1. בראד גרינברג, מאמנה של מוליכת הטבלה מירושלים, ספג ביקורות רבות בעונה וחצי שלו בלבנט. דיברו וכתבנו על חוסר היצירתיות, על האנרכיה ההתקפית, על חוסר השליטה שלו בכל הקשור לביצועי השחקנים על המגרש. אחרי עונת אליפות וחצי עונת מופתית בירושלים, כנראה שצריך גם לבקר את המבקרים. אם ננתח את העונה בחיפה וחצי העונה הנוכחית, אפשר לזהות שני מכנים משותפים, פשוטים אך משמעותיים. קודם כל, גרינברג רוצה לידו את השחקנים הכי טובים שהוא יכול למצוא. נשמע פשוט ומובן מאליו, אבל נוגד חלק גדול מהמנטרות של המאמנים המקומיים, שמנסים לתת את הדגש על מידת ההתאמה של שחקן לשחקן, על אלמנטים מנטליים וכן הלאה. שנית, גרינברג אוהב את זה גדול.
ליאור אליהו להט ב-64:71 של ירושלים בחולון
אליהו מאושר: "כאן יש לי דקות כדי להוכיח את עצמי"
פאט קלאת'ס, שקיבל את מרבית הדקות בעונה שעברה בעמדה מס' 3, היה ללא ספק מוצא עצמו במרבית הקבוצות בשלולית כשהוא בעמדת הפאוור פורוורד. הסיפור דומה גם לגבי רונלד דופרי העונה. אם צריך לשים את האצבע על נקודה מרכזית בעונת האליפות הירוקה בעונה שעברה, היא תתייחס לסייז של ההרכבים בחיפה. גם הרכבים גבוהים עם שתי מפלצות כמו דונטה סמית' וקלאת'ס בעמדות 2-3 וגם בשר מהספסל שמחכה לקריאה. ואם צריך לשים את האצבע על הנקודה המרכזית בהצלחה של ירושלים בליגה עד כה, גם היא נוגעת לסייז. הקבוצה של גרינברג מסוגלת להרים מהספסל את ג'וש דאנקן ויניב גרין כגיבוי למאסה של פרחובסקי. היא מסוגלת לייצר ליינאפים מאסיביים ואתלטיים שנראים גדולים על הליגה.
ועדיין, עם כל הכבוד לגודל, הסיפור נכון לעכשיו הוא החירות ליאור אליהו ויותם הלפרין. הקפטן האדום מרים 9 שלשות (למרות שהוא הכניס רק אחת), נתונים שמעולם לא הכרנו. הפורוורד שהגיע במהלך העונה הרים אתמול בחולון 15 זריקות מהשדה, לקח 15 ריבאונדים ונראה מצוין. נכון לעכשיו, ירושלים נראית כקבוצה בכושר הכי טוב בליגה. מצד שני, מה שהיה טוב לאליפות במשחק אחד לא בהכרח יספיק לסדרה של הטוב מ-2. שם כבר יבוא לידי ביטוי ההבדל ברמת המאמנים, עם יתרון בולט לזה שמגיע מהצהובים.
2. ואם כבר מדברים על הצהובים, אז אין ספק שהחבורה של בלאט מרגילה אותנו, שבוע אחר שבוע, לניצחונות דחוקים ודי מכוערים על יריבות לא מרשימות כמו גליל גלבוע. ואם אוחיון את רייס הראו לנו עליונות במשחק ביום חמישי ביורוליג, אתמול הם כבר חזרו להציג משחק בעייתי, שהבליט את יכולת משופרת של צמד הגבוהים אלכס טיוס ושון ג'יימס ואת שני הפורוורדים הכי טובים כיום בצהוב, גיא פניני ובמיוחד דווין סמית'. משה בן שטרית, חבר פייסבוק, חידד אצלי נקודה בשבועות האחרונים שמאפיינת את מה שקורה במכבי לאחרונה. חזר לה הפאסון. יורוליג, ליגה או גביע, מכבי מגיע לסופי משחקים ומוצאת את הדרך לנצח. דווקא על רקע פתיחת העונה הסוערת, אם פוקחים את האוזניים ומקשיבים טוב טוב, אפשר אולי לשמוע איזשהו שקט מגזרת הספסל הצהוב שמעיד על ביטחון ביכולת שלהם לנצח משחקים. לפחות בינתיים. השקט הזה עוזר להתעלם מכמה מבעיות שונות שטרם נפתרו. ג'ו אינגלס למשל.
בלאט: "ניצחנו 14 משחקים ברציפות, תזכרו את זה"
3. זה השבוע השני ברציפות שהפועל תל אביב מפסידה לקבוצה שמפעילה כנגדה את הנשק המרכזי שמאפיין אותה. קשיחות, אינטנסיביות ואגרסיביות. כמו חולון בשבוע שעבר, הגיעה אתמול עירוני נס ציונה ופוצצה לאדומים את הצורה. כל שחקן שניסה לחדור לסל נאלץ להתמודד עם חבורה שמצופפת ומתנפלת עליו. כל מסירה התגלתה כקשה. ואגב, זה לא מובן מאליו בהרכב הנוכחי של הכתומים. בהיעדרם של שני הפנתרים המרכזיים, טל דן וטיילר האניקאט, מעמידה נס ציונה כיום הרכבים הרבה יותר קטנים בגודל, כשמרכז הכובד ההתקפי עבר ליכולת הקליעה של גודס ונואלס. התופעה של קבוצות שמרימות במהלך השנה את רמת האינטנסיביות מוכרת וקבוצות כמו הפועל תל אביב, שמגיעות עם היתרון הזה בילד אין מהג'אמפ בול הראשון, מאבדות הרבה פעמים את העליונות במחלקת הקשיחות ככל שהעונה מתקדמת.
סביר להניח שארז אדלשטיין ימצא את הדרך לבצע את ההתאמות הנדרשות כדי להחזיר להפועל תל אביב את הניצוץ האינטנסיבי. סביר גם להניח שהשבירה ההגנתית של האדומים אתמול מול נס ציונה לא תחזור על עצמה יותר מדי פעמים. הבעיה האמיתית, שבסגל הזה אין לה פתרונים, היא רמת הכישרון. גם עם לימונד ובטח שבלעדיו.