ה-NBA מחליפה קומישינר: דייויד שטרן פורש

    30 שנה, 10 החלטות, קומישינר אחד: דייויד שטרן פורש מה-NBA

    הוא הפך את ג'ורדן ומג'יק לענקים, מחק את סיאטל, הוריד נוקאאוט לארטסט ושלח את אייברסון להתלבש. אחרי 30 שנה כקומישינר, דייויד שטרן פורש ומותיר ליגה מפוארת בצלמו ובדמותו. אסף רביץ על ההחלטות החשובות שהפכו את ה-NBA למה שהיא ואת שטרן למה שהוא: אגדה בחייו

    • דייויד שטרן
    • NBA
    אסף רביץ
    עולם שלם שעומד בצלמו ובדמותו. דייויד שטרן (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

    קשה לדמיין את ה-NBA ללא דיוויד שטרן. הקומישינר פורש בדיוק 30 שנה לאחר שנכנס לתפקיד ומשאיר ליורש אדם סילבר ליגה שנבנתה בצלמו. ה-NBA היה בשנים האלה עולם שעומד בפני עצמו, עם חוקים ונורמות משלו, חוקים ונורמות אותם קבע שטרן. הדומיננטיות הזו היא שהפכה אותו לדמות חשובה כל כך, אך גם חשופה כל כך לחיצי הביקורת. לא פעם נדמה היה שהוא עובר את גבול הלגיטימי, מתעלם לחלוטין מעקרונות בסיסיים בחברה ומתנהל כמו קריקטורה של המנהל המרושע שלא סופר אף אחד. לכבוד הפרישה, הנה דירוג עשר החלטות מרכזיות שלו, עקרוניות או נקודתיות, שבלעדיהן הליגה לא הייתה אותו הדבר. הדירוג עולה עד להחלטה החשובה והמשפיעה ביותר, כאשר לא מעט החלטות מעניינות נשארו בחוץ (למשל - הרחבת הליגה, קביעת גיל מינימלי לכניסה לליגה והקמת ליגת הפיתוח).

    עוד בוואלה! NEWS

    הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

    בשיתוף בית בלב
    לכתבה המלאה

    10. שערוריות

    הסעיף האחרון לא מתייחס להחלטות ששטרן בהכרח קיבל, אלא לתיאוריות קונספירציה שנקשרו בשמו. הדומיננטיות שלו והתחושה שהוא עושה בליגה כבשלו הקלו על רבים להאמין שמאחורי הקלעים מתרחשים דברים מפוקפקים בניצוחו. שתי תיאוריות נפוצות במיוחד: 1) שטרן ארגן שבדראפט 1985 הבחירה הראשונה, ממנה הגיע פטריק יואינג, תלך לניקס. הלוטורי היה אז בחיתוליו ובוצע על ידי הוצאת מעטפות, הטענה היא ששטרן סימן את המעטפה של הניקס, יש הטוענים ש"קירר" אותה כדי לשלוף אותה בנוחות. 2) הפרישה הראשונה של מייקל ג'ורדן הייתה בעצם השעיה מאחורי הקלעים בגלל הסתבכות שלו בהימורים. אל השתיים האלה ניתן להוסיף פרשה שבהחלט הייתה - פרשת השופט המושחת טים דונהי, שטען שהוא לא היה היחיד, שהטיות משחקים היו נפוצות בליגה ושההוראות בחלק מהמקרים הגיעו מלמעלה.

    התמה המשותפת לשלוש ההאשמות היא ניסיון לדאוג להצלחה ולתדמית של הכוכבים הגדולים והמועדונים הגדולים, מאחר שזה מה שמאפשר את ההצלחה הכלכלית של הליגה. במובן הזה, תיאוריות הקונספירציה, ללא קשר לשאלה מי מאמין בהן, תורמות לאופן בו ההיסטוריה תזכור את שטרן - מנהל דומיננטי, סוג של דיקטטור, שזיהה את הנתיב להצלחה ולא בחל באמצעים לסלילתו. תחשבו מה שתחשבו עליו, בשורה התחתונה זה עבד- הוא משאיר לאדם סילבר ליגה במצב תדמיתי וכלכלי מצוין.

    מנהל דומיננטי, סוג של דיקטטור, שזיהה את הנתיב להצלחה ולא בחל באמצעים לסלילתו. עם פטריק יואינג ודייב דה בושר ב-1985 (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

    9. רילוקיישנים (הסיפור העצוב של סיאטל)

    מעברים של מועדונים בין ערים היו נפוצים בכל השנים ובכל הליגות האמריקאיות, מה שהפך חלק משמות הקבוצות למגוחכים - הג'אז לא נקראים כך על שם סצנת המוזיקה של יוטה ולוס אנג'לס לא ידועה באגמים שלה. אבל בעוד שבשאר הענפים המצב נרגע בעשרים השנים האחרונות, ב-NBA כבר היו ארבעה רילוקיישנים בשנות ה-2000. הבעייתי מכולם היה המעבר מסיאטל לאוקלהומה סיטי ב-2008. הבעלים קליי בנט מאוקלהומה סיטי רכש את הקבוצה מספר שנים קודם לכן ובקושי הסתיר את שאיפתו להעביר את הקבוצה לעיר שלו, באופן נדיר אפילו השם הוחלף - הת'אנדר במקום הסופרסוניקס. עם כל הכבוד לבעיות שהיו בסיאטל עם ניסיון לבנות אולם חדש, זה היה מחטף לכל דבר. סיאטל היא עיר גדולה, עיר חובבת כדורסל, הסוניקס היו מועדון מפואר שגם זכה באליפות ולא ניסוי כושל מהסוג של ונקובר גריזליס. איך זה קשור לדיוויד שטרן? בכך שאם הוא היה מטיל את כובד משקלו נגד המהלך המעבר לא היה קורה. רילוקיישן זקוק לאישור ועדה של ה-NBA, הליגה ויתרה על התנגדות כשהייתה לה אפשרות. שטרן הלך במקרה הזה עם המיליארדר ונגד האוהדים.

    אסור היה לשטרן למחוק מועדון מפואר כמו סיאטל סופרסוניקס (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

    8. פרשת כריס פול

    הסיפור הזה החל בכך שכאשר ניו אורלינס נתקעה ללא בעל בית, הליגה הפכה לבעלים של הקבוצה עד למציאת רוכש חלופי. זו החלטה שהראתה נאמנות, שהליגה עומדת מאחורי המועדונים שלה ולא מתכוונת לתת להם להתפרק, אך פוטנציאל הנפיצות של הסיטואציה הזאת היה עצום והפיצוץ אכן הגיע. רצה הגורל, ואחד השחקנים הטובים ביותר שאי פעם דרש טרייד היה בניו אורלינס בדיוק באותה תקופה. שטרן לא היה אמור להתערב במהלכים של הג'נרל מנג'ר דל דמפס, אך לאחר שכבר סוכם והופץ לתקשורת טרייד מורכב שמעביר את כריס פול ללייקרס הוא הטיל וטו כבעלי הקבוצה. מספר ימים לאחר מכן פול עבר לצד השני של לוס אנג'לס. בלי קשר לשאלה איזה טרייד היה טוב יותר לקבוצה (בדיעבד הראשון היה רע מאוד), מצב בו הקומישינר של הליגה מבטל טרייד שכבר סוכם, ובעצם פוגע בקבוצות ובשחקנים שכבר הבינו שהם עוברים, זה מצב לא בריא בלשון המעטה. זה היה אחד המהלכים שזכו לביקורת קשה במיוחד. גם אם לא מדובר בהחלטה עקרונית במיוחד אלא בסיטואציה חד פעמית, היא הבהירה שבשלהי הקריירה שלו שטרן התקשה במיוחד לשים לעצמו גבולות. רבים מרגישים שהפרישה שלו הגיעה כמה שנים מאוחר מדי.

    מצב בו הקומישינר של הליגה מבטל טרייד שכבר סוכם זה מצב לא בריא בלשון המעטה. שטרן מקבל את כריס פול לליגה (צילום: AP)

    7. יד קשה מול ביקורת - הסכסוך עם קיובן

    לעומת זאת, שטרן לא היה סובלני לביקורות כלפיו, כלפי המערכת וכלפי שופטים והרבה להטיל קנסות על המבקרים. מי שלא התרגש מכך הוא מארק קיובן - הבעלים הצבעוני של דאלאס, ששילם במהלך השנים כ-2 מליון דולר בקנסות, מה שרק הגביר את שאיפתו לבקר כל מה שזז בליגה. ההחלטה שבאה לידי ביטוי כאן היא בעיקר החלטה תדמיתית - זה השלב בו שטרן קיבל על עצמו את תפקיד המנהל המרושע ונדמה היה שהוא מתחיל ליהנות מזה. קיובן שמח לקחת על עצמו את תפקיד המרדן שלא מפחד מהבוס הגדול, והיחסים ביניהם במהלך השנים נראו כמו ציר עלילה ב-WWE הרבה יותר מאשר יחסים בין שני אנשים בוגרים, עשירים ומשפיעים. שטרן יכול היה בקלות להתנער מתדמית הבוס הכל יכול, למתג את עצמו כפי שעשה לכוכבים של הליגה כל השנים. האם הוא פשוט כזה או שהוא הקצין בכוונה את התדמית מטעמי הרתעה? רק הוא יודע.

    שטרן קיבל על עצמו את תפקיד המנהל המרושע, קיובן נהנה לשלם כדי להיכנס לדמות המרדן שלא מפחד מהבוס הגדול (צילום: AP)

    6. שיטת ההסכמים קיבוציים והשביתות שבעקבותיהם

    בעולם של שטרן, שחקנים הם סחורה, הם יכולים להתעורר בבוקר בטקסס ולגלות שהם צריכים להתייצב מיידית בפלורידה בקבוצה החדשה שלהם. המובן שבו השחקנים הם כן אדונים לגורלם בליגה הוא שסוג ההתקשרות בינם לבין בעלי הקבוצות נקבע בדיון שנערך בין הצדדים בהסכם קיבוצי שנחתם למספר קצוב של שנים. פורמט ההסכם הקיבוצי שנחתם כפעמיים בעשור הוביל לשני מקרים בהם הפערים בין הצדדים היו גדולים והוכרזה שביתה בליגה - עונת 1998/99 החלה בפברואר וכללה 50 משחקי עונה רגילה, עונת 2011/12 נפתחה בדצמבר וכללה 66 משחקי עונה רגילה. בהקשר של הקומישינר, השביתות הוכיחו שהוא לא כל יכול, שגם לשליטה שלו בליגה יש גבול. יכול להיות שהוא יכול היה להימנע מכך, לכופף את שני הצדדים ולהחליט על הסכם ללא הגבלת זמן, אבל הוא הבין שלא ניתן לשלוט במיליארדרים ומיליונרים מפורסמים באופן מוחלט מבלי שהם יתמרדו. השביתות פגעו בליגה, בעיקר הראשונה שהגיעה במקביל לפרישה הכמעט סופית של ג'ורדן, אבל הן גם היו הדרך של השחקנים והבעלים להוציא קיטור במקור לצבור מרמור.

    השביתות הוכיחו ששטרן הוא לא כל יכול. דרק פישר, יו"ר ארגון השחקנים, במהלך השביתה בעונת 2011/12 (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

    5. קוד לבוש

    בעוד שהחוקים נגד אלימות התקבלו בהבנה, חוקי התנהגות אחרים נתפסו כהתרסה נגד שחקנים מסוימים, חוסר הבנה של התרבות השחורה ממנה יצא הרוב הגדול של שחקני הליגה וניסיון להתחנף לאוכלוסיה הלבנה שמשלמת את רוב הכרטיסים. מירב הביקורת הופנתה כלפיי קוד הלבוש מ-2005 שבאופן ברור בא כהתנגדות של שטרן ללבוש של תרבות ההיפ-הופ שכלל ג'ינסים, טי-שרטס רחבים, כובעים בשלל זוויות ועוד אלמנטים שאת כולם ניתן למצוא בתמונה מזדמנת של אלן אייברסון. שמו של אייברסון לא מקרי, הוא נחשב למייצג הבולט של התרבות הזאת ולמתנגד הבולט של קוד הלבוש. החוק הזה מיצב את שטרן כמנותק ומתנשא על האנשים שהופכים את הליגה למה שהיא. חוק נוסף באותו סגנון הוא פאול טכני על חגיגה מוגזמת, בעיקר אחרי דאנקים מהדהדים.

    החוק שמיצב את שטרן כמנותק ומתנשא על האנשים שהופכים את הליגה למה שהיא. עם מייצג התרבות, אלן אייברסון (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

    4. יד קשה מול אלימות

    בשנות ה-80', תגרות ואגרופים בין שחקנים לא היו מחזה נדיר. שטרן החליט להכריז על כך מלחמה והטיל עונשי השעיות על כל שימוש באגרופים, גם כאלה שלא פגעו, וגם על כל שחקן שקם מהספסל במהלך תגרה. זכורים במיוחד הקרבות בין הניקס למיאמי בסוף שנות ה-90' שהסתיימו בהשעיות מרובות. מול אירועי אלימות חמורים שטרן היה קשוח במיוחד - הוא הרחיק את רון ארטסט לעונה שלמה בעקבות התגרה בפאלאס בדטרויט בה נתן אגרוף לאוהד ובעצם חיסל את העונה של אינדיאנה, גם גילברט ארינאס הושעה עד לסוף העונה בעקבות פרשת האקדחים וג'באריס קריטנטון ולאטרל ספריוול השועה לתקופה ארוכה לאחר שחנק את מאמנו פי ג'יי קרליסימו. החוקים נגד אלימות הפכו לאבסורד כאשר אמארה סטודומאייר ובוריס דיאו הושעו ממשחק פלייאוף חשוב מכיוון שקמו לרגע מהספסל, אך בתמונה הגדולה הם עבדו - הליגה כיום הרבה פחות אלימה מאשר בעבר.

    נתן אגרוף לאוהד, חטף נוקאאוט משטרן. רון ארטסט בבפאלאס של דטרויט, נובמבר 2004 (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

    3. תקרת שכר, לוטרי

    עידן שטרן מתאפיין בניסיון לאזן בין שתי שאיפות מנוגדות - שוויוניות ואטרקטיביות של מועדונים גדולים ועמוסי כוכבים כמו בשנות ה-80'. לכן שני המנגנונים המרכזיים ליצירת השוויוניות לא הלכו עם זה עד הסוף. תקרת השכר נולדה כששטרן עוד היה סגן הנשיא והוא אחד מיוזמי הרעיון שהתפתח בתקופת כהונתו, הלוטרי החל כמעט מיד לאחר שנכנס והשתכלל בשנים הראשונות עד לפורמט המוכר לנו כיום. בעוד שהבעיות של שיטת הלוטרי יכניסו אותנו לדיון שהוא בור ללא תחתית, תקרת השכר הרכה מייצגת טוב יותר את עמדתו של שטרן. במקום קביעת גבול שממנו קבוצות לא יוכלו להחתים יותר שחקנים, הוא העדיף לקבוע תקרה שחריגה ממנה יוצרת מגבלות שלא בלתי אפשרי להתגבר עליהן וקנסות שלאחרונה גדלו משמעותית. כך, קבוצות של מיליארדרים (כמו הנטס) או כאלה שיש להן הסכמי שידור של ביליוני דולרים (כמו הלייקרס) יכולות לחרוג מהתקרה בזמן שעבור אחרות מדובר בקיר שלא עוברים. בשורה התחתונה, התקרה הרכה הוכיחה את עצמה, בעיקר בעזרת חוק לארי בירד, ביכולת ליצור שושלות שרצות לאורך זמן בלי להתפרק משיקולים כלכליים ובכך שהיא מאפשרת לקבוצות לשמור על הכוכבים הצעירים שהן בחרו בדראפט.

    תקרת השכר ששטרן היא מהמכשירים הכלכליים הכי משפיעים על ה-NBA. שאקיל, מאלון, בריאנט ופייטון בלייקרס של 2004 (צילום: AP)

    2. גלובליזציה

    בהמשך לנקודה הקודמת, שטרן ידע לזהות את הפוטנציאל הגלובלי של השילוב בין סופרסטארים גדולים מהחיים לאחד מענפי הספורט הנפוצים והמוכרים בעולם כדי להפוך את ה-NBA לליגה פופולרית במיוחד בכל רחבי הגלובוס שזכויות שידור בינלאומיות הן חלק מהותי מהצלחתה הכלכלית. בזמן שהאמריקאים מעדיפים פוטבול ובייסבול, בשאר העולם לברון וקובי מוכרים לא פחות מריהאנה או אובמה בעוד שמיעוט נבחר יוכל לציין שמות של שני שחקנים שישתתפו בסופרבול הקרוב. אחד הניסיונות הבולטים להרחבת השוק היה צירוף שתי קבוצות קנדיות לליגה בשנות ה-90 - טורונטו ראפטורס ו-ונקובר גריזליס שלא שרדה ועברה לממפיס. בתקופת שטרן נפתחו שערי הליגה לשחקנים מכל העולם, מה שהגדיל את הפופולאריות שלה במקומות רבים, כשהדוגמא הבולטת היא היסטריית יאו מינג בסין. בשנים האחרונות שטרן הרבה לדבר על התרחבות גם לאירופה והקמת קבוצת NBA בעיר אירופאית, החלום הזה נראה רחוק אך השת"פ עם אירופה בא לידי ביטוי במשחקי הכנה מעורבים רבים ובגיחות של משחק NBA מזדמן לעיר גדולה באירופה.

    שטרן הפך את ה-NBA מליגת הכדורסל של ארצות הברית לליגת הכדורסל של העולם. יאו מינג, בריאנט, שטרן וחברים (צילום: AP)

    1. מיתוג

    שטרן התמנה לקומישינר בשנה הסמלית 1984. סמלית לא רק במובן האורווליאני, אלא גם ובעיקר בכך שבאותה שנה הגיעה ל-NBA עוד דמות די חשובה - מייקל ג'ורדן. בחצי הראשון של הקדנציה של שטרן הליגה נשלטה על ידי כדורסלן ענק שגם הפך לספורטאי המפורסם בעולם ולאייקון תרבותי חד פעמי. שטרן היה מהראשונים לזהות את הפוטנציאל הכלכלי ודאג להאדיר את תופעת ג'ורדן למימדים אליהם הגיעה במהלך שנות ה-90. עוד לפני כן, הוא ידע למתג את היריבות בין הלייקרס לסלטיקס, בין מג'יק ג'ונסון ללארי בירד, כקרב ענקים שלא ניתן לחשוב על שנות ה-80 בלעדיו. גם בהמשך שטרן דאג להפוך את ה-NBA לליגה ששייכת לסופרסטארים שלה לפני כל קבוצה אחרת. זה התאים למשחק - כדורסל ברמות האלה מוכרע על ידי הכוכבים הגדולים יותר מכל ענף קבוצתי אחר, וזה התאים לתקופה שוחרת האייקונים. מעבר לעבודת המיתוג מחוץ למגרש, גם כמה משינויי החוקים נעשו במטרה המוצהרת של לאפשר לשחקני ההתקפה הטובים ולאתלטים הגדולים להראות מה הם יודעים - ביטול ההנד צ'ק בהגנה (חוק שהקשה על השמירה על גארדים חובבי חדירות), הקשת בה אין עבירות תוקף מתחת לסל (לא במקרה החוק הזה נולד בתקופת שאקיל אוניל) ושינוי מתוחכם בחוק הצעדים שניתן באותה מידה לקרוא לו "הצעד הנוסף שלברון ג'יימס עושה כל הזמן כשהוא מקבל כדור בתנועה - אז עכשיו זה חוקי".

    היה מהראשונים לזהות את הפוטנציאל הכלכלי של מג'יק, בירד וג'ורדן והפך את ה-NBA לליגה ששייכת לכוכבים. שטרן עם מייקל ג'ורדן (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully