בשנים האחרונות, העליונות של הפרמיירליג על שאר הליגות באירופה הפכה לבולטת יותר ויותר. בכל עונה יש לפחות 4-5 קבוצות טובות וגם בדרג השני והשלישי ניתן למצוא לא מעט איכות, בעיקר בשנתיים האחרונות בהן משברים כלכליים פקדו כמה מהליגות האחרות והובילו לכך שלא מעט שחקנים טובים מעדיפים אפילו קבוצת תחתית בפרמיירליג על רוב הקבוצות בשאר הליגות. טענה רווחת שנשמעת היא שברצלונה, ריאל מדריד ובאיירן מינכן לא היו מטיילות בפרמיירליג כפי שהן עושות בבונדסליגה ובלה ליגה, הטענה הנגדית היא שעל אף העומק, אין באנגליה קבוצות ברמה של השלוש האלה ושמסי ורונאלדו בכושר של השנים האחרונות היו חוגגים גם מול ההגנות של סוונסי ואסטון וילה.
אל תוך הדיון הזה נכנסת מנצ'סטר סיטי של העונה הנוכחית, קבוצת ההתקפה הטובה בתולדות הפרמיירליג. עם 63 שערים ב-22 משחקים (יותר מ-100 בכל המסגרות), כולל שביעייה אחת וכמה שישיות ורביעיות, הסיטי כובשת השנה בקצב דומה לזה של ריאל, בארסה ובאיירן בליגות שלהן (ממוצע ההבקעות של ריאל מעט יותר גבוה, של שתי האחרות נמוך יותר). קצב צבירת הנקודות, של הסיטי ושל שתי שותפותיה לצמרת, עדיין לא פסיכי באותה מידה, אבל מתחיל להתקרב לשם - צ'לסי השלישית נמצאת כרגע בקצב של 85 נקודות לעונה. במקרה של הסיטי, הסיבות העיקריות לאיבוד נקודות הן ההגנה וחולשה במשחקי חוץ ברבע הראשון של העונה.
אבל מוקד הדיון היום הוא ההתקפה והיכולת שלה להתעלל בהגנות הפרמיירליג כפי שאף התקפה לא עשתה מעולם. הטענה שמדובר בקבוצת ההתקפה הטובה בתולדות הליגה מגובה בנתונים. כפי שניתן לראות בטבלה, קצב ההבקעות הנוכחי של מנצ'סטר סיטי הוא הגבוה ביותר מאז הקמת הפרמיירליג, כאשר היחידה שהתקרבה לכך היא צ'לסי של עונת 2009/10. שלוש הקבוצות הנוספות בטבלה הן שלוש היחידות שהבקיעו יותר מ-90 שערים בעונה המדוברת, הסיטי נמצאת כרגע בקצב של 109 שערים. וזה קורה בקבוצה שבכל העונה שעברה הבקיעה 66 שערים, שלושה יותר מהכמות ב-22 המחזורים הראשונים העונה.
קשר למהדרין: יאיא טורה מכבב בנבחרת מצטייני השבוע
בעקבות ההצדעה: אנלקה צפוי לקבל השעייה מ-5 משחקים
מה גרם לשינוי? מנצ'סטר סיטי החליפה מאמן - מנואל פלגריני הגיע במקום רוברטו מנצ'יני והטענה העיקרית לגביו היא שהוא מאפשר יותר חופש לשחקנים לבטא את הכשרון ההתקפי שלהם. גם שחקני הרכש שהגיעו בקיץ מוכיחים את עצמם, שלושה מהם הפכו לברגים חשובים בקבוצה- פרננדיניו, אלברו נגרדו וחסוס נבאס. כך ניתן להסביר את יכולת השיא של כמה מהשחקנים שכבר צברו וותק בקבוצה. בואו נראה איך כל זה בא לידי ביטוי במספרים.
הנתון הבולט הראשון הוא שאין נתונים בולטים בקנה מידה היסטורי פרט לקצב הכיבושים. הסיטי מובילה את הפרמיירליג בבעיטות לשער עם 17.7 למשחק ושניה לליברפול בבעיטות למסגרת עם 6.5 למשחק, אך בשני המקרים מדובר בנתון דומה למובילות בתחום בשנים קודמות, קבוצות שהבקיעו הרבה פחות שערים. היא מדורגת שלישית בליגה בזמן החזקת כדור עם 56.6 אחוז מהזמן ובחלק מההצגות הגדולות ביותר שלה החזיקה בכדור פחות מהיריבות.
אחוז גבוה מהבעיטות (והנגיחות) לשער מגיע מתוך הרחבה- 68 אחוזים, אבל גם זה לא נדיר ביחס לשנים קודמות. הנתון הזה עשוי להיות מעניין משתי סיבות- הראשונה היא שלסיטי דווקא יש בועטים נהדרים מחוץ לרחבה (יאיא טורה, סמיר נסרי, פרננדיניו, אדין דזקו, אלכסנדר קולארוב), השנייה היא שבאנגליה רוב הקבוצות שמתקרבות ל-70 אחוז של בעיטות מתוך הרחבה הן קטנות המסתמכות על מצבים נייחים מהסוג של סטוק סיטי. במקרה של מנצ'סטר סיטי, שרוב השערים שלה מגיעים ממשחק שוטף, האחוז הגבוה של בעיטות מתוך הרחבה עשוי להעיד על יכולת להגיע ליותר מצבי הבקעה טובים משאר הקבוצות בליגה.
ההבחנה בין מצב הבקעה טוב לפחות טוב היא מהקשות ביותר למדידה מספרית, כשכן מנסים בדרך כלל פשוט יוצרים מדד הנקרא "מצבים טובים". לכן אסתפק כאן בנתונים שהוצגו ובמראה עיניים ואעבור להסבר איך זה קורה. ההסבר הטוב ביותר קשור לשני השחקנים שמובילים בגדול את רשימת המוסרים בקבוצה- יאיא טורה עם 73.2 מסירות למשחק ודוד סילבה עם 72.8. טורה מוביל את הסיטי בכמות מסירות מאז שהגיע לקבוצה, החשיבות שלו כמוסר מוביל היא שהוא לא שחקן שמחפש מסירות רוחב אלא מרבה למסור לעומק ולהגיע לאיזורים קרובים לרחבה. סילבה מקצין עוד יותר את המגמה- הוא קשר התקפי שמרבה להשתמש בפסים קצרים קדימה בשליש ההתקפי.
טורה וסילבה מדורגים במקומות ה-10 וה-11 בכמות מסירות למשחק בחמש הליגות הגדולות באירופה, כאשר שבעה מהתשעה שלפניהם מגיעים מבאיירן מינכן, ברצלונה ופריס סן ז'רמן. בבאיירן מדובר בשחקני הגנה, בבארסה ופ.ס.ז' בקשרים האחוריים. כאן נמצא הערך של הנתון הזה- לא רק שהסיטי נדירה בכך שאחד משני המוסרים המובילים שלה הוא קשר התקפי וגם השני הוא שחקן קישור עם קונוטציות התקפיות, סילבה הוא גם הקשר ההתקפי היחיד בליגות הגדולות באירופה שמוסר יותר מ-70 מסירות למשחק. מכיוון שאחוזי הדיוק של שניהם גבוהים, זה מאפשר לסיטי לבצע באיזורים המסוכנים את משחק המסירות שקבוצות אחרות מבצעות רחוק מהשער. אין דרך יעילה יותר להגיע לכמות גבוהה של מצבים טובים מתוך משחק שוטף. כאשר סילבה היה פצוע, מי שנכנס לנעליו בכל הקשור לדומיננטיות של מסירות היה סמיר נאסרי.
נתון חשוב נוסף לגבי טורה הוא שהוא כבר הבקיע 11 שערי ליגה, לאחר שהשיא שלו בעונה שלמה עד כה היה שמונה שערים. חלק מזה קשור לאחוז מדהים של ניצול מצבים - הוא מבקיע יותר מחצי שער למשחק למרות שהוא לוקח רק 1.7 בעיטות למשחק- כל בעיטה שלישית שלו היא גול. מה שחשוב במיוחד לציין זה שהשנה טורה מתפקד באופן כמעט קבוע כאחד משני הקשרים האחוריים, בעוד שאצל מנצ'יני חלק מהזמן הוא תפקד כחלק מהרביעייה הקדמית ורוב השערים שלו הובקעו בזמן הזה. הנתון הזה מעיד על החופש שפלגריני מספק לו לעלות קדימה גם מעמדה אחורית (מה שמקשה גם על השמירה עליו), אך גם על הבטחון שלו בשחקן שלצידו וברכש החשוב ביותר של הסיטי בקיץ- פרננדיניו.
הקשר האחורי הברזילאי מהווה שדרוג משמעותי ביחס לגארת' בארי ששיחק בעמדה הזו בשנים קודמות. הוא פשוט שחקן שלם יותר- הבקיע כבר שלושה שערי ליגה כשהשיא של בארי הוא שניים, מבשל לא פחות ומוסר כמות דומה של מסירות מפתח (מסירות היוצרות מצב בעיטה), יש לו יכולת דריבל שלבארי לא הייתה (1.2 דריבלים למשחק מול ממוצע של 0.4), מדייק לא פחות במסירות ומוסר לא פחות טוב כדורים ארוכים. בנתונים ההגנתיים האקטיביות של פרננדיניו בולטת עוד יותר- 3.1 תיקולים ו-2.4 חטיפות למשחק מול 2.1 תיקולים ו-1.4 חטיפות של בארי בעונה שעברה ו-2.5 תיקולים ו-2.1 חטיפות לפני שנתיים.
קבוצת התקפה גדולה זקוקה לקשר האחורי הדומיננטי שיחפה על כולם. קשה לשכוח את הנפילה של הגלאקטיקוס של ריאל מדריד לאחר שויתרו על קלוד מקאללה. פרננדיניו משלב בין תרומה חשובה להתקפה (כולל חטיפות במשחק לחץ שיוצרות מצבים) לחיפוי שמספק בטחון לשחקנים שסביבו לעלות קדימה. בטחון קצת מוגזם, ההגנה של הסיטי נותרת חשופה פעמים רבות, אבל כשההתקפה כל כך טובה מדובר בעסקה משתלמת.
כדאי להתעכב גם על התרומה של שני שחקני הרכש החשובים הנוספים. אצל חסוס נבאס זה קל- כשחקן קו קלאסי הוא מספק אלמנט שהיה חסר בקבוצה לפני שהגיע. המיקום שלו צמוד לקו, לעומת נאסרי, סילבה ואגוארו שמרבים לשחק באמצע, מאפשר ריווח במשחק. קשה לראות את זה במספרים אלא יותר בנתוני מיקום.
אצל אלברו נגרדו, המספרים החשובים קשורים להשוואה לדזקו שנאבק איתו על מקום בהרכב. שניהם חלוצים מרכזיים די דומים, נגרדו מוכיח השנה שהוא היעיל מבין השניים. נתונים שנבדקו במהלך דצמבר גילו שנגרדו מבקיע כמחצית מהמצבים הטובים שהוא מגיע אליהם ודזקו רק כשליש מהם, הוא גם חד יותר במסירה האחרונה ויוצר לחברים 0.6 מצבי הבקעה טובים ב-90 דקות מול 0.1 של דזקו. מאז הבוסני הבקיע מספר שערים וצמצם מעט את הפערים, אבל העליות והירידות בכושר ההבקעה שלו הן בדיוק הבעיה שבגללה נגרדו היציב יותר מתאים לקבוצה שבכל משחק תסדר לו מצב-שניים טובים. הוא גם יותר מתאים משחקנים כמו טבז ובאלוטלי שהם פחות סקוררים קלאסיים ויותר שחקנים שאוהבים ליצור לעצמם מצבים.
אחרי כל זה, עוד לא נגענו באגוארו שמבקיע בקצב דומה לסקוררים המובילים באירופה וקולארוב שנמצא בעונה נהדרת ומעורב ברבע מהבעיטות לשער (בעיטה שלו או מסירה לבעיטה) בדקות בהן הוא משחק. וזה בדיוק הסיפור של המספרים האישיים והקבוצתיים של מנצ'סטר סיטי- עוד ועוד שחקני התקפה איכותיים מכל הסוגים, הגוונים והתפקודים במגרש, עומק שמאפשר לקבוצה לשרוד פציעות של שחקני מפתח (סילבה, אגוארו ועכשיו נאסרי) ללא בעיה מיוחדת. זהו סיפור על קבוצה טובה עם הרבה כסף שבמקום להביא שמות מפוצצים הביאה את המאמן המתאים ביותר לשחקנים שלה ואת שחקני הרכש שסותמים חורים ומשלימים את השחקנים הקיימים בצורה הטובה ביותר והפכה לקבוצת התקפה בקנה מידה היסטורי. לקראת המשך מאבקי הליגה והמפגש מול ברצלונה בליגת האלופות, נותר לפלגריני להבין איך להתאים גם את ההגנה לרמה הזאת.