שחקן ההגנה
ג'ואקים נואה וטים דאנקן - לא עושים שום דבר חדש, פשוט ממשיכים להיות העוגן של אחת ההגנות הטובות בליגה.
אנדרו בוגוט ואנדרה איגודלה - השניים שאחראים על הצד ההגנתי בגולדן סטייט דואגים לכך שזו אחת מחמש קבוצות שסופגות פחות מ-100 נקודות ל-100 פוזשנים.
ג'ורג' היל ולאנס סטיבנסון - ההגנה של אינדיאנה כל כך טובה שכמעט כל שחקן בחמישייה שווה אזכור. הנה שני הגארדים, כל אחד מהם הוא מהשומרים הטובים בליגה לעמדה שלו.
מקום שלישי - סרג' איבקה: כבר לא רק מכונת גגות, אפילו נמצא בירידה בתחום, אבל שיפר מאוד את הדברים הקטנים שהיו חסרים לו כדי להפוך למנהיג ההגנה של הת'אנדר. ההגנה האישית שלו טובה יותר, ריבאונד ההגנה השתפר, קבלת ההחלטות במערכת הקבוצתית איכותית מתמיד. השיפור של OKC השנה הוא בהגנה, לאיבקה יש חלק חשוב בכך.
מקום שני - פול ג'ורג': שחקן החוץ הטוב ביותר בצד הזה של הפרקט. השילוב שהוא מביא בין הגנה אישית חונקת, כולל נטרול של נסיונות הפיק נ' רול של היריבה, עזרה ברמה הגבוהה ביותר שיש, הבנת משחק, קריאת מהלכים בזמן אמת ומנהיגות נדיר מספיק גם כשלא לוקחים בחשבון שמדובר גם באחד משחקני ההתקפה הטובים בעולם.
מקום ראשון - רוי היברט: בקיץ שעבר הוא עבד קשה והמערכת עבדה קשה בשבילו כדי להפוך מנטל בהגנת פיק נ' רול לשחקן עם הנוכחות ההגנתית החשובה בליגה. הקיץ הוא עבד קשה והמערכת עבדה קשה בשבילו כדי לשפר את נקודת התורפה האחרונה שלו - קושי מול שחקנים שמסוגלים לקלוע מבחוץ. זה הסיפור של הפייסרס בשני משפטים, ככה סנטר גמלוני הופך לשחקן ההגנה החשוב ביותר ב-NBA מאז שדוויט הווארד היה בשיאו. אין כמעט ליי-אפים מול אינדיאנה השנה, היברט תמיד מגיע ברגע הנכון בדיוק למקום הנכון עם הידיים הארוכות והגוף היציב שלו כדי לעצור גם את החודרים שחשבנו שאי אפשר לעצור.
המאמן
כמעט נכנסו
גרג פופוביץ' - אם שימוש ברוטציה רחבה ושמירה על הבריאות של השחקנים לקראת הפלייאוף חשובה לך יותר מתואר מאמן אמצע העונה של וואלה! , אז לא צריך.
סקוט ברוקס - OKC לא משחקת כדורסל נעים לעין, אבל כל שנה הופכת לעוד קצת יותר יעילה בשני צידי המגרש ועם סגל מלא נראית בשלה להשתלט מחדש על מהערב.
מארק ג'קסון - גולדן סטייט יותר טובה מהמאזן שלה כרגע, ג'קסון בנה לאט ובטוח קבוצה שיודעת להשתמש ביתרונות הייחודיים שלה בהתקפה ולנטרל חסרונות בהגנה.
דוק ריברס - בשביל זה הקליפרס היו מוכנים לשלם עבורו. שדרג את משחק ההתקפה של הקבוצה, הפך את ג'יי ג'יי רדיק לריי אלן הלבן ועזר לבלייק גריפין ולדיאנדרה ג'ורדן להפוך מאתלטים מוכשרים לצמד שחקני פנים יעיל במיוחד. בפלייאוף הנסיון שלו יהיה חשוב אפילו יותר.
מקום שלישי - פרנק ווגל: כל כך הרבה תארים כבר הענקתי לו, אולי כשאני אפסיק הליגה תתחיל? העבודה שלו באינדיאנה היא מופת לשילוב בין תחכום לעוצמה, בין שימוש בכלים המתקדמים ביותר כדי להגיע לרמת ביצוע מושלמת להחדרת רוח לחימה וקבוצתיות שהפכה את הפייסרס ליחידה המגובשת בליגה. במובנים רבים אינדיאנה נמצאת בפלנטה משלה כרגע, ווגל הוא הסיבה המרכזית לכך.
מקום שני - ג'ף הורנסק: מי שיער שמבין המאמנים החדשים בליגה, דווקא הורנסק שהגיע לקבוצת טנקינג מוצהרת יהיה המצליח ביותר? מה שפיניקס עשתה השנה מנוגד לכל הגיון, הורנסק מצא את הנוסחה המושלמת לשימוש בסגל שלו והביא אותו לתמונת הפלייאוף במערב הצפוף. אלמלא הפציעה של אריק בלדסו והירידה ביכולת בעקבותיה כנראה היה מדורג מקום אחד גבוה יותר.
מקום ראשון - טרי סטוטס: למרות שהוא מאמן את הפתעת העונה, אני בטוח שלא מעט קוראים מחכים למשפט הבא כדי להבין מי האיש ואת מי הוא מאמן. אז הגיע הזמן להוציא את סטוטס מהאלמוניות שלו, כי העבודה שלו בפורטלנד השנה מדהימה. סטוטס נמצא כבר כמה שנים בליגה ולא נתן כל אינדיקציה לכך שהוא מאמן בכיר, השנה הכול השתנה. הוא לקח ארבעה שחקנים ייחודיים והפך אותם למכונה התקפית בלתי ניתנת לעצירה, לקבוצת ההתקפה הטובה בליגה. בדקות הטובות של הבלייזרס השטף ההתקפי מרהיב, השילוב בין כשרון להבנה של כל שחקן בדיוק מה התפקיד שלו יוצרת קבוצה שכבר אי אפשר לחכות לראות אותה בפלייאוף.
הרוקי
כמעט נכנסו
טים הארדווי ג'וניור - הבן של הוא נקודת האור הבודדת בניקס ואחת הבודדות במחזור רוקיס שרובו נמצא עדיין בהלם קרב. קולע נהדר מבחוץ, יודע לרוץ ולהגיע לטבעת ונראה כמו שחקן כנף איכותי בהתהוות.
הדבר היווני - יאניס אנטטוקנמפו הוא נקודת האור הבודדת במילווקי, האתלטיות והכישרון הגולמי העצום של הילד הזה הופכים אותו גם לסיכוי הגבוה ביותר של מחזור 2013 להוציא אולסטאר.
ויקטור אולדיפו - הגארד המוכשר מקבל את הדקות באורלנדו, תורם בכל דרך אפשרית ומספק כמה הצגות, אבל ייקח עוד זמן עד שיהפוך לשחקן NBA יעיל באמת, אולי בחצי השני של העונה.
מקום שלישי - פרו אנטיץ': מגמת השחקנים בני 30 פלוס שמגיעים ל-NBA כרוקיס צוברת תאוצה, השנה תורו של המקדוני של אטלנטה שקצת מוזר להכניס אותו לאותה רשימה עם הילדים האלה. מכיוון שרשמית הוא שייך לרשימה הזאת, אי אפשר להתעלם מכך שמאז שאל הורפורד נפצע והוא הוקפץ לחמישייה הוא הפך לשחקן לגיטימי בקבוצה לא רעה. כשחקן חמישייה הוא קולע 11.6 נקודות למשחק כולל 2.1 שלשות ב-48 אחוזים, נתון נדיר לסנטר. הוא מספק גם אנרגיות והגנה סבירה. אין מה לעשות- כרגע יש רק שני שחקנים טובים יותר במחזור הזה, כל השאר עוד בשלב הגישושים.
מקום שני - טריי ברק: הקרב על המקום הראשון היה פחות חד צדדי מהנדמה. ברק פתח את העונה פצוע ומהרגע שחזר יוטה הפכה להיות קבוצה לגיטימית לגמרי. המנהיגות והאחריות שלו כבר בשלב מוקדם הופכות אותו לפוינט גארד שניתן לבנות סביבו קבוצה למרות שיש מוכשרים ממנו, עם 13.5 נקודות, 1.6 שלשות ו-5.6 אסיסטים למשחק הוא כבר בדרך לשם. צריך לשפר אחוזים, אבל יחס אס'-איב' נהדר לרוקי מבהיר שנקודת הפתיחה נהדרת.
מקום ראשון - מייקל קרטר וויליאמס: תפס את המשבצת הזאת במשחק בכורה שכלל 22 נקודות, 7 ריבאונדים, 12 אסיסטים על איבוד אחד, 9 חטיפות, 4 שלשות וניצחון על מיאמי, אף אחד לא הצליח להזיז אותו משם מאז. MCW עושה עם פילדלפיה מה שברק עושה עם יוטה - הופך אותה לקבוצה הרבה יותר טובה ממה שחשבנו שתהיה, וגם במקרה שלו כשהיה פצוע הקבוצה נחלשה משמעותית. הוא מוביל את הקבוצה המהירה בליגה בסגנון שתפור עליו בול. זה בא לידי ביטוי גם במשחק פרוע שכולל איבודים רבים ואחוזים רעים (הקליעה שלו מבחוץ לא להיט), אבל מרוקי שנותן 17.5 נקודות, 5.7 ריבאונדים, 6.7 אסיסטים ו-2.5 חטיפות למשחק קשה לבקש יותר. אם ישמור על המקום, יהיה הרוקי הראשון שנבחר מחוץ לטופ 10 וזוכה בתואר מאז מארק ג'קסון ב-88'.
השחקן השישי
כמעט נכנסו
טאג' גיבסון - מקבל יותר דקות שבהן מספק את התפוקה הרגילה של קליעה מחצי מרחק, ריבאונד והגנה נהדרת. בשנה הבאה כבר יהיה שחקן חמישייה בשיקגו.
המוריסים וג'רלד גרין - יחידת הספסל של פיניקס לא הייתה ניתנת להפרדה עד שגרין נאלץ לעבור לחמישייה בעקבות הפציעה של בלדסו. ניצחו לא מעט משחקים עבור הקבוצה הסימפטית.
רג'י ג'קסון - עשה יופי של עבודה כמחליף, אבל בגלל הפציעה של ראסל ווסטברוק עלה בחמישייה כמעט בחצי מהמשחקים.
מקום שלישי - ניק יאנג ורודני סטאקי: לא הצלחתי להפריד בין שני מחליפים נהדרים בקבוצות חלשות. יאנג הוא הסקורר המוביל בין המחליפים עם 18.2 נקודות למשחק כולל 2 שלשות במשחקים בהם עלה כמחליף (דווקא כשחקן חמישייה היה פחות טוב), בימים שהוא חם אין דרך לעצור את היכולת שלו לעשות סל מכלום. סטאקי הוא השחקן השישי הקלאסי- קומבו גארד שיוצר לעצמו את רוב מצבי הזריקה ויש ימים שכמעט הכל נכנס לו. אחרי שניסו להפוך את שניהם למשהו שהם לא, נדמה שהם מצאו את המשבצת שתוכל להפוך אותם לשחקני NBA חשובים בהמשך הדרך.
מקום שני - ג'מאל קרופורד: והנה הדוגמא הטובה ביותר לכיוון שהקריירה של יאנג וסטאקי צריכה לקחת. קרופורד מיצב את עצמו כסקורר מהספסל שכל קבוצה גדולה הייתה רוצה. גם הוא עלה בחמישייה בחלק משמעותי מהמשחקים (14 מתוך 43), אבל לעומת רג'י ג'קסון זו רק הפרעה קטנה לתפקיד שהוא מבצע בהצלחה כבר כמה שנים, מה גם שהוא היה הרבה פחות יעיל כשחקן חמישייה. כמחליף הוא קולע 16.8 נקודות למשחק עם 2.1 שלשות באחוזים טובים, החצי הראשון של הרבע השני והרביעי שייך לו.
מקום ראשון - מאנו ג'ינובילי: דברים משונים ממשיכים לקרות בעולם המקביל של הספרס. אחרי דאנקן בשנה שעברה, גם מאנו חווה עונת פריחה מחודשת בגיל 36. בעבר הוא היה אחד משחקני הכנף הטובים בעולם שבמקרה עולה מהספסל, השנה הוא הרבה יותר מתאים לתואר השחקן השישי. הוא מנהל את הדקות של המחליפים עם 4.8 אסיסטים למשחק, פיתח תאום נהדר עם מרקו בלינלי וכשצריך קולע בעצמו באחוזים טובים מכל הטווחים. רק שיישאר בריא.
השחקן המשתפר
כמעט נכנסו
אנתוני דייויס, אריק בלדסו, מיילס פלאמלי - דוגמאות לשחקני שנה שניה או כאלה שבעיקר השתנתה להם הסיטואציה. אני נוטה לא לדרג אותם, בעיקר בשנה בה יש מספיק מועמדים אחרים.
פול ג'ורג' - השחקן המשתפר של העונה שעברה ביצע עוד קפיצת מדרגה השנה.
דמרקוס קאזינס - לא נפטר מהשטויות שלו, אבל מביא לידי ביטוי את הכשרון העצום שלו יותר מתמיד ונראה יותר ויותר כמו שחקן ענק בהתהוות.
ג'ורדן קרופורד - גם הוא החליף סיטואציה, אבל בהזדמנויות שהיו לו בוושינגטון הוא לא נראה קרוב ליכולת שהציג בבוסטון. בעקבות הטרייד שהעביר אותו לגולדן סטייט, נוכל לבחון איך הוא מתפקד כשחקן השישי של קבוצה גדולה.
דמאר דרוזן - הפך מסקורר לא יעיל שלא עושה הרבה מעבר לכך לשחקן מגוון שמסוגל להיות השחקן הטוב ביותר בקבוצת פלייאוף לגיטימית. דרוש עוד שיפור בקליעה משלוש.
מקום שלישי - ארון אפללו: בדומה לדרוזן, גם אפללו התחיל את העונה כמועמד לטרייד והשיפור ביכולת שלו הפך את הויתור עליו לקשה יותר. באורלנדו לא ממש יודעים מה לעשות עכשיו עם אחד השוטינג גארדים הטובים בליגה. הוא עבד קשה בקיץ על משחק הביניים שלו ועכשיו הוא גם אחד מקלעי הפול-אפ (קליעה מכדרור) הטובים בליגה מחצי מרחק, גם אחד מקלעי הספוט אפ (קליעה ממסירה) הטובים בליגה משלוש וגם אחד משחקני הפוסט הטובים בליגה מבין שחקני החוץ.
מקום שני - דיאנדרה ג'ורדן: מריבאונדר בינוני יחסית לסנטר שלא ניתן להשתמש בו במאני טיים, דיאנדרה הפך למפלצת שכל משחק שעובר רק מרשימה יותר. הוא כבר הריבאונדר המוביל בליגה עם 13.7 למשחק ורק מגדיל את הפער עם 14.7 ריבאונדים למשחק בינואר, הוא גם מדורג שלישי בחסימות עם 2.5 למשחק ונראה בדרך למקום הראשון. זה מה שחיכו לו בקליפרס כל השנים האלה.
מקום ראשון - לאנס סטיבנסון: בדרך כלל אני לא חובב גדול של הקטגוריה הזאת, אבל עבור תופעות כמו לאנס סטיבנסון היא נוצרה. פתאום הוא מועמד לגיטימי לאולסטאר, ולא רק בגלל קליפ הפרומו החביב שלו. משחקן שסתם חור בחמישייה עד שדני גריינג'ר יחזור, הוא הפך לאחד הברגים החשובים של הפייסרס ועכשיו כבר אין שאלה מי מהשניים עדיף בחמישייה. לאחר 8.8 נקודות, 3.9 ריבאונדים ו-2.9 אסיסטים בעונה שעברה, השנה הוא מתפרע עם 13.9 נקודות, 6.8 ריבאונדים (הכי הרבה בין הגארדים) ו-5.2 אסיסטים שהופכים אותו למנהל המשחק האמיתי של אינדיאנה. הוא שיפר את האחוזים מכל הטווחים ושדרג גם את ההגנה. ככה נראה שחקן משתפר.
האכזבה
כמעט נכנסו
ג'יי אר סמית' - אכזבה היא תוצר של ציפיות, במקרה של ג'יי אר כבר אין ציפיות אלא רק תקווה שהברגים יסתדרו. זה לא קרה.
אנתוני בנט ומחזור 2013 - ידענו שמדובר במחזור חלש, ידענו שלבנט אין כשרון של בחירה ראשונה, לא ציפינו לחצי עונה חלשה כל כך גם ברמה הכללית וגם ברמה האישית- בנט הפך לאחרונה רשמית לשחקן הכי פחות יעיל ב-NBA.
ג'ייסון קיד - בכוונה לא כיניתי את התואר השחקן המאכזב אלא האכזבה. קיד ניצל ממקום בשלושת האחרונים בזכות ההתעוררות של ברוקלין בשבועות האחרונים, אבל רוב העונה הוא נראה כמו השם שלו, לא במובן חיובי אלא במובן של "מה הילד הזה עושה במים העמוקים? שילמד לשחות קודם".
מקום שלישי - ג'וש סמית', גרג מונרו, אנדרה דראמונד: לחוד המצב לא נראה נורא כל כך, הבעיה היא שביחד זה פשוט לא עובד. הרכב שלושת הגבוהים של דטרויט הוא נטל בהתקפה ובאופן מפתיע נראה רע מאוד גם בהגנה שהיא מהחלשות בליגה. ניסיתם, לא עובד, הגיע הזמן לחפש טרייד על אחד מהשלושה ולעבור הלאה.
מקום שני - לארי סנדרס: האם עוד סיפור של שחקן שמקבל את החוזה הגדול שלו ומפסיק להתעניין בכדורסל נכנס לסטטיסטיקה? סנדרס היה מהמרעננים הרשמיים של העונה שעברה, יכולת החסימה שלו הפכה אותו לעוגן הגנתי פוטנציאלי, אבל את העונה התחיל עם פציעה בעקבות קטטה במועדון, חזר לעניינים מאוד לאט וכל משחק שהוא לא מורחק ממנו מרגיש כמו נס.
מקום ראשון - קיירי אירווינג: כאמור, אכזבה היא תוצר של ציפיות. מקיירי, הציפייה הייתה שיבצע את קפיצת המדרגה של העונה השלישית, הקפיצה מפוטנציאל ענק עם מספרים מרשימים לפרנצ'ייז פלייר שמוביל קבוצה להצלחות. במקום זאת, הוא פתח את העונה רע וקלע באחוזים מחרידים. מאז הוא חזר לעצמו ברמה האישית, אבל כל עוד קליבלנד, קבוצה שנבנתה להצליח עכשיו וממשיכה להתחזק כדי לעשות זאת, נשארת אחת מנמושות המזרח הנמושי, קיירי יהיה אכזבה. איפה הוא ואיפה סטף קרי, ג'ון וול ודמיאן לילארד.
