בשבוע שעבר, רגע לפני צמד משחקי שמינית גמר ליגת האלופות, החליטו ב"טלגרף" הלונדוני להשתעשע ובדקו מיהי הקבוצה המהנה ביותר מבין הארבע: מנצ'סטר סיטי, ברצלונה, ארסנל או באיירן מינכן. בקטגוריית הלבוש, זכו הבווארים בקלות בזכות הסטייל המוכר של מאמנם פפ גווארדיולה, שנראה על הקווים כמו דוגמן, בטח לעומת יריביו לתחרות מנואל פלגריני, ארסן ונגר וטאטה מרטינו. כאשר הגיע שלב המספרים, הראתה הכתבה בעיתון איך סיטי כבשה בבית המוקדם 19 שערים, שנייה רק ל-20 של ריאל ויותר מבאיירן וברצלונה, ואיך ארסנל קרובה מאוד לאימפריות מספרד וגרמניה בסגנון המשחק רווי המסירות והיפה לעין שלה ובקושי מעיפה כדורים סתמיים קדימה.
כתבה אחרת, העלתה שמונה קבוצות, וביניהן באיירן, בארסה, ריאל וגם ארסנל וסיטי, להן עדיין נשאר סיכוי לזכות העונה בטרבל. אלא שאחרי 180 דקות, בהן חטף הכדורגל האנגלי נוקאאוט רציני, החלו בממלכה בחשבון נפש רציני. פתאום, הכדורגל שלהם נראה מיושן והקבוצות הבכירות ביותר בפרמיירליג מציגות יכולת עלובה על הזירה הגדולה באירופה. נדמה שכל אתר וכל עיתון באנגליה התגייס בשבוע האחרון למשימה החדשה: לבדוק מה קרה לכדורגל האנגלי?
21:45, ספורט5: אולימפיאקוס - מנצ'סטר יונייטד
לאורך שנותיה במפעלים האירופיים, הליגה האנגלית זכתה לשני תורי זהב. הראשון החל ב-1975, עם ההפסד של לידס לבאיירן מינכן בגמר גביע האלופות, נמשך עם שש זכיות רצופות, בין 1977 ל-1982 (פעמיים ליברפול, פעמיים נוטינגהאם פורסט, שוב ליברפול ולקינוח אסטון וילה) והסתיים עם זכייה רביעית של ליברפול וההפסד שלה בגמר 1985 ליובנטוס, במשחק שייזכר לעד כאסון הייזל. אחריו, הושעו כל הקבוצות האנגליות מאירופה לחמש שנים ויחד עם אסון הילסבורו ב-1989, הקריסה הגדולה הגיעה לשיא.
במשך 20 שנים, מהייזל ועד איסטנבול, רק מנצ'סטר יונייטד ייצגה את אנגליה בגמר ליגת האלופות וגם זה קרה עם לא מעט ניסים בדרך, ב-1999. ימי הזוהר חזרו להם ב-2005, עם הזכייה הבלתי נשכחת של ליברפול בצ'מפיונס אחרי הניצחון על מילאן. בשנתיים שלאחר מכן, ארסנל וליברפול הגיעו לגמרים והפסידו וב-2008 התקיים הגמר הכל-אנגלי הראשון אי פעם, שהסתיים בניצחון של יונייטד על צ'לסי ואברהם גרנט. בהמשך ראינו את יונייטד מפסידה שני גמרים תוך שלוש שנים לבארסה, את צ'לסי מדהימה את באיירן ובסך הכול, שלוש זכיות וחמישה הפסדים בגמר ליגת האלופות לקבוצות האנגליות בתוך שמונה שנים. מ-16 קבוצות שהגיעו לגמרים, שמונה היו אנגליות (בין 2007 ל-2009, שלוש מתוך ארבע קבוצות בחצי הגמר הגיעו מהפרמיירליג בכל עונה) וכוחה של הפרמיירליג היה ברור לכל.
סימנים ראשונים לנפילה אפשר היה לראות כבר לפני שנתיים, אז צ'לסי אומנם זכתה, אבל הייתה הקבוצה האנגלית היחידה מרבע הגמר והלאה. בעונה שעברה, זה הפך לגרוע יותר. צ'לסי וסיטי עפו בשלב הבתים, יונייטד (מול ריאל) וארסנל (מול באיירן) הפסידו בשמינית הגמר והפרמיירליג נותרה ללא נציגה בשמינייה הגדולה לראשונה מאז עונת 1995/96.
אף אחד בממלכה לא חשב שהתסריט הזה עלול לחזור על עצמו גם העונה, אבל כבר לאחר הגרלת שמינית הגמר נכתב ב"דיילי מייל": "הגרלת אימים לסיטי וארסנל". הפרשן ניל אשטון הוסיף: "מבחינת סיטי, ברצלונה היא בדיוק ההגרלה שהתכולים רצו להימנע ממנה. לגבי ארסנל, אני לא רואה אותה עוברת את באיירן". האופטימיות של תחילת העונה ספגה מכה, אולם רבים האמינו שהכושר הטוב אותו הן מציגות והמאבק האימתני שמנהלות הקבוצות של פלגריני וונגר בצמרת הפרמיירליג, יעזור להן לעמוד כשוות מול שוות נגד אלופות ספרד וגרמניה. היו אפילו כאלה שקראו לשתי האנגליות "פייבוריטיות", בטח שבמשחק הבית שלהן.
מאז שנשמעה שריקת הסיום באצטדיון האמירויות, שחתמה 24 שעות נוראיות עבור הכדורגל האנגלי, כולם עוסקים רק בנתונים, ובפערים הבלתי נתפשים שהם מייצגים. ברצלונה סיימה את המשחק עם 860 מסירות מדויקות, מול 386 בלבד של סיטי. אחוזי השליטה בכדור היו 31.6:68.4 לטובת הקטאלנים. בלונדון המצב היה הרבה יותר חמור ובאיירן מסרה 836 כדורים מדויקים לעומת 222 בלבד של ארסנל, כאשר אחוזי השליטה בכדור במשחק הזה עמדו על 21.2:78.8 מדהים לטובת אלופת אירופה.
ב"דיילי מייל" הציגו טבלה שמראה שבשילוב שני המשחקים, עשרת המוסרים המובילים היו כולם של באיירן ובארסה. טוני קרוס סיים עם 147 מסירות מדויקות, בערך שני שליש מכל מה שארסנל השיגה גם יחד. יאיא טורה מסיטי הוביל את נציגות הפרמיירליג עם 51 כדורים לכתובת הנכונה, וגם הוא היה רחוק 26 מסירות מליאונל מסי, שדורג עשירי באותה טבלה. את ארסנל אגב, הוביל מתיו פלאמיני עם שימו לב, 21 מסירות מדויקות בלבד, נתון מביך לכל הדעות. במילים אחרות, במשך שני משחקים ביתיים, באצטדיונים ביתיים מאוד, מול שתי אריות אירופה, שתיים מארבע הקבוצות הטובות ביותר כיום בפרמיירליג לא נגעו כמעט בכדור וכאשר הן כבר עשו זאת, הן עשו זאת רע מאוד.
פרנק דאלרס מ"City AM" כתב: "ה-0:2 שספגו ארסנל וסיטי בקושי עשה חסד עם השליטה המוחלטת של באיירן וברצלונה במגרש". באנגליה נדהמו מכך שקבוצה של ארסן ונגר, המנג'ר שלאורך שנים דגל בפילוסופיה של מסירות ושליטה בכדור, סיימה את המחצית השנייה עם עשרה, תקראו זאת שוב, עשרה אחוזי החזקת כדור. גם שוער מורחק לא יכול להוות תירוץ או הסבר למספר עלוב שכזה. מעבר לזה, צמד המשחקים הקרין על בעיה גדולה וחמורה יותר, לקראת המונדיאל שייפתח בעוד שלושה וחצי חודשים. בשתי קבוצות הפרמיירליג הבכירות פתחו גם יחד שלושה אנגלים: ג'ו הארט בסיטי, ג'ק ווילשר ואלכס אוקסלייד צ'מברליין בארסנל. לברצלונה היו בהרכב שבעה ספרדים, לבאיירן חמישה גרמנים.
קינג קני דלגליש, שהיה ונשאר סמל בכדורגל האנגלי, וחסיד שלו, ניסה להגן: "היריבות שסיטי וארסנל נתקלו בהן פשוט נמצאות ברמה אחת מעל כל השאר, נכון להיום. ברצלונה, למרות כל הדיבורים עליה, היא עדיין אחת הקבוצות הטובות בעולם וגם הבונדסליגה בהתפתחות מדהימה ואפשר לראות זאת על באיירן ודורטמונד, שהגיעו בעונה שעברה לגמר. לכן, אין כל בושה בעובדה שהאנגליות הפסידו לשתי קבוצות טובות כל כך. אני לא חושב שזה שבוע שמעיד על מותו של הכדורגל האנגלי, אלא בעיקר מציג לנו איך הדברים התפתחו במקומות אחרים באירופה".
לצערו של דלגליש, הוא נותר די בודד במערכה וכתבי בריטניה ניצלו את ההזדמנות כדי לצאת למתקפה. "קריאת ההשכמה של הפרמיירליג", קראה כותרת הטור של ג'יימס לוטון, עיתונאי ה"בלפסט טלגרף": "ונגר ופלגריני יכולים להתלונן כמה שהם רוצים על הכרטיסים האדומים שפגעו בקבוצות שלהם, אבל האם הם עושים בכך משהו חוץ מלהסתיר את העובדה שיש כאן אמת עמוקה הרבה יותר? למרות העובדה המשמחת שבפרמיירליג יש העונה ארבע קבוצות שנמצאות במאבק האליפות, המציאות היא שאף אחת מהן לא חזקה מספיק לרמות הגבוהות של אירופה. שתי הנציגות הבכירות של אנגליה התפרקו ברגעי המפתח. ווינרים כמו מסי ואריאן רובן פרצו את הדרך אל מול הפאניקה של דמיצ'ליס ושצ'סני".
בכלל, התקשורת לא אהבה את העובדה ששני המנג'רים המובסים תלו את ההאשמה בשיפוט ובכרטיסים האדומים שספגו הקבוצות שלהם, במקום לבדוק מה באמת לא עבד: "סיטי וארסנל טעו ופגעו בעצמן. אין לזה קשר לשופטים", נכתב ב"טלגרף" האנגלי, "אומנם ב-10 מול 11 קשה לדעת מהם הפערים האמיתיים, אבל דבר אחד ברור וזה שברצלונה ובאיירן מינכן שמרו על הכדור הרבה יותר טוב מאשר היריבות שלהן. העליונות הזו חשפה את המגבלות של קבוצות הצמרת של הפרמיירליג". קווין גארסייד מה"אינדיפנדנט" הוסיף טור משלו, תחת הכותרת "עייפים ומפוחדים מדי: למה הקבוצות הטובות ביותר שלנו נכשלות בליגת האלופות": "באיירן וברצלונה הראו לנו שההגמוניה בכדורגל נמצאת במקום אחר, לא באנגליה", הוא כתב, "עם כל הדרמה והתחרותיות שבה, הפרמיירליג נופלת בניסיון שלה לייצר קבוצות ברמה הגבוהה ביותר שיש. פלגריני למשל, הצהיר שהקבוצה שלו תשחק 'בדרך של סיטי', אבל למעשה התבטל לחלוטין מול הסגנון הדומיננטי של ברצלונה". היו גם כאלה שטענו שחודש המנוחה לו זכתה באיירן בפגרת החורף הארוכה בגרמניה, לעומת שגעון הכריסמס השוחק באנגליה, עושה כעת הרבה מאוד הבדל: "למישהו יש ספק שאמבטיית קרח לרגליים באמצע החופש הייתה עוזרת לפנדל של מסוט אוזיל?", נכתב.
בממלכה עדיין לא מיואשים לחלוטין ומאמינים שבניגוד לשנה שעברה, הפעם יונייטד (מול אולימפיאקוס) וצ'לסי (מול גלאטסראיי) יעברו ויסדרו להן נציגות של 25 אחוזים ברבע הגמר. למרות זאת, לוטון מוסיף: "יונייטד וצ'לסי פייבוריטיות, אבל רק בגלל ההגרלה. מישהו היה חושב כך אם הן היו פוגשות את פריס סן ז'רמן? או ריאל מדריד? עכשיו זה הזמן להעלות את השאלה לגבי איכות הקבוצות בפרמיירליג, שאלה שאיש לא יכול היה לדמיין אותה לפני שש שנים, כאשר השתיים נפגשו בגמר ליגת האלופות במוסקבה. הימים ההם, עוד נראו כהצהרה על כוחה של הליגה האנגלית".
הימים ההם חלפו להם וכעת כולם תוהים האם הם עוד יחזרו ואם כן, האם זה יקרה בקרוב או ששוב אנגליה תיכנס לצינון של 20 שנה בזירה האירופית? בפעם הקודמת שזה קרה, הכדורגל האנגלי נכנס למהפכה רצינית, ארגונית (עם הקמת הפרמיירליג) וגם על כר הדשא, כאשר כוחות היסטוריים כמו ליברפול ירדו ופינו את מקומם לשליטה החדשה של מנצ'סטר יונייטד ומעט מתחתיה, גם של ארסנל וצ'לסי. לכן, התשובה לשאלה האם שני משחקי השבוע שעבר הם נקודת ציון נוספת בתהליך שמתחולל לנגד עיניינו או שמא מדובר היה רק באירוע נקודתי, יכולות להיות השלכות הרות גורל.