הגשם הטורדני והמעצבן, התחיל לרדת בערך בשעה 14:00 שעון ברצלונה, בדיוק בזמן בו סביבת האצטדיון החלה להתמלא באוהדים, חצי שעה לפני פתיחת היציעים. בערך בשלב הזה בעלי חוש הריח החד במיוחד היו יכולים לחוש את זה באוויר. היום הזה לא הולך להסתיים טוב. לפחות לא מבחינת המקומיים, אוהדי ברצלונה.
בכניסה לקאמפ נואו, פחות משעה לקראת המשחק מול ולנסיה, אין אווירת קרנבל. כל מי שהיה במשחק כדורגל בשנים האחרונות באנגליה, הולנד, איטליה ושלל מקומות כאלה ואחרים, בטח שבמשחקי NBA, פוטבול או בייסבול בארצות הברית, יכול לספר בלי סוף על התכונה המיוחדת ששוטפת את הרחובות שסביב האצטדיון לפני כל משחק. בברצלונה המצב שונה. אולי זה מזג האוויר והעובדה שבעיר אין כמעט תיירים בתחילת פברואר ביחס לעונות וחודשים אחרים בשנה, אולי זו התחושה שבארסה בדרך לעוד טיול קליל במסגרת הליגה הספרדית ולשבוע 59 רצוף בפסגה, אולי המשבר הכלכלי שלא מרפה, אולי משהו אחר. מה שברור הוא שהאווירה מחוץ לאצטדיון לא ברמה של הקבוצה שמשחקת בתוכו.
לראשונה מזה שנתיים: ברצלונה הפסידה בבית, 3:2 לוולנסיה
מסצ'ראנו מודה: "זה כואב, נצטרך לשנות דברים"
זה לא נגמר שם. הקאמפ נואו (או נואו קאמפ, אם תשאלו קטאלני), הוא מתקן די מיושן. בסוף הסיור במוזיאון של הקבוצה, הצמוד לאצטדיון, יש תמונה גדולה על הקיר של הקאמפ נואו לצד אצטדיונים אחרים בעולם. הכי צמוד אליו בתמונה נמצא האליאנץ ארינה, הפנינה של באיירן מינכן. הפער לא יכול להיות בולט יותר. בעוד האצטדיון בגרמניה מלווה בצבעים מתחלפים בחלק החיצוני שלו ומושלם גם אחרי שמעבירים את הכרטיס, הרי שהקאמפ נואו אפור מבחוץ ואפור מטאפורית גם מבפנים. אסור למכור בירה, מה שמשגע את שני האירים שמתמקמים ביציע, השירותים מיושנים והגשם נוזל בלי סוף מהקומה השלישית לשנייה ומהשנייה לראשונה.
כל זה נשכח כמובן בשנייה בה הקבוצה עולה לכר הדשא. מסי, צ'אבי וחבריהם, אגדות כדורגל שהיו באמת, מתרוצצים מול הפנים רגע אחרי שההמנון ומחיאות הכפיים המפורסמות מטריפים את היציעים. מתחילים עם דקת דומייה ללואיס ארגונייס שנפטר ויוצאים לדרך. דקה ו-37 שניות מהפתיחה ולנסיה בכלל לא נוגעת בכדור ושש וחצי דקות לוקחות לאלכסיס סאנצ'ס לכבוש את הראשון. האצטדיון בקושי חצי מלא, אבל השער שנכבש מביך במיוחד וגורם לצופה הניטרלי לחשוב גם במגרש את מה שעובר לו בראש כל סוף שבוע במהלך צפייה בעוד חמישייה של בארסה: "כמה מביכות ההגנות בליגה הספרדית".
אלא שהפעם, יש טוויסט בעלילה. ולנסיה לא מרימה ידיים והיא מתחילה לתקוף. עוד הרמה, עוד בעיטה, כדור שעובר מעל ואלדס הרדום וננגח מול שער ריק החוצה ופתאום, גול. 1:1, שתי דקות למחצית ושקט באצטדיון, שגם ככה לא ממש רועש יחסית לתכולה של 60-70 אלף איש. החבר'ה מאחורי השער מעודדים במרץ, אבל אלפי התיירים מוציאים את העוקץ והצופה הפשוט יושב, רואה את ולנסיה יוזמת ולא מבין למה כל הקבוצות האחרות בספרד לא מסוגלות גם, להעז, לתקוף, להאמין. הרי זה עובד כל כך טוב. האוהדים האורחים, שתקועים בסוף העולם באיזה פינה, הביאו 50 איש בלחץ, כמו קבוצה קטנה בליגת העל, אבל אותם שומעים יותר מכל אחד אחר באצטדיון והעידוד מתחלף בזעקות הלם כשפיאטי, מטר שישים ומסטיק, נוגח מתחת לאף של ג'רארד פיקה את ה-1:2 בתחילת המחצית השנייה.
הטמפרטורות צונחת במהרה והקצב המסחרר נמשך. מסי מאזן בפנדל מכני למרות שהשוער דייגו אלבס מנסה לשגע אותו, אבל העטלפים שוב מנצלים את האגף של ג'ורדי אלבה החלש ועולים ל-2:3. גם הגול הזה, כמו שני הקודמים ועוד כמה מצבים של האורחים במהלך המשחק, רשום לא מעט על שמו של ויקטור ואלדס. השוער, ששיחק כל הקריירה במדי הקבוצה, אמור לעזוב אותה בקיץ הקרוב וכשרואים אותו, קשה שלא לתהות מה עובר לו בראש כשהוא עולה לכל משחק, בטח שלכל אימון. כמה הוא מרוכז? כמה באמת אכפת לו? כמה הוא מוכן להקריב את הגוף שלו בשביל הקבוצה, כמו ששוערים גדולים נוטים לעשות? התשובה לכל השאלות האלה, לפחות כזו שנראית לעין ממבט ראשון, היא "הרבה מאוד, אבל לא מספיק בשביל מה שנדרש מהשוער הראשון של ברצלונה".
אחרי הגול השלישי של ולנסיה, לבארסה נשארו בערך 40 דקות להשוות, אבל היא פשוט לא מסוגלת. לא ברור מה קרה לקבוצה הזו בחודש האחרון, אבל היא השיגה חמש נקודות מתוך 12 וההגמוניה בסכנה מוחשית. ולנסיה מתבנקרת, מבזבזת זמן כמו שכתוב בספר ועל הדרך כמעט כובשת גם את הרביעי. ג'ורדי אלבה מורחק וברצלונה נראית בדרך הבטוחה להפסד. ואז, בדקה ה-91 וחצי, מגיע המהלך הקלאסי של השוויון הדרמטי, כאשר מסי מחליף כמה דאבל פסים מסחררים, טיקי-טאקה סטייל ומוצא את עצמו לבד מול השער. אלף מאלף באחוזי הצלחה. או שבעצם 999 מאלף, כי הפעם הפרעוש מחליט לא להחליף רגליים מול השער ובחוסר קור רוח, מאוד לא אופייני, שולח בעיטה מחמישה מטרים החוצה וחותם את אחד המשחקים הגרועים שלו בשנים האחרונות. כשמדובר במסי, כנראה שמדובר רק ביום רע נקודתי, אבל אי אפשר להתעלם מהעונה החלשה (יחסית) שעוברת עליו עד עכשיו, דווקא בשנת מונדיאל.
מאמן ולנסיה, פיצי, שבניגוד מוחלט לשמו מציג חזות ענקית ומרתיעה על הקווים, הכניס לקבוצה רוח רעננה בשבועות האחרונים. הוא כיכב בברצלונה ולא נעים לו לחגוג יותר מדי את הסנסציה הכי גדולה של הכדורגל האירופי העונה, אז הוא רק לוחץ יד לטאטה מרטינו וכנראה רץ להתקשר לאישה. השחקנים שלו מרימים אחד את השני, הולכים להגיד תודה ל-50 שבאו וחותכים גם הם. בלי "אולה" ובלי דרמות. בכל זאת, בסך הכול ניצחו בחוץ את ברצלונה.