4: משחקי שליטה
בשבעה משחקים בלבד בתפקיד, יוסי אבוקסיס חולל שינוי משמעותי בבני יהודה. איתו הזהובים צברו תשע נקודות (לעומת חמש ב-14 המחזורים תחת דרור קשטן ויעקב אסייג) בהפרש שערים 8:8 (לעומת 26:13) או במילים אחרות: אחוזי ההצלחה למעלה משולשו, הקבוצה מבקיעה יותר שערים למשחק וממוצע הספיגות צומצם בחצי. בטבלת ליגת העל בעידן אבוקסיס, בני יהודה במקום השביעי והיא מקדימה את כל יריבותיה לתחתית וגם את בני סכנין והפועל חיפה. למעשה, הדבר היחיד שלא השתנה הוא המקום האחרון, רק שעכשיו המרחק מחוף המבטחים צומק משש נקודות לשתיים בלבד. ואם בני יהודה תמשיך בקצב צבירת נקודות של קבוצת מרכז טבלה, היא תגיע לחוף במהרה והשאלה 'מה היה קורה לולא השערים בדקות האחרונות' תהפוך ללא רלוונטית.
למרות הדעה הרווחת, שינוי מיידי בתוצאות עם החלפת מאמן הוא לא עניין של מה בכך ובהקשר הזה, אבוקסיס עשה את העבודה יותר מהר משאר המאמנים שהגיעו באמצע העונה לקבוצות ליגת העל. אחוזי ההצלחה שלו (42.8) גבוהים משל ייטב לוזון וקובי רפואה במכבי פתח תקוה (27.2), חיים שאבו ברמת השרון (29.6) ורוני לוי בבית"ר ירושלים (37). גם אבוקסיס, כמו לוי בבית"ר, עושה את העבודה תוך שהוא משלב שחקני רכש מוצלחים שהגיעו בחלון ההעברות. ליאם ווקר, אוהד קדוסי וג'יימס קין הוסיפו לזהובים עומק וגיוון התקפי, אבל ההישג הגדול של אבוקסיס מגיע דווקא מהפן המנטאלי.
בשום שלב שהוא בני יהודה לא הייתה הקבוצה הגרועה בליגה. הסגל שלה, גם לפני החיזוק, טוב בהרבה משל רמת השרון או מכבי פתח תקוה, אבל היא נכנסה לסחרור ולא ידעה לצאת ממנו. כשקבוצה בונה עצמה למאבקי צמרת ובשלב מוקדם מתחילה לצבור תוצאות שליליות, לא תמיד השחקנים יודעים להסתגל למצב החדש. אז המוטיבציה נפגעת, מצב הרוח נותר ירוד, אך עדיין נשארת תחושת זחיחות וחוסר הפנמה, "אנחנו? לרדת? לא יכול לקרות". זה מצב מסוכן שגרם, למשל, לירידה של מכבי נתניה אשתקד. הגדולה של אבוקסיס היא שתוך שבועות הוא גרם לשחקנים להתאים את עצמם לסיטואציה תוך שמקצועית הוא משתמש נכון בחומר השחקנים שיש לו. בני יהודה שלו חושבת כמו קבוצת תחתית, אבל משחקת כמו קבוצת מרכז טבלה.
אבוקסיס עשה בבני יהודה את מה שהוא עושה הכי טוב נכנס לשחקנים ללב. היכולת לסחוף אחריו את חדר ההלבשה אפיינה את אבוקסיס גם כשחקן והפכה עם השנים לתכונה הבולטת שלו בתור איש מקצוע. זה עזר לו להוביל את הפועל תל אביב בהצלחה כשאלי גוטמן לא היה בקו הבריאות וגם אשתקד כמאמן ראשי, הוא זכה לתמיכה מסיבית מהשחקנים שהתחננו בפני ההנהלה להשאירו. גם בבני יהודה השחקנים זכרו את אבוקסיס לטובה וכשהוא חזר להחליף את דרור קשטן הקשוח שינוי האווירה הביא לשינוי בתוצאות. בכלל, דברים טובים קורים לאבוקסיס בשתי הקדנציות בשכונה. החיבור עם המועדון עוזר לו להתפתח כמאמן גם בנקודות הפחות חזקות שלו כמו פגיעה בשחקני רכש וניהול המשחק. הוא עובר תהליך של התעצבות כמאמן ראשי, של למידה, של התאוששות מהסטירה שחטף כמאמן האדומים וגם של התנתקות מהמורה גוטמן. תהליך כזה נכון שיקרה לאורך שנים במועדון אחד ואם בהתנתקות עסקינן, אולי נכון יעשה אבוקסיס אם יסיר את שמו מרשימת המועמדים לתפקיד עוזר מאמן הנבחרת.
התחזית לשבת: בעוד בני יהודה באה במומנטום חיובי, מעניין יהיה לראות כיצד ישפיע ההפסד בעכו על מצב הרוח בהפועל תל אביב וכמה באמת שולט רן בן שמעון בשחקנים שלו.
שימו לב: בקדנציה הקודמת בבני יהודה אבוקסיס ניהל שלושה משחקי ליגה נגד הפועל תל אביב ושלושתם הסתיימו בתיקו.
4: משחקי הכס
קחו לעצמכם רגע למחשבה. מה דעתכם על רמת הזרים העונה בליגת העל? ולפני שאתם עונים, הנה כמה נתונים על הדרך: שמונה מתוך 16 שערי המחזור האחרון, למשל, הובקעו על ידי שחקנים זרים. ומתחילת העונה הזרים חתומים על 105 מכלל 366 השערים בליגת העל. 28.6 אחוז. אלא שהשערים הם רק חלק מהתמונה הגדולה. הם משקפים מציאות שמשום מה קשה להודות בה. ברוב הקבוצות השחקנים הזרים משמעותיים, תורמים ומשחקים. ובמילים פשוטות, יש העונה בליגה זרים טובים. אפילו טובים מאוד. אבל בישראל כמו בישראל השילוב בין מחמאות, כדורגל וזרים כנראה לא הולך ביחד.
השיח בעניין הזרים מאוד חד גוני. הזיכרון הקולקטיבי מכיל את הזרים של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. והשאר? פח. אובארוב, קנדאורוב, פישונט, שאלוי, רוסו, פראליה, יעקובו, קצת אניימה, דה סילבה וגלבאן מהדור החדש. וזהו. בשנים האחרונות, הקלישאות בעניין, גם אם נכונות בחלקן, הלכו והשתרשו והשפיעו על דעת הקהל. ביטויים כמו: "זרים לענף", "אי אפשר להביא זרים כמו פעם", "השוק השתנה" הפכו שגורים. גם העונה קל להסתכל על זהבי, דמארי, בוזגלו וברדה כשחקנים הדומיננטיים בליגה ולהמעיט בערכם של הזרים. אבל גם בשנים שבהן הזרים "שלטו" בליגה, היו לידם ישראלים בכירים. לשאלוי היה את אוחנה, לרוסו את בניון. להמשיך?
נכון יהיה יותר לומר שגם אם הייתה ירידה מסוימת ברמה, ליגת העל נמצאת בשלבים הסופיים של תהליך התמקצעות והבאת זרים נכונה. מבט אל הקבוצות מגלה תמונה מעניינת: כמעט בכל קבוצה, ממכבי תל אביב ובאר שבע בצמרת דרך קרית שמונה, אשדוד, בית"ר ירושלים בעידן רוני לוי ועד עכו, רעננה ובני יהודה, הזרים משחקים תפקיד משמעותי ולמעשה, אין קבוצה שאין לה זר דומיננטי ואיכותי. ועוד מבט לשמות כמו: פאיוביץ', פלט, הובר, עבדורחימי, ראיוס, נווקאמה, ברנדאן, וילה, טונייס, הספרדים של סכנין ועוד זרים שנחתו כאן העונה מספר את הסיפור במלואו: הליגה הישראלית על מגבלותיה מצליחה למשוך זרים איכותיים. היחס, הביקורת והשיפוט המהיר כלפיהם זה כבר משהו אחר.
יש לא מעט סיבות לשיפור. המידע והנתונים על כל שחקן ושחקן זמינים ברשת, מאגר הסוכנים גדל והאיכות עלתה ובכלל, קבוצות למדו לא לחפש את הכי זול שמצאנו ולא למהר להחתים כל שחקן. כך פחתה משמעותית כמות החתולים בשק. גם המצב הכלכלי עוזר. בזכותו, התפתח כאן טרנד חדש - זרים ממערב אירופה. ליגת העל עברה גלגולים שונים של זרים. היו פה טרנדים של מזרח אירופאים, דרום אמריקאים ואפריקאים. עכשיו תורם של הספרדים, ההולנדים, הצרפתים והבלגים. וכשמתאפשר להביא זרים מליגות בכירות מישראל בעלות סבירה, הליגה מרוויחה בגדול. עוד נקודה לסיום, עד לא מזמן קבוצות רבות לקו בקדחת "יעקובו הבא" ותרו אחרי זרים צעירים מאוד. מדובר במחשבה שלא בהכרח נכונה. ליגה ממדינת כדורגל איזוטרית כמו ישראל צריכה לכוון גם לזרים מבוגרים יחסית, שלא היו מוכנים לשמוע עלינו בגיל 25, ומגיעים אחרי הפיק של הקריירה כדי לעשות עוד סיבוב, לרשום עוד חוויה ולהרוויח עוד כסף. אז נכון, לעולם לא יהיו כאן המיליונים של סין או מדינות המפרץ או היוקרה של ה-MLS כדי למשוך סטארים מהשורה הראשונה, אבל היי, מה רע בראדה פריצה?
2: משחקי מיקום
מכבי תל אביב עשתה השבוע צעד גדול בדרך לזכייה באליפות, אבל משחק עונה לא פחות חשוב וגדול עוד לפניה. ביום חמישי מול באזל. כי זכייה באליפות היא כמובן הבסיס, אבל בלי מסורת אירופית אי אפשר למנף ההצלחה לגבהים חדשים. ואת זה ג'ורדי קרויף ופאולו סוזה הבינו היטב. למעשה, הרווח הגדול ביותר של מכבי תל אביב מהעונה הנוכחית הגיע מההצלחה בליגה האירופית. לא בטוח שהצהובים היו מגיעים לשלב הבתים לולא ההשעייה של מטאליסט האוקראינית, אבל התוצאות המוצלחות שהשיגו שם יילכו איתם הלאה לחמש השנים הבאות ויביאו לשיפור משמעותי בדירוג אופ"א. המשוואה פשוטות: נקודות דירוג שווה הגרלות נוחות יותר שווה העפלה לשלב הבתים של ליגת האלופות שווה עוד כסף לחיזוק ועוד נקודות דירוג. וכן הלאה.
נדגים את זה במספרים. דירוג אופ"א מורכב מהישגי הקבוצה בחמש השנים האחרונות במפעלים האירופיים בתוספת הדירוג היחסי של המדינה. למכבי תל אביב היו בקיץ 8.075 נקודות (מקום 176 באירופה), מה שהפך את הקבוצה ללא מדורגת החל מסיבוב המוקדמות השלישי. הקמפיין האירופי העמיד נכון לעכשיו את טור הנקודות על 16.825 (111 באירופה) וזה כבר צריך להספיק לצהובים להיות מדורגים סיבוב אחד נוסף בקיץ הבא. כמובן שכל שלב שמכבי תל אביב תעבור העונה יקל עליה לא רק בעונה הבאה אלא בחמש השנים הבאות והדרך לשלב הבתים של ליגת האלופות קלה יותר דרך אקטובה מאשר דרך באזל. מכיוון שההצלחה משפרת גם את דירוג המדינה, הרי שמכבי תל אביב יכולה כבר העונה להעלות את ישראל למקום ה-16 בדירוג המדינות של אופ"א ולקרב אותנו צעד נוסף בדרך לנציגה שנייה במוקדמות ליגת האלופות. בקיצור פאולו, העם איתך.