בתשע בערב הוא הלך לבדוק. אחרי מספר שיחות טלפון שלא נענו, דפיקות עקרות על דלת דוממה, מבט מבחוץ אל תוך חדר חשוך, אחד מאנשי מלון "לה רוסה" נטל מפתח נוסף של חדר 5A, ופתח בזהירות את הדלת. המראה שנגלה אליו עדיין לא נשכח לא על ידו, ובוודאי שלא על ידי איטליה כולה, וחובבי ענף הרכיבה על אופניים: מרקו פנטאני, אחד הגדולים בתולדות ארץ המגף, אחת הדמויות המזוהות והאהובות ביותר עם הספורט, שכב ללא רוח חיים על הרצפה. ראשו הקירח, שהיה מעין סמל מסחרי עבורו עבור מדינה שלמה היה חבול. שעון הרולקס שעל ידו נעצר על השעה 16:50 משום מה. מסביב גופתו היה מוטלים עשר קופסאות שונות של משככי כאבים ריקים וריקים למחצה, ושאריות קוקאין. לוח השנה הראה 14 בפברואר, 2004.
יום האהבה.
ביום שישי הקרוב ימלאו עשר שנים למותו המסתורי והטרגי של פנטאני, אגדת האופניים האיטלקית, מוות שהותיר אחריו סיפור מורשת מחורר במקצת ושלל שאלות שמנסות בכל כוחן, ועדיין לא מצליחות להפוך לתשובות גם היום.
***
הפריצה הגדולה של מרקו פנטאני הגיעה ב-1992, כשזכה במירוץ החובבים של הג'ירו ד'איטליה מירוץ אופני הכביש השני בחשיבותו בתבל, אחרי הטור דה פראנס. בחלוף שנתיים סיים שני בג'ירו האמיתי, לפני מיגל אינדוראין האגדי, שזכה בחמישה טור דה פראנסים רצופים בין 1991 ו-1995. "מרקו גרם לאנשים להתמכר לענף", יספיד עשר שנים לאחר מכן אינדוראין את חברו. "אולי היו הרבה רוכבים שהשיגו יותר, אבל אף אחד מהם לא משך יותר צופים ממרקו". ב-1994 הוכיח פנטאני שהוא מסוגל להתחרות גם במירוץ הצרפתי המפורסם, כשסיים שלישי בטור הראשון שלו וזכה ללבוש את החולצה הלבנה, המוענקת לרוכב הצעיר המצטיין חולצה אותה ילבש גם במירוץ של 1995, ובכך יהפוך לראשון בהיסטוריה (כלומר, מאז הונהגה המסורת החדשה יחסית ב-1975) שזוכה בתואר שנתיים ברציפות. משפחות מדליקות את הטלוויזיה אחר הצהריים כדי לצפות בטור דה פראנס או בג'ירו כי הן יודעות שפנטאני תמיד יעשה משהו. השאלה היא מה", נכתב עליו ב'גאזטה דלו ספורט' ב-1995.
ואז החלו הפציעות. בשלהי אותה שנה נתקעה בו מכונית באימון שגרתי ומנעה ממנו להשתתף בג'ירו אך לא להתאושש, כאמור, עד הטור דה פראנס השני בחייו, אותו סיים במקום ה-13. זמן קצר לאחר שחזר לאיטליה התנגש חזיתית עם מכונית במהלך מירוץ ממילאנו לטורינו, במה שתהיה הפציעה הקשה ביותר בקריירה שלו: סדקים בשוקה ובשוקית איימו לחסל לפנטאני את הקריירה, והוא החמיץ את מרבית עונת 1996, במהלכה פחות או יותר למד ללכת מחדש. בבית החולים ערך בדיקת דם שגרתית, שתוצאותיה יתקבלו ויהפכו פומביות ארבע שנים לאחר מכן אבל רגע, לאט לאט. לפני כן היתה פציעה מוזרה נוספת, הפעם בג'ירו של 1997, כשחתול שחור לא מקורי בעליל חצה את הכביש וגרם לתאונת שרשרת, בה היה מעורב גם פנטאני.
כל פציעה ובעצם, כל חזרה ממנה הוסיפה למיתוס שהוא מרקו פנטאני, מיתוס שהחל להיבנות באותן שנים, של ספורטאי חזק ונחוש בצורה בלתי רגילה. "הוא רוכב מהדור הישן, כוכב אמיתי. קשה להאמין לכל מה שהוא עבר, כל ההקרבות והכאבים שהוא ידע", אמר ראש ממשלת איטליה דאז, רומנו פרודי. כן, גם הוא היה מעריץ אדוק של מי שכונה "הפיראט" בשל ראשו המגולח, הבנדנה התמידית, העגילים וסגנון הרכיבה האגרסיבי. בו בזמן, פנטאני מעולם לא היה גדול יותר מגדודי המעריצים שלו, וככל שהיה נגיש יותר, כך היה פופולרי יותר. באיטליה צצו לא פעם סיפורי אגדות על כך שהיה נוהג לצאת לברים של רימיני עם גיטרה ולשיר סרנדות לנערות מקומיות.
***
אז כן, מרקו פנטאני חזר, כמובן שחזר מהתאונות ההן: בטור דה פראנס של 1997 ניצח שני שלבים באלפים וסיים שלישי אחרי יאן אולריך ורישאר ויראנק, מה שסלל את הקרקע לשלושת השבועות הגדולים של חייו. את הקטע הראשון של הטור הבא, שהחל לראשונה בהיסטוריה באירלנד, האיטלקי סיים במקום ה-181 מתוך 189 רוכבים - ארבע דקות מהאלוף המכהן יאן אולריך. ואז החלה מלאכת הצמצום והקאמבק העילאי: בפירנאים קיצץ פנטאני 23 שניות; בפלאטו דה ביילה חתך דקה ו-40 שניות; ובקטע ההררי הראשון לה דו אלפ, הקטע ה-15, שהתנהל תחת גשם שוטף - ניצח את יריבו הגדול כמעט בתשע דקות שלמות. לפתע, פיגור בן שלוש דקות הפך ליתרון בן שש דקות יתרון עליו שמר בצורה מדהימה בדרך לחציית קו הסיום ראשון, לפני אולריך ובובי יוליץ', בזמן של 92 שעות, 49 דקות ו-46 שניות. כך נראה כשחצה את קו הסיום:
בכך הפך פנטאני לרוכב האיטלקי השישי שזכה בטור דה פראנס (והראשון מזה 33 שנה), ויוקרתי הרבה יותר לרוכב השביעי בהיסטוריה שזוכה בטור ובג'ירו באותה שנה. מדובר בהישג נדיר ששמור רק לגדולים מכולם - פאוסטו קופי, ז'אק אנקטיל, אדי מרקס, ברנרד הינו, מיגל אינדוראין וסטפן רוש - הישג נדיר שלא שוחזר מאז 1998, ואפשר להבין מדוע: רוכבים רבים אפילו לא מוכנים לנסות להתחרות בשתי התחרויות הגדולות, המאתגרות והקשות ביותר בתבל, שמתקיימות בדרך כלל בהפרש של פחות מחודשיים אחת מהשניה אז לנצח בשתיהן?
כאן תהיה ההתייחסות הראשונה לכל נושא הסמים בתחרויות רכיבה על אופניים נושא כמעט בלתי אפשרי לטיפול בכתבה בודדה. רק נגיד שבאמצע שנות התשעים היו שכינו את הטור דה פראנס "טור דה דופינג", הימים היו ימי הזוהר של השימוש בחומרים אסורים, והמירוץ ההוא, של 1998, הביא לעולם את אחת מפרשיות הסמים הזכורות ביותר בענף: "פרשת פסטינה", במסגרתה מרבית קבוצת פסטינה היוקרתית נתפסו על שימוש בחומרים אסורים, וסולקו מהמירוץ.
במהלך אותה שנה התקיים "יום פנטאני" בעיירה בה נולד, וראש הממשלה רומנו פרודי דיבר אל הקהל ואמר: "בזמנים הללו, כשמדברים כל כך הרבה על סמים, מרקו אהוב כי הוא מייצג את הספורטאי הבריא והאמיתי".
אבל האמת, אפעס, מעט סבוכה יותר.
***
בשנה שעברה נחשפו בצרפת תוצאות בנות כעשר שנים, ובהן התברר כי 35 מתוך 38 רוכבים שלקחו חלק בטור דה פראנס של 1998 נעזרו בהורמון בשם אריתרופויאטין - או EPO, כפי שהוא בדרך כלל נודע הורמון שמשפר את זרימת החמצן לשרירים, ובכך, בעצם, גם את כוח הסיבולת. מרקו פנטאני היה אחד מאותם 35 רוכבים, ומי שרוצה להבין עד כמה מקיפה היתה המגיפה בשנים ההן, נציין שלא רק הזוכה עבר על הכללים: מתוך עשרת הרוכבים שסיימו ראשונים בטור של 1998, שמונה שמונה! - הואשמו בשימוש בחומרים אסורים, כולל השלישייה הראשונה במלואה.
אבל, כאמור, מדובר בבדיקות רטרוספקטיביות שפורסמו רק ב-2013. ב-1998, מלבד חשדות, שמועות וכמה קשרי שתיקה בענף, אף אחד לא ממש ידע מי לוקח מה, ומה עושים בנוגע לכך. דברים דומים אי אפשר לומר על מה שקרה בקיץ של 1999, כאשר שלב אחד ו-36 שעות לפני סיום הג'ירו של אותה שנה, כשהוא מוליך בפער כמעט בלתי ניתן לסגירה של חמש דקות ו-38 שניות, בדרכו הבטוחה לזכיה שניה ברציפות בטורניר היוקרתי, התקבלו בדיקות דם שערך מרקו פנטאני אחרי התאונה ההיא ב-1995, ובהן נמצא כי רמת ההמטוקריט (מדד לנפח תאי הדם האדומים) עומדת על 52 אחוז שני אחוז יותר מהערך החוקי בענף. הסופרסטאר האיטלקי טען כי הסיבה לכך היתה שילוב של אימונים בגבהים והתייבשות, אולם החוק האוטומטי שהושם אז קבע כי כל מי שחורג מהנורמה המוזכרת לעיל, יושעה באופן מיידי לשבועיים. פנטאני נזרק מהמירוץ והואשם במולדתו ב"רמאות ספורטיבית". בדיעבד, תגיד חברתו לשעבר, זה היה הרגע בו המיר את בעיותיו הרבות לאבקה לבנה בשם קוקאין, שהחלה להיכנס לנחיריו בתכיפות רבה יותר. המשפט בנושא החל רק באפריל 2003, ובסופו של דבר פנטאני זוכה מסיבה אחת פשוטה: ב-1999 לא היו חוקים נגד סמים ממריצים מהסוג בהם הוא וחבריו השתמשו. על כן, בניגוד ללאנס ארמסטרונג, למשל, הזכיות שלו בטור ובג'ירו עדיין שלו, וספק אם יילקחו.
כך או כך, ההאשמה ההיא בגין "רמאות ספורטיבית" היתה תחילת הסוף. פנטאני התרחק מהענף, וההחלטה לשוב ולהשתתף בטור דה פראנס של 2000 התקבלה אצלו 24 שעות בלבד לפני שעת הזינוק. אף שאיבד יותר מדי זמן בשלבים המוקדמים כדי לפצות על כך בשלבי הטיפוס, כשם שנהג לעשות, ניצחון אחד קטן הוא דווקא כן השיג: זה קרה במון ונטו, כשלאנס ארמסטרונג הרגיש את יריבו נושף בעורפו והחליט, כך טען, לתת לו לנצח את השלב כמחווה של רצון טוב. פנטאני לא הרגיש כך, נעלב, והתבטא בחריפות כנגד הרוכב האמריקאי שלא נותר חייב וכינה אותו "אלפנטינו" פיל קטן באיטלקית, בשל אוזניו הגדולות של הפיראט. בשלב הבא ניסה שוב לנצח את ארמסטרונג, אך סבל מכאבי בטן ותוך ימים ספורים פרש מהתחרות, כשברקע שמועות כי הסיבה האמיתית לפרישה הינה חשש להיתפס על סמים. זה היה הטור דה פראנס האחרון בחייו של מרקו פנטאני.
צפו בדו-קרב בין פנטאני וארמסטרונג בטור דה פראנס ב-2000
במהלך הג'ירו של 2001 פשטה המשטרה האיטלקית על חדריהם של רוכבים רבים, ובחדרו של פנטאני מצאה מחט ושרידי אינסולין. האלוף בדימוס טען כי מנסים להפליל אותו, אך הורחק לשמונה חודשים על ידי התאחדות האופניים האיטלקית, עונש שלאחר הערעור קוצר לחצי שנה. הוא נלחם על חפותו, וטען כי אם אף רוכב אחר לא הושפל באופן פומבי, גם הוא לא ראוי ליחס כזה", נכתב ב-2004 בכתבה נפלאה ב'אובזרבר' הבריטי. "לקח למרירות שלו חמש שנים להרוג אותו, אבל את שיקול הדעת שלו היא הרגה בין לילה. הוא האמין בסיפורי אגדות: שיום לפני שגורש מהג'ירו, טיפוס נפוליטני הימר מיליון דולר שלא יזכה; שקבוצות מתחרות סיממו אותו בשנתו".
המירוץ האחרון בחייו של מרקו פנטאני היה הג'ירו של 2003, אותו סיים במקום ה-14 בלבד. לטור של אותה שנה לא הוזמן משום שלא נחשב טוב מספיק, ובזמן שחברים ואויבים ספורטיביים התכוננו פעם נוספת לאירוע האופניים הגדול של השנה, אחד המטפסים הדומיננטיים אי פעם אשפז את עצמו במוסד פסיכיאטרי שאמור היה לסייע לו בהתמכרותו ההולכת ונבנית לאלכוהול וסמים, ולעזור לו עם הדיכאון שאיים לחסל אותו במהירות דומה.
***
כולנו כלואים על ידי חוקים, כולם משתוקקים לחופש להתנהג כפי שהיו רוצים. אני נון-קונפורמיסט, וחלק מהאנשים מקבלים השראה מהצורה בה אני מביע חופש מחשבה. מעולם לא הייתי מחושב, על או מחוץ לאופניים. אני רוכב אינסטינקטיבית, מגיב לרגע. יש כאוס בחיי היום יום, ואני מתחבר לכאוס הזה". את הדברים הללו אמר פנטאני למאט רנדל מה'אובזרבר', אולם לקראת סוף 2003 האינסטינקטים שלו היו הרסניים בלבד, והנון-קונפורמיזם סלל לו מסלול בטוח לטרגדיה בלתי נמנעת בקו הסיום. הוא המריא לקובה ומשם להוואנה שם התקיים, על פי דיווחים, מפפאיות ונוגדי דיכאון.
את ימיו האחרונים בעולם הזה בילה פנטאני מבודד מחברים ומשפחה, בבית המלון הקטן "לה רוסה" ברימיני, 32 ק"מ מהעיירה בה נולד, אליו הגיע ב-9 בפברואר, 2004. לא מדובר במלון מפואר, וניתן רק להניח שהספורטאים הטובים בתולדות איטליה ספורטאים שהרוויחו למעלה מעשרה מיליון יורו לאורך הקריירה לא ממש נהגו להתאכסן בו. עובדי המלון יספרו לאחר מותו של אגדת האופניים כי היה נראה כאילו "איבד את זה" בימיו האחרונים. גם טענות לפרנויה נשמעו, אם כי רק בדיעבד.
בנתיחה שלאחר המוות נקבע כי פנטאני מת ככל הנראה מאי-ספיקת לב ובצקת מוח, ובדמו נמצאו כמויות גדולות של קוקאין. די במהרה אופציית ההתאבדות נשללה, על אף שלל פתקים שנמצאו אחרי מותו, ובהם, בין היתר, הדברים הבאים:
בארבע השנים האחרונות הייתי בכל בית משפט. והרבה רוכבי אופניים צעירים איבדו את האמון שלהם בצדק... כל העמיתים שלי הושפלו, עם מצלמות חבויות בחדרי מלון וניסיונות להרוס את משפחותיהם. איך לא תרצה לפגוע בעצמך אחרי דברים כאלה? אף אחד לא הצליח להבין אותי, אפילו לא המשפחה שלי. אני בודד"; הם (רשויות החוק באיטליה, כך ניתן רק לשער) רק רצו לפגוע בי"; "אם עשיתי טעויות, הייתי רוצה שיהיו הוכחות, אבל כשהחיים הספורטיביים שלי ומעל הכל החיים האישיים נחדרו, איבדתי הרבה. מה נשאר? רק הרבה כעס ועצב על האלימות של המערכת המשפטית. הסיפור שלי צריך לשמש דוגמא לענפי ספורט אחרים. חוקים, כן, אבל חוקים שווים לכולם.
"גיבור אבוד, הערצנו אותך", נכתב בכותרת ה'גאזטה דלו ספורט', בעוד ב'טוטוספורט' בחרו ללכת עם: שלום, פיראט". ג'יאני מורה מה'רפובליק' ציין כי מותו של פנטאני שקול לאלה של כוכבי רוק מיתולוגיים בסגנון ג'ים מוריסון או ג'ניס ג'ופלין (אף שרוכב האופניים לא נמנה על מועדון ה-27). בגרדיאן קראו לזה "סוף פאתטי ובודד לאחד מהספורטאים הכי גדולים מהחיים", והוסיפו שסצנת הסיום של פנטאני הזכירה טרגדיה יוונית; וכשרצו ב'דיילי טלגרף' לתאר את ההלוויה של האלוף המנוח, כתבו: "עולם האופניים חלק כבוד למטפס הטוב בתולדות הענף".
והוא חלק, למקרה שתהיתם, חתיכת כבוד: גם אחרי רצח האופי שעבר בצדק או שלא, נותר פנטאני גיבור בקרב מרבית הציבור האיטלקי. כ-20 אלף איש הגיעו להלווייתו בעיר הולדתו, קסנטיקו, וביניהם פוליטיקאים, ספורטאי עבר, וגם חבר שענה לשם דייגו מראדונה, ולשאלות הכתבים כך: כשמרקו היה מספר אחד בעולם הוא היה מוקף באנשים, אבל כשהוא היה צריך אנשים, עזבו אותו למות לבד בבית מלון. הרגשתי צער רב כששמעתי על כך. כולם צריכים להרגיש אשמים על מה שקרה".
צפו בתגובה של דייגו מראדונה למוות
וכולם, או לפחות רבים, היו חכמים בדיעבד. עיתונאי בשם מריו פולייסה, שהיה גם חבר ילדות, לא הופתע ממה שקרה, וטען כי כתב את ההספד לעיתון בו עבד שבוע לפני המוות: זה היה הפתעה לציבור, אבל לא לאלה שהכירו אותו. ביקשתי מהעורך שלי לפרסם מאמר שכותרתו "השתיקה הורגת את פנטאני", אבל זה כבר היה מאוחר מדי". בדיעבד או לא, דבר אחד היה ברור לכל: הרדיפה בין אם היתה כה מאסיבית בפועל או רק בראשו של מרקו פנטאני היא שהרגה את האלוף המהולל, שמעולם, יש לציין, לא נמצא אשם על שימוש בחומרים אסורים במהלך הקריירה שלו.
"הוא נרדף על ידי רשויות החוק האיטלקיות שלא נתנו לו מנוח. אני מאמין שזה מה שחיסל אותו", אמר אגדת האופניים הבלגית אדי מרקס, בעוד הרוכב לורן ג'לאבר ביטא דברים דומים: תמיד קשה לסיים את הקריירה, אין ספק שזה היכה אותו בחוזקה אחרי שהעיפו אותו מהתחרות באיטליה ב-1999. קשה להיות מטרה לחשדות כשהיית כל כך מצליח, במיוחד באיטליה, שם אנשים פנאטיים. לא נתנו לו אפשרות להתחיל מחדש את הקריירה. אבל מרקו היה גאון. לא יהיה הוגן לסכם את החיים שלו ולהתייחס רק לסמים ולדיכאון".
במהלך ההלוויה, צעקה אימו של פנטאני על מצלמות הטלוויזיה: תלכו מכאן, אתם הרגתם אותו. רדפתם אותו במשך ארבע שנים. תנו לנו להתאבל בשקט". לפני מספר חודשים שבה ופנתה לתקשורת - הפעם בטון מעט אחר והעלתה מחדש את הספקולציה שהועלתה מספר פעמים בעבר, והתחזקה עם מספר ביוגרפיות העוסקות בבנה: שמרקו פנטאני לא התאבד וגם לא מת במקרה, כי אם נרצח. דרשתי לפתוח מחדש את החקירה כי אני רוצה לדעת איך הוא מת. החשש העיקרי שלי הוא שהוא נרצח. לדעתי, מרקו עצבן כמה אנשים. הוא אמר את מה שחשב ודיבר על סמים, על זה שסמים זו הבעיה הכי גדולה של הענף".
לא, גם היום אף אחד לא יודע באופן אבסולוטי האם מרקו פנטאני התאבד, מת ממנת יתר כלשהי, או נרצח. אבל להוציא את הוריו של האלוף לשעבר, יותר ויותר אנשים באיטליה מעדיפים לקיים את הבקשה שביקש מהם אריגו סאקי, מאמן נבחרת הכדורגל, בהלוויה שנערכה לפני עשר שנים: אנא, כשאתם חושבים על מרקו פנטאני, אל תחשבו על דיכאון וסמים ומוות. תחשבו על אלוף גדול.
גם אנחנו נקיים את הבקשה של סאקי, ונסיים, על כן, עם הדברים שהיו ללאנס ארמסטרונג להגיד אחרי מות יריבו: "על אף הקרבות שהיו לנו על המסלול ומחוצה לו, כיבדתי מאוד את מרקו. הענף איבד אלוף גדול ואישיות גדולה. תמיד חשבתי שהוא יותר אמן מאתלט דמות ראוותנית, כמו סלבדור דאלי. זו הסיבה שאנשים כל כך אהבו אותו".
