פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        המתכון המנצח (עד עתה לפחות)

        בכל העונות בהן מכבי תל אביב הלכה רחוק היא נהנתה משחקנים שהשתפרו תוך כדי עונה. האם באמת עובר קו ישיר בין המקרה של שארפ ולנגפורד לזה של טיוס ורייס. הבלוג של גרינווולד על הבשורה החדשה ועל החידה: האם צריך לשחק ככה גם במדריד?

        המתכון המנצח (עד עתה לפחות)

        בכל העונות המוצלחות-מפתיעות של מכבי תל אביב במילניום השלישי קרה דבר מעניין: לפחות שחקן אחד, לעתים שניים, שנחשבו בתחילתה כשחקנים משלימים או כסימני שאלה במקרה הטוב, שדרגו את עצמם במהלכה והפכו לשחקני מפתח. עבור רובם שינה השדרוג הזה את המשך הקריירה. ומה שעוד יותר מעניין הוא שברוב המקרים זה קרה תחת דיוויד בלאט.

        ב-2001/2, העונה הראשונה של בלאט כמאמן ראשי במכבי - שהסתיימה בהעפלה לפיינל פור בבולוניה בזכות ניצחון סנסציוני בויטוריה במחזור האחרון של שלב הטופ-16 - הפך דרק שארפ משחקן של 4.9 נקודות בשלב המוקדם לגו-טו-גאי שסיפק 12.6 נקודות ב-62.5% בטופ-16, לרבות שיא אישי של 20 נקודות באותו משחק בויטוריה (משחק שעליו התעלה ביורוליג רק עוד פעמיים בקריירה). שארפ האריך את חוזהו באותו קיץ בשנתיים נוספות, עד תום עונת 2003/4 - ורגע לפני שאמור היה להיחתך, בסיום עונת המשימה הלאומית שהייתה ברובה מאכזבת מבחינתו, תפר את אותה שלשה מול ז'לגיריס והרוויח עוד כמעט עשור במועדון, שהפך לפניו.

        עוזר מאמן מכבי תל אביב דרק שארפ (קובי אליהו)
        התחיל מגמה. דרק שארפ (צילום: ברני ארדוב)

        עדיין מושלמת בטופ 16: מכבי תל אביב הביסה את פרטיזן

        דיוויד בלאט: "שמנו את עצמנו בעמדה טובה בבית"

        לא חייבים להתחכם כדי לנצח: האוזמן מסכם את הניצחון

        ג'ו אינגלס: "אנחנו מוכיחים שטעיתם, וזה כיף"

        ב-2010/11, העונה הראשונה בקדנציה השנייה של בלאט במועדון, שהסתיימה בהישג השיא של המאמן במכבי - דאבל בישראל והעפלה לגמר היורוליג - הפך ג'רמי פארגו מכדורסלן אלמוני לכוכב בקנה מידה אירופאי. ההיכרות שלו עם המפעל הייתה פושרת - 10.4 נקודות, 3.4 אסיסטים ו-7.5 נקודות מדד רשם בשלב הראשון, אולם שודרג ל-14.5 נקודות, 4.5 אסיסטים ו-15.8 נקודות מדד בטופ-16, ונסק עד ל-17.3 נקודות, 4.3 אסיסטים ו-19.5 נקודות מדד בסדרת רבע הגמר מול ויטוריה.

        גם קית' לנגפורד ויוגב אוחיון עברו מסלול דומה ב-2011/12, שהייתה רחוקה כמה שניות מסיום בפיינל פור באיסטנבול (ובפועל הסתיימה במשחק חמישי בסדרת רבע-הגמר הבלתי-נשכחת מול פנאתינייקוס). לנגפורד פתח עם 6.8 נקודות ו-8.1 נקודות מדד בשלב הראשון, לאחר מכן זינק ל-14.8 נקודות ו-16.8 נקודות מדד בטופ-16, וסיים עם 13.4 נקודות ו-10.6 נקודות מדד ברבע הגמר. אוחיון, שבשלב המוקדם רשם 3.3 נקודות ו-6.6 נקודות מדד, שילש עד לסדרה מול פאו את ממוצעיו, אותה סיים עם 9.8 נקודות.

        זה קרה גם תחת מאמנים אחרים. דיאור פישר הפך בעונת 2009/10 המבוזבזת משחקן של 6 נקודות ב-55.6% מהשדה ו-9.5 נקודות מדד בשלב הראשון לשחקן פנים מאיים שניפק 8.7 נקודות ו-14.3 נקודות מדד בטופ-16, וברבע הגמר מול פרטיזן למפלצת רחבות שצברה 12.5 נקודות, 2.5 חסימות ו-17.8 נקודות מדד בממוצע. שנתיים קודם לכן עבר וויל ביינום תהליך אילוף דומה דווקא אצל צביקה שרף: 8.4 נקודות ו-8.5 נקודות מדד בשלב הראשון הפכו ל-10.7 נקודות ו-10.5 נקודות מדד בטופ-16 ואז 15 נקודות ו-17 נקודות מדד בסדרת רבע הגמר ולבסוף 18 נקודות ו-19.5 נקודות מדד בפיינל פור.

        אבל אם ביינום ופישר עברו את התהליך הזה בעונתם השנייה במועדון, גם פארגו, גם לנגפורד וגם אוחיון הצליחו להשתדרג ולפרוץ כבר בשנתם הראשונה (מה שגם ממוסס את קלישאת "עונת ההתאקלמות הראשונה במכבי").

        העונה, כך נדמה בינתיים, עוברים טייריס רייס ואלכס טיוס - גם הם בשנתם הראשונה במכבי - תהליך דומה. רייס סיים את השלב הראשון עם 6.7 נקודות (ב-31.8% מ-3) ומדד דל זהה, והפך למתנקש שמניח בערב ממוצע 12.5 נקודות (ב-50% מבחוץ!) ו-14.8 נקודות מדד על הלוח. ואילו טיוס הפך משחקן פנים שהתהלך סהרורי על הפרקט וניפק בקושי 3.3 נקודות ב-47.8% עלובים מהשדה, כעת הוא נראה כמו קפיץ אלגנטי וקטלני שמספק 9.5 נקודות ב-90% (!!!) מגוחכים מהשדה (ו-14.5 נקודות מדד, לעומת 5 נקודות מדד בשלב המוקדם).

        אין ספק שצריך להעניק לבלאט קרדיט לא רק על הפתיחה החלקה של הטופ-16 ורצף הניצחונות האחרון, אלא גם על השיפור המרשים שרושמים חלק מהשחקנים ביחס לחודשים הראשונים של העונה.

        שחקני מכבי תל אביב טייריס רייס, אלכס טיוס (GettyImages)
        עוברים תהליך דומה לקודמיהם. רייס וטיוס (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        ***

        יש מכנה משותף אחר לכל השחקנים הנ"ל ששודרגו תחת בלאט. ארבעה (שארפ, פארגו, לנגפורד, אוחיון) מתוך החמישה הם גארדים; וחמישה מתוך החמישה הם שחקנים שמייצגים מעלות מאוד מסוימות: אגרסיביות ואקספלוסיביות. השחקנים הללו ייצגו, במידה רבה, את ה-DNA הקבוצתי של מכבי בעונות בהן שיחקו במדיה.

        ואם אפשר למתוח קו מחבר בין העונות המוצלחות של בלאט למכבי, אגרסיביות ואקספלוסיביות הם כנראה שני האלמנטים המשותפים לכולן - 2001/2, 2010/11 ו-2011/12 (בחלקה). אלו אולי שני האלמנטים החשובים ביותר בכדורסל המודרני. ושלא במפתיע, אלה מעלות קבוצתיות שלמאמן לוקח זמן להקנות.

        הן גם קשורות, כמובן, לשחקנים שנמצאים על המגרש. ג'ו אינגלס ייצג את מכבי של השלב הראשון: האוסטרלי אלגנטי, מגוון, אבל לא אגרסיבי ולא אקספלוסיבי. כנ"ל לגבי שון ג'יימס. בשלב הראשון הלך בלאט עם הרכבים שנראו קלאסיים, מאוזנים, אבל בהתחשב ברמת הכישרון המאוד מסוימת של הסגל הנוכחי - הכדורסל היה די מתוכנת ומשמים. מכבי ניצחה שמונה משחקים, אבל שיעממה את כולם והחלה לאבד את הקהל.

        גם כעת - עם רוטציה חדשה ומאזן מושלם אחרי ארבעה משחקים בטופ-16 - מכבי לא נראית כמו מועמדת מובהקת לפיינל פור. ריאל, צסק"א, ברצלונה, אולימפיאקוס ואפילו פנרבחצ'ה-אולקר (של השלב הראשון) טובות ממנה. אבל הרוטציה הנוכחית של מכבי - הסופר-מהירה, הקשוחה והמתפרצת - נראית כבעלת תקרת זכוכית גבוהה יותר מהרוטציה הקלאסית, הישנה. והקהל אוהב אותה הרבה יותר.

        דיוויד בלאט מאמן מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        ואם אפשר למתוח קו מחבר בין העונות המוצלחות של בלאט למכבי, אגרסיביות ואקספלוסיביות הם כנראה שני האלמנטים המשותפים לכולן. בלאט (צילום: ברני ארדוב)

        ***

        ריאל מדריד היא אולי הקבוצה הכי אגרסיבית ואקספלוסיבית באירופה. בהגנה היא מרביצה בלי רחמים, ובהתקפה השחקנים שלה רצים כאילו הם עולים באש. היא טובה יותר ממכבי ו(כנראה) תנצח אותה במדריד. אולם השאלה המרכזית היא איזה מסר תשדר מכבי לריאל ולאירופה בשבוע הבא. וזה קשור לסגנון שבו תבחר מכבי לשחק באולם הכי מפחיד ביבשת ולא רק לתוצאה הסופית.

        כי לכאורה, הרבה יותר הגיוני מבחינתו של בלאט לשחק עם השחקנים המנוסים בקולוסיאום של ריאל. המדרידיסטה מפרקת בספרד את יריבותיה ביותר מ-20 הפרש, ודווקא שחקנים סולידיים כמו אינגלס וג'יימס הם לכאורה פחות מועדים לקריסה. מצד שני, אם בלאט יוותר על מה שהביא אותו ל-0:4, הוא יאמר, בעצם: רייס וטיוס טובים מול קבוצות איטיות ומסורבלות כמו קובאן, ז'לגיריס ופרטיזן, אבל לא מול הקבוצות הגדולות באמת. וזה לא בהכרח נכון, או מדויק, או חכם מבחינה אסטרטגית.

        כי אם מכבי רוצה להצטרף למעגל הקבוצות הגדולות שהוזכר לעיל, היא צריכה להעביר בשבוע הבא מסר: אנחנו אולי לא קבוצה של גאוני כדורסל; אולי אין לנו מוסר כמו סרחיו יול, קלע כמו ג'ייסי קארול, סלאשר כמו רודי פרננדז או אול-אראונד-פורוורד כמו ניקולה מירוטיץ'; אבל אנחנו חבורה של בולדוגים עצבניים ואנחנו לא מפחדים מכם, כי קוראים לנו מכבי תל אביב. אז כדאי שתגיעו עם קסדות. ומגיני ביצים.

        ohad@walla.net.il

        ג'ייסי קארול שחקן ריאל מדריד (GettyImages , Emilio Cobos)
        למכבי אין קלע כמוהו, אבל יש לה חבורה של בולדוגים עצבניים. ג'ייסי קארול (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        יורוליג בוואלה! ספורט