זה כבר כמה שנים שגביע המדינה לא מצליח לעמוד במוניטין שמנסים לייצר לו. הרומנטיקנים יכולים להמשיך לתאר עד כמה המפעל מרגש, להלל את הקסם הייחודי שלו, לדבר על הסנסציות והסינדרלות ועל המסורת של ההפתעות, אבל האמת היא שכבר הרבה שנים גביע המדינה לא סיפק ערב חזק ובלתי נשכח, כזה שנחקק בזיכרון. אתמול (רביעי) היה יכול להיות אחד כזה, אילו רק חובבי הכדורגל היו זוכים לצפות בו. אבל על כך בהמשך.
בכל אופן, יש הרבה סיבות לדעיכה במעמד הגביע. זה מתחיל מהעובדה שהרבה שנים לא היו בישראל משחקי גמר קלאסיים, עם איכות דרמטית. פה ושם היו הבלחות, או כמה מפגשים פוטנציאליים, אבל הרבה שנים המפעל לא סיפק משחק ענק, בין שתי קבוצות אטרקטיביות, שנותנות הצגה. לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתה הצגה כפולה בחצי הגמר, שמילאה את רמת גן ב-40 אלף איש. עם קהל של ארבע קבוצות שצובע את האצטדיון, שכולם באים למשחק הראשון, וכולם נשארים למשחק השני. לא זוכר כאלה כבר הרבה זמן, ואם היו, עובדה ששכחתי. בנעוריי היו כאלה הרבה. את הגמר בשנה שעברה אני דווקא כן זוכר, לצערי, כשהמשחק בין קרית שמונה להפועל רמת גן הועבר לאצטדיון בנתניה בניסיון למנוע מבוכה. זה לא עזר.
ועדיין, למרות כל אלה, פאולו סוזה הואשם בביזוי המעמד, כאילו גביע המדינה הישראלי הוא פסגת השאיפות של כל כדורגלן בעולם, ולפתוח עם שלושה-ארבעה שחקני ספסל גורם לפגיעה קשה במפעל היוקרתי שטופח בישראל. אז קודם כל, לשם הבהרה, יש רק מקום אחד בעולם שבו הגביע הוא חגיגה אמיתית, וזה באנגליה. כי באנגליה מדובר במסורת באמת מפוארת, לא כזו שצריכים להלל במלאכותיות. כי באנגליה, כשבורנמות' מארחת את ליברפול, אתה יודע שהאצטדיון הביתי שלה, הכל כך נפלא וחמים ושכונתי, יהיה מלא, ושהוא ייעטף בשירה מחממת, ושכל מי שאוהד או אהד אי פעם את הקבוצה יגיע למשחק עם הצעיף שהוא שומר בארון, ושהחלום של כל אנגלי הוא לשיר "קה סרה סרה, אנחנו נוסעים לוומבלי".
אבל בישראל אין תרבות אהדה לקבוצות קטנות, בישראל אין בכלל תרבות אהדה. באידיאל היית מצפה שאלפי אוהדי עירוני בת ים ייסעו לטדי בהתרגשות, למפגש נדיר עם צמרת הכדורגל, ויעודדו כל הערב, גם בפיגור; שאוהדי כפר קאסם ימלאו את המגרש הביתי, בניסיון להדהים את האחות הגדולה מהמגזר; שכל שעריים (והם עוד בסדר) תתגייס לנסיעה לווסרמיל, לקראת המפגש של הבחורים המקומיים מול הכוכבים של באר שבע. עצוב כמה שזה נשמע מגוחך.
כי בישראל, מכבי תל אביב יוצאת לאשדוד, לאצטדיון הי"א, ובאמת, אם מחפשים ומתעקשים, אפשר למצוא רומנטיקה גם באצטדיון באשדוד - הלא גם הוא מוקף בבתים ובמרפסות, וגם בו יש אלמנטים שכונתיים חמימים ונפלאים - אבל היה מחמיא יותר לכדורגל הישראלי אילו זה היה אצטדיון של קבוצה מליגה א', ולא של קבוצה בכירה בליגת העל. כי מצלמות הטלוויזיה מתקשות להגיע לנקודת הקרן, כי הקהל עומד על הגדר, מרחק מטר או שניים מהקו, והתאורה תמיד לקויה, והדשא אף פעם לא נראה ירוק, והסאונד בטלוויזיה הוא תמיד של קללות וקריאות נרגנות של אספסוף, ולא שירה גדולה של אלפים.
וגם אם אשדוד מנצחת את האלופה, האינסטינקט הוא ללכת על השליליות. ואין הכוונה לראיון האלים של שדר הקווים בסיום המשחק עם פאולו סוזה. לאור הביקורת על השדר, לפחות ברשתות החברתיות, אני בטוח שגם הוא מתחרט על הסגנון ועל הדרך הלא מכובדת שבה פנה למאמן. הכוונה היא לשאר התקשורת, ולקהל האוהדים כמובן, שלא מנסים למצוא את הרומנטיקה, ולהלל את הקבוצה המפתיעה, ולהחמיא לסוס השחור, ולשבח את האשדודים על הניצחון היפה, אלא דווקא לתקוף את המפסידה. כי בישראל, כך נדמה, יותר מאשר גביע המדינה מספק סינדרלות הוא מספק הזדמנויות למצוא עוד ביזיונות וכישלונות. כאילו המטרה היא קודם כל להשפיל את החזקים ולהתעמר בהם, ולא לשבח את החלשים או לחפש את ההישג החיובי. זו החמצה, שמפספסת את המיטב, ומותירה טעם רע.
אין חגיגה
ייתכן גם שהפגיעה במעמדו של גביע המדינה הישראלי נובע מהאופן שבו הוא מועבר לציבור בשנים האחרונות, בערוץ 5 פלוס לייב. לא איתמם ואדבר שוב על חטאי הערוצים בתשלום, כי זו גזירה שכבר למדנו להשלים איתה. זו תהיה צביעות להאשים רק את ערוץ הספורט בגביית תשלום על סחורה בסיסית כמו כדורגל ישראלי, עובדה שאני משלם ברצון מדי חודש על ספורט1 וספורט2, ועובדה שאני משלם על ליג פאס למשחקי ה-NBA, ולצערי הרב, פיי פר וויו זה כבר חלק בלתי נפרד מהמשחק. ועדיין, העובדה ש"חגיגת גביע המדינה", כפי שהיא ממותגת בערוץ הספורט, חסומה לציבור הרחב, היא אירונית, ובעיקר אבסורד.
כי בערב כמו אתמול - שבו במקביל הפועל פתח תקווה מפתיעה את בני יהודה, ומכבי חיפה מודחת מול רעננה, והפעל תל אביב מפסידה להפועל חיפה, וסכנין משחקת מול כפר קאסם, ובית"ר מתקשה בטדי מול קבוצה מליגה א' ולמרות זאת כל המשחקים משודרים בערוץ אחד, שעליו מנויים אחוז מזערי מהאוכלוסייה, זו פשוט פגיעה אנושה במפעל. יותר מזה זה עוול לגביע. זה מנוגד לכל העקרונות העממיים של המפעל. אותו מפעל שאמור לספק "חגיגה" לאוהדי הקבוצות הקטנות מהפריפריה, לאנשים קשיי יום, שבסופו של דבר נדרשים לשלם אקסטרה עבור מוצר בסיסי, ובשטח נאלצים ללקט פירורי מידע מדיווחים ברשת, ולפספס את הדבר האמיתי.
הבעיה היא עמוקה יותר, כי גם אם יש אוהד מסור, שכבר מכור לכדורגל הישראלי וניאות לשלם לערוץ ולהתמסר לענף מה הוא מקבל בתמורה לכסף? קפיצה לדיווח קצר מהמשחק של מכבי חיפה? איתות מטדי כדי לראות גול פה גול שם? על מה הוא משלם? מה הוא אמור להרגיש כשהוא רואה שלערוץ הספורט יש ארבעה ערוצים, ושלושה מהם גדושים בתוכן לא רלוונטי ושידורים חוזרים, ואילו בערוץ הלייב חולקים חמישה משחקים מעניינים על ערוץ אחד? איזה בזבוז.
הלא אנחנו יודעים שמצבו של הכדורגל הישראלי אינו מזהיר. ברור לכל שהוא עומד בתחרות בלתי אפשרית מול שאר שידורי הטלוויזיה, שלא לומר שאר שידורי הספורט. במצבו הנוכחי, הכדורגל הישראלי חייב להילחם על כך צופה. אבל במציאות ההתאחדות מסרסרת במשחק, מוכרת אותו ללא פיקוח, והזכייניות ממשיכות לעשות בו כרצונן. אז עזבו "ביזיון" או "בושה" או "מושחתים נמאסתם", זה פשוט פספוס. עד שסוף סוף היה אתמול ערב נחמד, חבל שרובכם לא ראיתם אותו.