משהו טוב קורה באוקלהומה סיטי. הקבוצה שעד לא מזמן נדמה היה שמתקשה להתמודד עם החיסרון של ראסל ווסטברוק עשתה בשבוע וחצי האחרון רצף ניצחונות מרשים שכלל ניצחונות על ארבע מחמש הגדולות הנוספות במערב, בשתי סדרות של בק-טו-בק. הרצף הראשון כלל את הניצחון המוזר ביוסטון (זה שבו הרוקטס קלעו 73 נקודות במחצית הראשונה ו-19 בשנייה) וניצחון בתוצאה הנהדרת 121:127 על גולדן סטייט, השני כלל ניצחונות על פורטלנד ובסן אנטוניו.
זה לא סוד גדול שהגורם העיקרי לניצחונות האלה הוא קווין דוראנט - הוא קלע 54 נקודות מול הווריורס, 46 מול הבלייזרס ו-36 מול הרוקטס והספרס בדרך לממוצע של 36.9 נקודות בחודש ינואר (שתיכף נגמר). לפני שבוע בחרתי בלברון ג'יימס ל-MVP של אמצע העונה, אם הייתי בוחר אחרי המשחקים האלה כבר הייתי עובר למחנה דוראנט. השאלה החשובה היא מה השתנה בין הסדרה מול ממפיס בעונה שעברה והקשיים במשחקים העונה ללא ווסטברוק לסדרת הניצחונות הזו - האם KD נמצא בזון נדיר אפילו ביחס לעצמו? האם הוא השתפר עוד קצת? או שאולי זו הקבוצה שעובדת טוב יותר עבורו?
הלילה: דוראנט קיבל מנוחה, הת'אנדר דרסו בבוסטון
החמישיות לאולסטאר: ג'ורג', קרי ולאב בפנים
עד חצי המלכות: תארי אמצע העונה ב-NBA
הניקס הקבוצה בעלת השווי הכלכלי הגבוה ביותר
רוצח על המגרש: נפילתו של ג'וואריס קריטנטון
התשובה היא גם וגם וגם, אבל לא בדרגת חשיבות דומה. במשחקים האחרונים דוראנט קולע באחוזים שלא ניתן לשמור עליהם (64 אחוזים מהשדה ומשלוש בארבעת האחרונים), אבל הכושר החד-פעמי הוא החלק הפחות חשוב בנתונים האלה. דוראנט השנה הוא סקורר ושחקן אול אראונד איכותי יותר מתמיד שלא תלוי ביום קליעה טוב מבחוץ - מול הספרס הוא בקושי קלע מחוץ לצבע עד הדקות האחרונות ובכל זאת לא הפסיק ליצור נקודות. היכולת שלו לזהות דרך פנויה לטבעת ולסיים בהצלחה בליי-אפ, אחת התכונות הפחות מוערכות של KD, הגיעה השנה לגבהים חדשים. כמעט כל פעם שההגנה היריבה לא עומדת נכון הוא מנצל את זה, הוא קטלני במיוחד בהתקפות מעבר בהן ההגנה עדיין לא מוכנה. עד עכשיו, בעונה בה הוא זרק הכי הרבה מתוך הצבע הוא לקח משם 517 זריקות, השנה הוא עומד על 299 ב-43 משחקים, קצב של 570 זריקות. זה הבדל משמעותי, בעיקר כשמדובר באחד המסיימים הטובים ביותר בעולם ליד הטבעת.
שני התחומים הנוספים שהוא שיפר הם יכולת המסירה וההגנה האישית. המסירה שהוא הביא לדרגת אמנות השנה היא ההוצאה לשלשה בפינה הרחוקה באמצע חדירה. הוא מזהה את ההגנה המתכווצת ואת השחקן הפנוי, מתזמן את התנועה שלו בהתאם ואז שולח בפתאומיות כדור חד שנוחת בדיוק ביד של השחקן. יש עוד מסירה מאוד חשובה שהוא מבצע בשלמות השנה, אבל היא קשורה גם לצד המקבל ואתייחס אליה בהמשך. בהגנה הוא לא נדרש, בדרך כלל, לשמור על שחקן מרכזי של היריבה (בשביל זה תאבו ספולושה קיים), אבל במקרים שזה נדרש ממנו הוא מוכיח שהוא למד להשתמש באורך ובאתלטיות שלו כדי שיהיה קשה מאוד לקלוע מולו באחד על אחד.
אך גם השיפור האישי של דוראנט הוא לא החלק החשוב ביותר בהצלחה האחרונה של OKC, התואר הזה שייך לאופן בו הקבוצה שסביבו מתפקדת. בפלייאוף שעבר, בו ווסטברוק נפצע במהלך המשחק השני, כל המערכת נכנסה להלם. לא עזרה לכך העובדה שבסיבוב השני חיכתה ההגנה האגרסיבית של ממפיס, מה שגרם לשחקני המשנה להיעלם ולדוראנט לקחת יותר ויותר מהמשחק עליו לכל אורך 48 הדקות. במשחקים הראשונים התוצאה הייתה שבמאני טיים הוא התקשה לתפקד, במשחקים האחרונים הוא כבר שבק לחלוטין. למרות שהייתה לקבוצה תקופת הכנה שלמה להתארגן ללא ווסטברוק, במשחקים הראשונים של העונה הנוכחית ההתקפה נראתה אותו הדבר וגם לאחר ההשבתה האחרונה של הגארד הנהדר המצב נראה לא מעודד במיוחד.
לכן השינוי שהתרחש במשחקים האחרונים חשוב כל כך. התבוננות מעמיקה במשחקים מול גולדן סטייט, פורטלנד וסן אנטוניו, שלושה משחקים מול יריבות חזקות שמאוד רצו לנצח, גילתה שככל שהמשחקים התקדמו הקבוצה גיבשה סגנון אמיתי והתחילה להאמין בו. סקוט ברוקס והצוות שלו הבינו מה עובד, השחקנים הפנימו שזה מה שמביא תוצאות ועד לסיום המשחק מול הספרס נעלמו הבלגן, הבלבול וחוסר הביטחון שאפיינו את התקפת הת'אנדר בחלק גדול מהזמן ללא ווסטברוק.
המטרה המרכזית של משחק ההתקפה של OKC עד לדקות האחרונות היא לעזור לדוראנט לעבוד כמה שפחות, גם באופן כללי וגם עבור הזריקות שלו. לשם כך, נעלמו כמעט לחלוטין הבידודים הטהורים. במקום ש-KD ישתחרר בעצמו לקבל כדור, ברוב ההתקפות הוא מקבל חסימה מהחוסם הטוב בליגה - קנדריק פרקינס. במקום שייקח את השחקן שלו לסל בעצמו, הוא מרבה להשתמש בפיק נ' רול שמתחיל בחצי פינה. החסימות עם ובלי הכדור נותנות לו יתרון של חצי צעד שהוא לא צריך לעבוד כדי ליצור בעצמו. התקפות שבהן דוראנט מוביל בעצמו את הכדור מגיעות רק בסופי רבעים ובמאני טיים.
זו נקודה שצריך להתעכב עליה. אנו מרבים לשייך תכונות אופי לתפקוד של שחקנים בדקות אחרונות של משחקים קשים (ווינרים או לוזרים), בעוד שפעמים רבות התפקוד הזה מושפע ממצב גופני יותר מכל דבר אחר. כאשר דוראנט היה צריך לסחוב את הת'אנדר משחק שלם מול ממפיס ולעשות הכול לבד, הוא הגיע למאני טיים מותש ולא תפקד. במשחקים האחרונים, כאשר גם כשהוא קולע בצרורות זה קורה עם הרבה עזרה מצד הפרקינסים של הקבוצה שעושים בשבילו את העבודה הפיזית של ההשתחררות, הוא מגיע למאני טיים עם כוחות. בכל אחד מהניצחונות על הווריורס, הבלייזרס והספרס, KD השתלט על המאני טיים עם סדרת שלשות בלתי ניתנות לעצירה מאותה משבצת (חצי פינה צד ימין). תזכורת - שניים מהם היו המשחק השני בבק-טו-בק ובכולם הוא לקח הרבה מאוד זריקות. עושה רושם שגם הוא עצמו הגיע להבנה שלמה של חלוקת הכוחות הנדרשת עבורו כדי להגיע ככה למאני טיים.
כחלק מחלוקת הכוחות הזו, יש דקות לא מעטות בהן דוראנט נח על הפרקט. כאשר זה קורה, הוא מתמקם בפינה בצד ימין והעובדה שהשומר שלו חייב להישאר צמוד אליו יוצרת איזור יחסית פתוח בו מתבצעת הפעולה ההתקפית היעילה ביותר של הת'אנדר שלא קשורה לדוראנט - פיק נ' רול בין רג'י ג'קסון לסרג' איבקה. ג'קסון הוא כבר מיני-ווסטברוק לכל דבר, הוא עושה כל מה שווסטברוק עושה רק עם פחות אקספלוסיביות (אבל יותר יצירתיות ליד הטבעת שעוזרת לו להיות חודר יעיל במיוחד). הוא פיתח תיאום עם איבקה ויודע לקחת מה שההגנה נותנת בפיק נ' רול, כולל עליה אפקטיבית לקליעה מחצי מרחק. הוא גם יודע לעבוד יחד עם דוראנט במהלך בו KD משמש כחוסם שהוא הרבה לבצע עם ווסטברוק. בקרוב ג'קסון יחזור לעמדת השחקן השישי, היכולת שלו לקלוע שלשות בקאץ' אנד שוט ב-38 אחוזים מבטיחה שלא תהיה בעיה להשתמש בו בהרכב עם שני הפוינט גארדים בעתיד.
גם על איבקה צריך להרחיב. הוא ממשיך להיות אחד מקלעי חצי המרחק הטובים בעולם ואת רוב הזריקות שלו הוא משיג דרך הפיק נ' רול עם דוראנט וג'קסון (וכמובן ווסטברוק כשהוא משחק). הספרדי/קונגולזי שמומחה בתזמון העלייה לבלוק, הביא לשלמות תזמון מסוג אחר - של התנועה לאחר החסימה באופן שמקל על השחקן עם הכדור למסור לו. כך הוא יכול לעלות לקליעה כהמשך טבעי של התנועה שלו, מה שהופך אותו לנשק התקפי משמעותי. התיאום שלו עם דוראנט עיוור, אם ההגנה מנסה לעשות דאבל טים על KD הוא בדרך כלל מצליח למצוא את איבקה לזריקה פנויה עוד לפני שהשחקן השני מגיע.
איבקה הוא גם שחקן ההגנה החשוב ביותר ב-OKC, אבל כאן מדובר קודם כל בעבודה קבוצתית נהדרת. ברוקס ממשיך להשתמש בהצלחה באתלטיות ובאורך של השחקנים שלו כדי ליצור הגנה אגרסיבית שלא מפחדת מדאבל טים כי הרוטציה, שהתיאום שלה הולך ומשתפר, עובדת מאוד מהר. במשחקים המדוברים הוא התאים את ההגנה ליריבות - ליכולת האישית של סטפן קרי ולקליעה הקטלנית של למרקוס אולדרידג' מחצי מרחק. במאני טיים, פרקינס שמר נהדר על אולדרידג' ונתן סיבה נוספת להשאיר אותו בקבוצה למרות הדעיכה הניכרת.
כדי לסגור את התמונה האופטימית, הולכת ומתגבשת יחידה שנייה שעובדת טוב ביחד ומאפשרת לכוכבים לנוח יותר ולשחק כמעט את כל הדקות שלהם ביחד. דרק פישר מצא לאחרונה מחדש את הקליעה מבחוץ ומביא את המנהיגות והניסיון הקבועים שלו, ג'רמי לאמב נראה כמו שחקן OKC קלאסי בהתהוות - ארוך, אתלטי, ממושמע, קולע טוב מבחוץ. הרוקי סטיבן אדאמס נותן דקות יפות של הגנה ואנרגיות ולוקח כל משחק כמה ריבאונדים בהתקפה שנראים אבודים. ניק קוליסון ממשיך לעשות מה שהוא עושה כל השנים. כאשר ווסטברוק יחזור ורג'י ג'קסון ינהל את החבורה הזאת, זה ייראה אפילו טוב יותר. אם הם יהיו מספיק טובים ביחד כדי שברוקס ירגיש בנוח להריץ אותם ולתת לדוראנט, ווסטברוק ואיבקה לנוח ביחד גם במשחקי פלייאוף מכריעים, זה יוכל להיות יתרון גדול לת'אנדר.
אם ווסטברוק יחזור לעצמו לחלוטין (והוא אמור, הניתוח האחרון שעבר לא היה קשור לפציעה חדשה), יכול להיות שב-OKC עוד יסתכלו על התקופה הזו בה הוא ישב בחוץ כתקופה חיובית וחשובה במיוחד, כתקופה שעזרה למערכת להאמין בעצמה גם מול מכשול שבעונה שעברה הפיל אותה. הניצחונות המשכנעים על שאר העילית של המערב, כולל הפתרונות ההתקפיים וההגנתיים במאני טיים מול כל יריבה, הפכו את אוקלהומה סיטי לטים-טו-ביט במערב כרגע, בעיקר עבור סן אנטוניו שהפסידה לת'אנדר בכל שלושת המפגשים השנה. במילים אחרות - דווקא ללא ווסטברוק, הגיע רצף המשחקים שהחזיר את האמונה ביכולת של OKC ללכת עד הסוף, לראשונה מאז העזיבה של ג'יימס הארדן.
