מים עכורים: סיפורה של השחיינית סאשה מניו קורי

לפני כשבועיים, העניין המהותי ביותר על סדר היום של ברק אובמה היה נושא התקיפות המיניות במוסדות לימודיים בארצות הברית. בדו"ח שנשלח לכלי התקשורת נכתב כי אחת מכל חמש נשים סובלת מתקיפה מינית בזמן שהותה בקולג'ים השונים, ומתוכן, רק אחת מתוך שמונה תדווח על כך. "אנחנו צריכים לעודד אנשים צעירים להבין שתקיפה מינית היא פשוט לא מקובלת", אמר האיש החזק בעולם - אמר, והדגיש כי לוועדה החדשה שהרכיב כדי לטפל בנושא יש 90 יום כדי להציג בפניו המלצות שישפרו את המצב העגום.

במקביל, עלה מחדש לכותרות בארצות הברית סיפורה הנורא של סאשה מניו קורי - פעם שחיינית מבטיחה וכיום שחיינית מבטיחה לשעבר, שנאנסה במהלך שהותה באוניברסיטת מיזורי, ושמה קץ לחייה. "היה לסאשה חיוך ממוטט, כזה שמאיר את כל החדר", אמר לא מזמן מאמן השחיה שלה, אולם כיום, יותר מתמיד, סביב סיפורה של סאשה מניו קורי יש בעיקר חושך.

הרבה, הרבה חושך.

סאשה מניו קורי נולדה בקנדה במרץ 1991. כילדה הייתה אצנית ושחיינית מצטיינת; לאחרונה סופר במולדתה כי אם הייתה מסיימת ראשונה במשחה מסוים אבל לא משפרת את השיא האישי שלה, היתה פורצת בבכי. בגיל 12 התחרתה עם נערות עד גיל 17, והפכה לאחת השחייניות המצטיינות בקנדה, כולל שבירת שיא מקומי ב-50 מטר חופשי שהיה שייך לאליסון היגסון – שחיינית קנדית מצליחה מאוד שהגיעה עד האולימפיאדה. אלא שעוד בשנות נעוריה, גילתה סאשה מניו קורי שבמסלול הסמוך לה שוחים כל הזמן השדים שעשו שמות בנפשה. בגיל 16, אחרי שחבר שלה עזב אותה, ניסתה להתאבד לראשונה בחייה עם מנת יתר של משככי הכאבים טיילנול – משככי הכאבים שיסיימו את חייה ארבע שנים מאוחר יותר. הפסיכיאטר אליו נשלחה מיד לאחר נסיון ההתאבדות ההוא נפנף אותה וקבע כי מדובר ב"חרדת נעורים", ובכך סגר את הסיפור. כולה חרדת נעורים. כמו כולם.

מניו קורי התאוששה, ובאליפות קנדה של 2008, כשהיא בת 17, השתתפה בשישה משחים - 400 מטר שליחים, 50 מטר חופשי, 100 מטר חופשי, 50 מטר פרפר, 50 מטר גב, וסיימה תשיעית ב-100 מטר מעורב. הנערה נחשבה מועמדת רצינית להימנות על הנבחרת הקנדית הלאומית, חוזרה על ידי מספר אוניברסיטאות גדולות בארצות הברית ולבסוף הסכימה להצעת המלגה המלאה שקיבלה ממיזורי. בשנתה הראשונה היא לא הייתה רשאית לשחות באופן תחרותי בשל בירוקרטיית מכללות והמעבר ממוסד לימודי קנדי לאמריקאי, אולם פיצתה על כך עם ממוצע ציונים מעולה של 4.0. בשנתה השנייה נבחרה פעם אחת לספורטאית השבוע של האוניברסיטה, אולם אז הגיע הערב הנורא ההוא בפברואר 2010 – הערב המכונן של חייה, זה שדחף אותה במורד התהום.

כאן יש לציין שמרבית המידע בכתבה הזו מבוסס על תחקיר בן 16 חודשים שביצעה התכנית הפלאה Outside The Lines מרשת ESPN – תחקיר שפורסם בארצות הברית בחודש שעבר, והעלה מחדש שלל סימני שאלה לא רק בנוגע לטרגדיית סאשה מניו קורי, כי אם גם שאלות גדולות בהרבה. אנחנו בכל זאת נתחיל בקטן: בפברואר 2010 יצאה מניו קורי לשתות וחזרה לחדר עם ידיד בשם גיל מוי. השניים קיימו יחסי מין, ומה שקרה אחר כך לא ידוע באופן חד-משמעי – השחיינית המוכשרת הייתה שיכורה במקצת – אולם לקו חם של נפגעות תקיפה מינית היא תכתוב מספר חודשים לאחר מכן את הדברים הבאים: “נרדמנו, ואז שמעתי את הדלת נפתחת ובחור אחר נכנס ונעל את הדלת ולא יכולתי לראות מי זה, לא ראיתי פרצוף כל הזמן... אבל אני זוכרת שאני יושבת זקופה על המיטה ומפחדת מאוד, וחושבת ששני הבחורים האלה תכננו את זה או משהו. המחשבה הראשונה שלי הייתה להבין מי זה הבחור השני, למקרה שאזדקק למידע הזה מאוחר יותר. הוא אמר לי את שמו ואז הוריד את המכנסיים ושם קונדום, וידעתי שאני גמורה...התחלתי להיכנס לפאניקה... לא עשיתי שום דבר. ואז פשוט נשברתי ודחפתי אותו ממני וצרחתי "לא!” והוא הלך".

חסכנו, ברשותכם, כמה פרטים גרפיים במיוחד מהעדות המצמררת של מניו קורי – אותם פרטים בדיוק שהשאירו אותה ערה במאות הלילות שיחלפו, אותם פרטים בדיוק שיביאו להתאבדותה. בגרסה של השחיינית תמך חבר בשם רולנדיס וודלנד, שחקן פוטבול במכללה איתו דיברה למחרת. מאוחר יותר ראה וודלנד הקלטה של הלילה ההוא, וסיפר ל-ESPN כי שלושה שחקני פוטבול היו מעורבים בפרשה: “אפשר לראות אותה אומרת "לא, לא", בוכה בהיסטריה. הם מעמעמים את האורות ואפשר לראות אותם מחליפים, אבל אי אפשר לראות מי זה מי בגלל החושך. בערך שלוש דקות אחרי תחילת ההקלטה היא דחפה את מי שהיה מעליה, וברחה מהחדר". את השינויים הלא רבים בגרסה שלו ושל מניו קורי, זקף וודלננד לשכרות של ידידתו המנוחה, וטען שהתעמת עם השלושה. אחד מהם הודה שקיים איתה יחסי מין וניצל את המצב בו הייתה נתונה – אך הכחיש כי היה זה נגד הסכמתה.

וודלנד סיפר כי כבר למחרת האונס, מניו קורי דיברה על אפשרות שתתאבד. לדווח על כך למאמנים שלה, ליועצים באוניברסיטה או לרשויות החוק – זה לא ממש עלה על הפרק באותה תקופה, ויש כאן מידה שווה, ככל הנראה, של רצף סטטיסטי ומציאות מעוותת: במחקר שערך ארגון American Civil Liberty Union ממש בחודש בו נאנסה, נחשף כי 95 ממקרי האונס בקמפוסים בארצות הברית לא מדווחים.

תקראו את המשפט הזה שוב.

Outside The Lines חשפו חלקים מהיומן האישי של מניו קורי, ובו כתבה על החשש לאוורר את הטראומה שעברה בצל הסכמתו העקרונית של גיל מוי, שקיים איתה יחסי מין בהסכמה, להעיד: “אני מאוד, מאוד רוצה לחשוב שלגיל אין חלק בתכנון של האונס. אני ממש רוצה להאמין לתירוץ שלו שהוא היה שיכור מכדי להתערב ושלא היה לו מושג שהבחור השני ייכנס לחדר שלנו ויאנוס אותי. אוף, פאק איט. אפילו אם לגיל לא היה בזה חלק והוא יעיד במשפט, מה אקבל מזה? עדיין נאנסתי, ולא משנה כמה פעמים אקיים יחסי מין לאחר מכן, אני סחורה פגומה. אולי אוכל לעצור את הבחור שאנס אותי מלאנוס בנות אחרות? כמה בחורות הוא ניצל ככה? כמה מאז מה שקרה לי? האם אני צריכה להרגיש אשמה שלא הגשתי נגדו תלונה כשזה קרה? אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא יכולה לראות אותו ולעבור את כל ההליך המשפטי". חלק מהשאלות שמניו קורי שואלת את עצמה הן רטוריות: אין שום ספק שכחלק מהתמסרותה הבלתי נמנעת והחולנית לתפקיד הקורבן, היא הוסיפה לעצמה משקולת נוספת של אלף טון – משקולת שכל כולה אשמה.

מספר שבועות אחרי התקיפה המינית, אשפזה את עצמה מניו קורי בבית החולים של הקמפוס והחלה לקבל מרשמים של כדורים מייצבי מצב רוח ותרופות נוגדות דיכאון. בקיץ נאלצה להתמודד גם עם פציעה בגב שמנעה ממנה לשחות כפי שהייתה רגילה, ומקץ כמה חודשים, ביקש ממנה מאמן השחיה גרג רודנבאך להפסיק להתאמן ולהתחרות עם הנבחרת. על פי אימה, מדובר היה ברגע מכונן. “לפתע, התמיכה שלה – הקבוצה – כבר לא הייתה שם יותר", היא תגיד כשנתיים וחצי לאחר התאבדות ביתה. בפני רשת ESPN טען רודנבאך כי לא היה לו מושג שמניו קורי עברה תקיפה מינית, וההחלטה שלו נבעה רק מתוך רצון לדרבן אותך להמשיך בטיפול הנפשי שעברה והפסיקה, כך על פיו: "השחיה היתה חשובה לה, אז פשוט ניסינו לגרום לה לחזור לטיפול". המסמכים, לעומת זאת, מראים שמניו קורי עדיין הלכה לטיפול בתקופה ההיא, ולא הייתה צריכה אולטימטומים ממאמנים כדי להמשיך בו. על כן, פירשה את ההחלטה של מאמנה כאילו נזרקה מהנבחרת, וחברים טענו כי הייתה בלחץ שמא תאבד את המלגה שקיבלה. “שחיה היתה גלגל ההצלה שלה", תגיד אימה ל'טורונטו סטאר', “שם אתה נפרד מהרגשות שלך, מנקה את הראש. כל הדברים האלה היו כמו הסערה המושלמת למישהי כמוה".

בדצמבר 2010 יצרה מניו קורי קשר אינטרנטי עם קו חם לנפגעות תקיפה מינית, ושמרה את התכתובת על המחשב. בימים האחרונים של השנה, סיפרה לראשונה לפסיכולוג שלה על נסיון האונס. היא נפתחה ונסגרה לסירוגין, כמו פרח מאוד מסוים, ובמרץ 2011, לאחר שחברה דאז נפרד ממנה, ככל הנראה הכירה את עצמה מספיק טוב כדי לאשפז את עצמה במוסד פסיכיאטרי בקמפוס, שם סיפרה למספר אנשי צוות על התקיפה המינית שעברה. במהלך השבוע וחצי שנותרה במוסד, אובחנה כסובלת מהפרעת Borderline - הפרעת אישיות גבולית, בשפת הקודש - שבדרך כלל באה לידי ביטוי במצבי רוח בלתי יציבים וקיצוניים, חרדות נטישה, פעילות אימפולסיבית ומערכות יחסים וספקטרום רגשות עקלקל במקרה הטוב, והרסני ברע. אחד הרופאים שטיפל בה הניח שהתקיפה המינית שעברה הציתה את המחלה אצל מניו קורי, או לכל הפחות קירבה אותה לקדמת הבמה. רופא שיטפל בה מספר חודשים לאחר מכן – יטפל ולא יצליח להושיע אותה – אמר ל'טורונטו סטאר' לא מזמן: “בורדרליין זו מחלה מתסכלת, כמו המצורעת של עולם הפסיכיאטריה. מעט מאוד אנשים רוצים לטפל במחלה הזו". בארצות הברית מעריכים כי 2-6 אחוז מהאוכלוסיה סובלים מהפרעת אישיות גבולית, וכ-10 אחוז מהחולים הללו יסיימו את חייהם בהתאבדות.

מניו קורי שוחררה מהמוסד הנפשי ובתחילת חודש אפריל עשתה להוריה המודאגים סיור במתחם השחיה של האוניברסיטה וניסתה להעמיד פני אדם בריא ושלם. בערב שכנעה אותם שהיא מעוניינת לבלות קצת זמן איכות עם חברים. בפועל, זמן האיכות הזה כלל הליכה למלון מקומי וחיתוך ורידים. המשטרה נאלצה לעצור את נסיון ההתאבדות השני בחייה של השחיינית הצעירה עם תרסיס פלפל, וכשכוחות השיטור הצליחו להשתלט על הבחורה השבורה, היא צעקה, על פי אימה, “המערכת הכשילה אותי! המערכת הכשילה אותי!”

“היא היתה בדיכאון כבד, במיוחד אחרי נסיון ההתאבדות ההוא", יגיד כשנה לאחר מכן אביה לאתר Psychology Today. "הוא הכניס אותה מתחת פני הקרקע, תחושות הכישלון והבושה היו כואבים לה בצורה בלתי רגילה – חיי האהבה שלה, חיי החברה, הלימודים והספורט – הכל רוסק. סאשה שמה לעצמה מטרות גבוהות ותחושות הכישלון שלה היו גבוהות יותר משאנחנו מסוגים לתאר”. השלב הבא היה אשפוז בכפיה במוסד בו דאגו ראשי מחלקת האתלטיקה של אוניברסיטת מיזורי להחתים אותה על מסמך לפיו היא פורשת מהלימודים משום שאין ביכולתה להמשיך. לטענת בכירי האוניברסיטה, האינטרסים שלהם היו טהורים וטובים: לסאשה, כך אמרו שוב ושוב, הובטח שאם תבריא ותתייצב, תוכל לחזור ולהשלים את התואר שלה. ב-26 באפריל הועברה לבית החולים מקלין בבוסטון, המתמחה בטיפול בחולי בורדרליין, משום שהיה פחות או יותר היחיד שמוכן לקבל אותה באופן כמעט מיידי – זאת בניגוד למוסד רפואי במולדתה, עם רשימת המתנה של כשנה. הוריה נאלצו לשלם 44 אלף דולר לחודש על התענוג בנסיון להציל את ביתם, ולפרקים, נראה היה שהכיוון חיובי.

ב-24 במאי התבשרה מניו קורי במכתב (שנשלח ל-1,400 תלמידים נוספים) כי תפסיק לקבל סיוע כלכלי מהאוניברסיטה. באותו חודש סיפרה ליועצת המחלקה האתלטית של מיזורי מייגן אנדרסון כי נתקפה מינית על ידי אחד משחקני הפוטבול. ומכאן, לא ממש ברור מה קרה: האם אנדרסון העבירה את העדות ששמעה הלאה, האם שמרה את הדברים בסוד, האם סיפרה על כך לאנשים אחרים שלא עשו דבר. יש לציין שלמכללת מיזורי היה ניסיון עם מאורעות דומים - שחקן הפוטבול דרק וושינגטון נזרק לחמש שנים לכלא (ושוחרר בחלוף ארבעה חודשים) על שתקף מינית את אחת המורות ב-2010 – וגם יהיה אחרי מותה של מניו קורי: שחקן הכדורסל מייקל דיקסון הועבר מהאוניברסיטה ב-2012 על שתי תקיפות מיניות בהן היה מעורב, לכאורה.

האמת העצובה היא שאוניברסיטת מיזורי לא חקרה את המקרה, אף שלפחות שחקן אחד (ואולי יותר) מקבוצת הפוטבול חשודים, ולמרות תקנה בשם IX, המחייבת על פי חוק כל מוסד חינוכי שמודע לכל תקיפה מינית שהיא, לדווח עליה לרשויות. החוק הזה, אגב, תקף גם אם הקורבן כבר סיים את דרכו בעולם.

מה שמביא אותנו, למרבה הצער, ל-15 ביוני, 2011.

100 כדורי טיילנול הספיקו כדי להמית את סאשה מניו קורי מקריסת מערכות בתום יומיים של כניסה ויציאה מתרדמות. "אמא ואבא, אני מאוד מצטערת ששברתי את האמון שלכם. אני לא רוצה להיות נטל עליכם", אמרה להוריה באחת הפעמים האחרונות ששבה להכרה, לפני שמתה 24 שעות לאחר מכן. “זה כל כך כאב לנו לשמוע את זה", אמרה אימה, “עד כמה שהיא התמודדה עם השדים שלה, היא לא רצתה להיות נטל עלינו".

מאז פרסום הכתבה של Outside The Lines, מרבית האצבעות המאשימות מופנות לכיוון אחד – זה של אוניברסיטת מיזורי. בתחקיר של ESPN נחשף כי מניו קורי סיפרה על האונס למספר יועצים נפשיים, אחיות ורופאים, מה ששם, לכאורה, את דובר האוניברסיטה בעמדה מעט קלה יותר לתפעול: "לא ניסינו להשיג מידע רפואי מהאנשים שטיפלו בסאשה. לרופאים שמועסקים על ידינו יש חובה לשמור על פרטיות וסודיות, סאשה לא נתנה שום אישור לאנשי המכללה להסתכל על התיק הרפואי שלה, וכך גם הוריה. ברגע שגילינו על התקיפה המינית כתבנו להוריה של סאשה ושאלנו האם הם מעוניינים בפתיחת חקירה. הם לא הגיבו". הוריה של סאשה לא הגיבו, לטענתם, משום שלא הרגישו שהם אלה שצריכים לפתוח בחקירה, אך כעסו בעיקר על התנהלות האוניברסיטה: למעלה משלושה חודשים חלפו מרגע שגילו במישיגן את השיחה של מניו קורי עם הקו החם לנפגעות תקיפה מינית, ועד שסיפרו על כך להוריה של האתלטית.

מרבית אנשי האוניברסיטה חזרו על דברים דומים. מאמן השחיה של מניו קורי, גרג רודנבאך, כינה את התחקיר המקיף של ESPN “סנסציוני" – לא במובן הטוב – והסביר: “התחקיר לא עושה דבר כדי לשמר את הזיכרון שההורים של סאשה רוצים לשמר, או שאנחנו רצינו לשמר"; צ'אד מולר, דובר המחלקה האתלטית של האוניברסיטה, טען בשבוע שעבר כי שיקול משמעותי בהחלטה לא ללכת עם המידע למשטרה היה "לחשוב האם זה מה שהקורבן לכאורה היה רוצה. במצב הזה, ברור שסאשה בחרה לא לדווח לאף אחד באוניברסיטה חוץ מכמה רופאים שהיו מחויבים לשמור על פרטיותה"; אחת ההודעות הרשמיות האחרונות של מיזורי בנושא כוללת את ההסבר הבא: "אנחנו ממשיכים להאמין שאם ההורים היו רוצים חקירה, הם פשוט היו עונים או פונים לרשויות החוק. במקום, זה נראה כאילו מתאמצים מאוד לצייר את האוניברסיטה באור רע פשוט בגלל שהיא שאלה לרצונותיהם במקום לפתוח מיד בחקירה אחרי תדפיס של צ'ט מעורפל".

ועכשיו, מה? על אף התעקשו שפעלו נכונה, הודיע דון דאונינג, מהאנשים החזקים באוניברסיטה, כי ועד המנהלים יפתח, סוף סוף, בחקירה משלו שאמורה להיות מושלמת תוך כחודשיים. ספק אם עדויות חדשות יימצאו, ספק אם חשודים יאותרו או יובאו למשפט, כי האמת העצובה, כפי שאמר אותה דובר המשטרה בקולומביה בשבוע שעבר, היא ש“הבלשים שלנו יעשו את הטוב ביותר שלהם בחקירה. המקרה לא דווח לנו עד עכשיו, ואנחנו בפיגור של כמעט ארבע שנים".

מאז התאבדותה, הקדישו הוריה של סאשה מניו קורי את חייהם להעלאת המודעות למלחמה בבורדרליין בפרט, ובמחלות נפש בכלל. אימה אפילו השוותה את המצב הנוכחי לזה שהיה עם איידס בתחילת שנות השמונים בכל הנוגע לסטיגמה סביב המחלה. “אני מנסה לשים את עצמי בנעליים של סאשה; היא היתה רוצה לשנות את המערכת", אמרה.

אף שהיתה שחיינית מוכשרת ואולי היתה יכולה להתפרנס מלהזיז את הידיים והרגליים בצורה הנכונה בתוך המים, סאשה מניו קורי למדה פסיכולוגיה וחלמה להיות דווקא הומניטרית. זה, כך העידו כל חבריה ומשפחתה, היה בגדר התשוקה האמיתית שלה: לעזור לאנשים אחרים. וגם במותה, מניו קורי עזרה לאיש אחר. האיבר היחיד ששרד את קריסת המערכות שלה היה ליבה - מאורע שהוריה יגדירו שנתיים וחצי לאחר מכן כ"פואטי". פואטי, גם בגלל שפחות משנה אחרי מותה, הושתל ליבה של סאשה מניו קורי בגבר צעיר שהיה זקוק להשתלת לב, ובכך, למעשה, חייו ניצלו.

אבל אל תתנו לפואטיקה לבלבל אתכם: לסיפור הזה לא היה התחלה טובה, לא היה אמצע טוב, ולא יהיה לו סוף טוב. בחודשים הקרובים, עוד ועוד פרטים מחייה ומותה של סאשה מניו קורי יתפרסמו בתקשורת האמריקאית. בשלב מסוים יגיע גם שלב המסקנות. אנשים – אולי אפילו מוסדות – ישלמו מחיר מסוים. הוריה אולי יזכו לראות מעגל מטפורי כזה או אחר נסגר. אבל לכו תנצחו את המשפט שאמרה לא מזמן אימה – משפט שחזק יותר מכל מעגל, מסקנה או עונש מאסר.

"סאשה רצתה לחיות. היא אהבה את החיים, אבל היא לא יכלה לחיות עם הכאב הנוראי הזה. היה לה רצון גדול לחיות, ואז היה לה רצון גדול למות".

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il