הקבוצה הכי גרועה בליגת העל בקטגוריית ריבאונד ההתקפה, לפחות סטטיסטית, היא מכבי תל אביב. מכבי לוקחת רק 8.8 כאלה למשחק. הקבוצה שממוקמת שניה ברובריקת ריבאונד ההגנה היא הפועל אילת, עם 26.2 למשחק. אז הערב (חמישי), במשחק גמר הגביע, לקחה מכבי 17 כדורים חוזרים בהתקפה ואילת השתלטה על 19 בלבד בהגנה, תוך שהיא מעמידה ממוצע ריבאונד הגנה עלוב של 53%. ואם אנחנו מחפשים סיבה אחת מרכזית לזכייה ה-41 של מכבי בגביע המדינה, אפשר לעצור כאן. במשחק הקודם מול אילת, להמחשה, נתון ריבאונד ההתקפה של מכבי נעצר על 7. הדומיננטיות המוחלטת שהפגינה הקבוצה של בלאט הצליחה לחפות על משחק התקפה בעייתי שבא לידי ביטוי באחוז קליעה נמוך במיוחד בזריקות ל-2 נקודות: 46% (לעומת הממוצע העונתי שלה אשר עומד על 56%). במילים אחרות, מכבי חיפתה על משחק התקפה רע ובלתי מרוכז של שני הביג מנים סופו וטיוס, שזרקו רק 4 פעמים מהשדה (וקלעו פעם אחת) בעזרתם של אותם טיוס וסופו שעשו שמות מתחת לסל של אילת עם 7 ריבאונד התקפה (וסמית' אחד שהוסיף עוד 3 כאלו).
משחק הגמר בנוקיה הצליח אמנם לשמור על רמה סבירה של מתח, אבל צריך לומר את האמת: היה משחק מגעיל. גם אחרי שנותנים הנחה נוכח גודל המאורע. מאחר שהיכולת להפעיל את השחקנים הגדולים בצבע מהווה לרוב מדד לשטף משחק ההתקפה של מכבי, נראה שהמדד משקף את מידת הבעייתיות שלה אמש בהתקפה המסודרת. למעט מספר דקות של קסם במחצית הראשונה, התקשתה מאוד הקבוצה של בלאט לייצר נקודות והציגה היררכיה התקפית לא מסודרת. כשיוגב אוחיון מתפרע ומוליך את טבלת הזורקים ל-2 נקודות (10 זריקות כאלה במשחק!) וביחד עם טייריס רייס אחראים ל 38% מהזריקות של כל הקבוצה, יש כאן בעיה.
משחק ההתקפה בצד השני היה רע ולא אסתטי לפחות באותה המידה. למעט מספר דקות של חסד בתחילת המשחק, כשקטש העלה הרכב גבוה יחסית (רודריק ב-1 וכדיר עם גייטס בפנים) ושיחק פנימה, פנימה ופנימה, נראתה הטקטיקה ההתקפית של אילת בערך כך: רודריק משחק פיק אנד רול ומעיף שלשה. אפיק נסים מרים גבוה לפיק אנד רול ולוחץ זריקה. האס יובל נעימי מכדרר עצמו לדעת, מריץ פיק אנד רול ונכנס בקיר.
וכשהכל תקוע, הולכים לשפנים. בלאט הפתיע עם סילבן לנדסברג (שספק רק אם היה משחק במצב שבו בריאותו של אינגלס לא מעמידה אותו בספק למשחק) שניפק תרומה בלתי צפויה מהספסל (ובאופן מעט מוזר, לא ראה מגרש כמעט בכל הרבע השלישי). קטש הפתיע או אולי נלחץ נוכח ההפרש במחצית הראשונה וזרק את נעימי הישר לרוטציה ולמגרש. השפן של בלאט סיפק את הסחורה מעל ומעבר. השפן של קטש תרם בעיקר להמשך הברדק של אילת על המגרש. מאכזב לראות איך רוטציית השחקנים שייצרה עבור קטש כדורסל אגרסיבי ומנצח בשני משחקיו האחרונים (בליגה ובחצי הגמר), הושלכה היאורה ברגע שההפרש קצת תפח, וכך גם הושלכו היאורה הדקות של ניב ברקוביץ' שהיווה חלק מאוד משמעותי מהקו הקשוח שנדמה שאומץ באילת. אגב, באחד מראיונות סיום המשחק דיבר מאמנה של אילת על מיעוט איבודי הכדור של קבוצתו כסממן חיובי של משחק ההתקפה. לא בטוח שבצדק. אילת אמנם מיעטה לאבד, אבל גם מיעטה למסור. כשמשחקים כדורסל סטטי ותקוע שמייצר בעיקר זריקות רעות, מאבדים אמנם פחות אבל זורקים יותר זריקות רעות. אבל שטויות, לפחות הצמד הרציקוביץ'-אמסלם מרוצה שהתכשיט שלו שיחק.
הרבה מאוד מילים הושחתו, לעניות דעתי, על המשמעות שיש לתת למינויו המחודש של גיא פניני כקפטן הצהובים. גם אם הצעד ראוי וגם אם ממש לא, את הפנים של מכבי צריך לחפש במקום אחר. אצל דיוויד בלו. בתוך בליל השחקנים נטולי הכריזמה וקור הרוח שיש שם, בלו הוא בדיוק הווינר, הקשוח (והמלוכלך) מהסוג שאייש את מדי האימפריה לאורך כל תקופת שלטונה. סלחו לי ילדים על הביטוי הבא, אבל בלו הוא המאת'ר פאקר. והוא יודע את זה. והוא אוהב את זה. קחו את הקבוצה האנמית והאפורה שלבשה את המדים הצהובים בעונה שעברה, תוסיפו לה את בלו והיא לא מפסידה לחיפה במשחק ההוא ברוממה.
בסופו של יום, קיבלו שתי הקבוצות את מה שהן רצו. מכבי המשיכה במומנטום המצוין שלה וסימנה וי על תואר ראשון. אילת הצליחה לגייס קהל מרשים והחזיקה מעמד לאורך מרבית המשחק. ועכשיו כל אחת תתפנה לענייניה. הדרומיים לנסיונות להציל את העונה בליגה. הקבוצה של המדינה תמשיך בהכנות לקראת צסק"א.
