכים קבוצות זרות בשמינית גמר האלופות. שניים מהם - רוברטו מאנצ'יני וקרלו אנצ'לוטי - יעמדו על הקווים במשחקי הערב (רביעי). זמן טוב לבחון את מצבו של המאמן האיטלקי, שאולי לא משפיע כבעבר, אך מוכיח כושר הסתגלות, מספק קבלות ומבסס את מעמדו בצמרת האירופית.
מאנצ'יני וגלאטסראיי מארחים את מוריניו וצ'לסי (21:45, ספורט 5 פלוס)
אנצ'לוטי וריאל מדריד ינסו להסיר את הקללה הגרמנית (21:45, ספורט 5 ו-HD)
פרנק למפארד לא פגש מאמן איטלקי עד שנרכש על ידי צ'לסי. שם, הוא התקבל על ידי קלאודיו ראניירי שביקש לצרפו באופן ספציפי, שנים לאחר מכן זכה בדאבל עם קרלו אנצ'לוטי, הניף לראשונה בקריירת את ליגת האלופות עם רוברטו די מתאו ובין לבין שיחק בנבחרת אנגליה תחת שרביטו של קאפלו. מי כמוהו יודע לעמוד על טיבו של המאמן האיטלקי. "לכולם יש את אותו מוטיב - לעבוד קשה, להיות מאורגנים ולהיות ווינרים", הסביר בעבר קשרה של צ'לסי. "הם מאוד מאמינים במשמעת. הם עובדים על כך קשה באימונים והאישיות שלהם מאוד מורכבת".
האישיות המורכבת של המאמנים האיטלקים מתקבלת בהבנה במדינות זרות. דווקא בחוץ מעריכים את היד הקשה שלהם בכל הקשור למשמעת (על ומחוץ למגרש) ואת תשומת הלב לפרטים הקטנים. גם הבוסים סבלניים יותר באופן יחסי והמשכורות הרבה יותר גבוהות, כך שאין פלא שמאמן כמו מאנצ'יני לא מיהר לחזור הביתה. "כשאני מחוץ למדינה, אני חש גאווה להיות איטלקי", אמר מאמן גלאטסראיי לאחר השבוע הראשון שלו בטורקיה. "יש לנו הרבה בעיות במדינה, אבל זו איטליה. הכדורגל שלנו יכול להיות גאה בכמות המאמנים האיטלקים שנמצאים בתפקידים בכירים ביבשת. זה מוכיח כנראה שאצלנו מלמדים טקטיקה הכי טוב בעולם".
ליפי וקאפלו הם כאמור המאמנים המובילים בטבלת השכר, אבל הם נמצאים הרחק מאור הזרקורים וכבר לא מדריכים קבוצות בטופ של אירופה. כך, הבמה התפנתה לדור ההמשך. בניגוד לדמויות כמו אריגו סאקי, ששכלל את משחק הלחץ במילאן, לימד את כולם איך יוצאים לנבדל והיה מהפכן של ממש בתחום הטקטי כאיש שהחייה את הכדורגל ההתקפי באיטליה, או לג'ובאני טראפטוני החלוצי, שניפץ כמה סטיגמות בנוגע למאמנים האיטלקים ופרץ עבורם את הדרך לקבוצות בכירות באירופה, המאמן האיטלקי המודרני לא מתיימר לשנות סדרי עולם. את ההמצאות והחידושים הם משאירים לגווארדיולה, מוריניו, יורגן קלופ והיתר. הם מתמקדים באיסוף תארים. ומזומנים.
אנצ'לוטי, קבלן התארים הראשי בעשור האחרון, מוביל את המאבק על תואר "המאמן האיטלקי הטוב ביותר". זהו מאבק שכולל לא מעט הקנטות והשמצות אישיות. מאמנה הנוכחי של ריאל מדריד זכה בשתי אליפויות אירופה ואליפות אחת עם מילאן, בדאבל עם צ'לסי ובאליפות צרפת עם פריס סן ז'רמן בעונה שעברה. אנצ'לוטי הוא הסתגלן האולטימטיבי. הוא ידע להתאים את עצמו לאנגלים, נקלט היטב בצרפת וכך כעת גם בספרד.
הוא לא תמיד היה כזה. כאשר החל את דרכו, כאחד מחסידיו של סאקי, אנצ'לוטי לא היה מוכן לנטוש לרגע את ה-4-4-2 המסורתי. הנה דוגמה. "למועדון כבר היה סיכום עם באג'ו, אבל אמרתי 'לא, הוא לא יכול לשחק כחלוץ', אז הוא עבר למועדון אחר", סיפר לאחרונה על תקופתו כמאמן פארמה, אז גם החליט לשחרר את ג'אנפרנקו זולה בנסיבות דומות. "באותה עונה באג'ו כבש 22 שערים... בבולוניה! פספסתי 22 שערים! זו הייתה טעות גדולה. במבט לאחור, הייתי משוגע. איך אפשר לוותר על שחקן כמו באג'ו? הייתי צעיר ולא היה לי אומץ לנסות משהו שלא הכרתי. על ה-4-4-2 ידעתי הכול. מאז עברתי שינוי".
אנצ'לוטי אכן השתנה. בגיל 54, אין זכר לאותו מאמן שמרן. אנצ'לוטי הוא פרגמטיסט. בפריס סן ז'רמן הוא החליף בעונה שעברה ארבע שיטות ובריאל מדריד עדיין לא ניסה ולו פעם אחת את ה-4-4-2 המוכר. 4-3-3 או 4-2-3-1 הן השיטות המועדפות. "הכדורגל של הקבוצות שלו אולי לא שובה עין, אבל הוא מסוגל להשתלט על חבורת כוכבים בכל מקום", נכתב עליו ב"פראנס פוטבול" בסיום הקדנציה שלו בפ.ס.ז' ולפני המעבר לריאל מדריד. "השחקנים מכבדים אותו והוא לא מגיע להתנגשויות איתם, בניגוד אולי למאמנים כמו קאפלו וסאקי שלא ידעו למשל להתמודד עם כוכב בסדר הגודל של רוברטו באג'ו".
למרות התארים וההכרה ביכולתו לנהל חדר הלבשה עמוס אגו, באיטליה עדיין מעדיפים מאמנים אחרים על פני אנצ'לוטי. פבריציו רבאנלי, עוד שחקן עבר שניסה את כוחו באימון ונכשל בצורה מהדהדת באז'קסיו, בחר בשנה שעברה את חברו אנטוניו קונטה לאיש המקצוע האיטלקי הטוב ביותר וכינה אותו "ליאונל מסי של כל המאמנים". מבחינת רבים, מאמן יובנטוס הוא האנטיתזה לסתגלנים דוגמת אנצ'לוטי ומאנצ'יני. הוא בחר בקו מסוים ביובה האמין בשחקן האיטלקי ובשיטת שלושת הבלמים המוכרת במדינה, וזכה לשבחים מקיר לקיר עוד לפני שהצעיד את הביאנקונרי לשתי אליפויות רצופות.
לכן, כאשר קאפלו מתח ביקורת על הכישלון של יובנטוס בליגת האלופות וההחלטה של קונטה למנוע משחקניו יום חופש לאחר התיקו מול ורונה, היה זה לא אחר מאשר סאקי שנחלץ לעזרתו והבהיר: "מעולם לא הייתי אוהד של יובנטוס, אבל אני זוכר קבוצות רבות של המועדון וזו של קונטה משחקת טוב ויפה מכולם. אפילו יה יותר מיובנטוס של ליפי". גם טראפטוני החמיא לקונטה והצביע עליו כעל אחד המועמדים לרשת את צ'זארה פראנדלי בנבחרת איטליה, אך סייג באומרו: "הוא טוב, אבל אני רוצה לראות אותו צובר ניסיון במדינה זרה. כרגע, מאנצ'יני עדיף עליו כי הוא כבר זכה באליפות באנגליה". הקרבות הללו יימשכו וכך גם העקיצות ההדדיות, אך לא זה מה שיזיז את המאמן האיטלקי מכס המלוכה. אירופה שלהם.
