סיבת המוות: הומוסקסואליות

ביום שבת, פורסמה כתבה מקיפה ב"אינדיפנדט" הבריטי העוסקת בתרבות האונס בדרום אפריקה. זה קרה בערך חצי שנה אחרי כתבה מצמררת לא פחות ב"ניו יורק טיימס" וכמה שנים אחרי שהתקשורת הבריטית האירה על הנושא פנס בוהק למדי. המשותף לכל הכתבות הללו, פחות או יותר, היא בכלל משותפת: יודי סימלאנה, כוכבת כדורגל מקומית שנאנסה ונרצחה בברוטליות במולדתה. זה קרה לפני קרוב לשש שנים, ושום דבר משמעותי לא השתנה מאז: כדורגלניות לסביות ממשיכות להיאנס ולהירצח בדרום אפריקה תחת אחד הביטויים הנוראיים ביותר שנכנסו לז'רגון הגלובלי: Corrective Rape.

אונס מתקן.

"אונס מתקן מבוסס על האמונה המוטעית שדרך ביצוע תקיפה מינית, ניתן לשנות זהות או נטיה של מישהו. הרציונל הוא שלאישה שבחרה להיות לסבית לא היה קשר עם גבר, ולכן, כשיהיה לה קשר עם גבר, אפילו אם הוא אלים ובכפיה, אין ספק שהיא תשוכנע שסגנון החיים שבחרה לעצמה הוא לא נכון"

(ג'ודי קלופן, נשיאת ארגון לזכויות אדם בדרום אפריקה)

יודי סימלאנה נולדה חודשיים לפני תאריך היעד שלה, ב-11 במרץ, 1977, ובילתה את החודשים הראשונים של חייה בבית החולים. “היא החלה לבעוט בכדור כשהחלה לזחול", אמרה אימה לעיתון מקומי, וכשהכדור התפנצ'ר - יודי בכתה. לאתר CauseOfDeathWoman, סיפרה אימה של הכדורגלנית המנוחה: “יודי אף פעם לא היתה כמו ילדות אחרות. היא מעולם לא שיחקה עם בובות, וכשהבאתי לה שמלות היא אף פעם לא רצתה ללבוש אותן. התקשרו אלי מבית הספר ואמרו שהיא מסרבת ללבוש את התלבושת האחידה של הבנות. “אנחנו לא יודעים אם יודי היא בן או בת", הם אמרו. היא שיחקה רק עם הבנים ואהבה מאוד כדורגל. בגיל ארבע היא התחילה להתאמן עם האח הגדול שלה. היא תמיד ידעה מה היא. בגיל 12 היא באה ואמרה לנו – אמא, אני לסבית, את עדיין אוהבת אותי? כמובן שאהבתי אותה. וכשהיא גדלה והפכה לכדורגלנית ידועה, כל המדינה אהבה אותה".

פחות או יותר כשאמרה לאימה לראשונה על נטיותיה המיניות, התקיים מצעד הגאווה הראשון ביוהנסבורג. בניו יורק טיימס העלו לפני מספר חודשים את הפרדוקס המסוים בדרום אפריקה: המדינה הראשונה באפריקה, השניה מחוץ לאירופה והחמישית בכל העולם שאישרה נישואים חד-מיניים מחד, וזו שהוגדרה לא פעם כ"בירת האונס העולמית" מאידך. לכאורה, תום האפרטהייד הפך את דרום אפריקה לאחת המדינות הליברליות והשוויוניות בתבל (מדובר, נניח, במדינה הראשונה בעולם שאסרה, חוקתית, על כל אפליה שהיא על בסיס מגדרי).

ואילו, על פי הטיימס, "החוקים החדשים שהגיעו אחרי האפרטהייד לא היו יכולים למחוק את השנאה כלפי הומואים, לסביות, בי-סקסואלים וטרנסג'נדרים. אם כבר, הם רק הגבירו את ההומופוביה אצל חלק מהאנשים... 17 שנה אחרי האימוץ של החוקה החדשה, זכויות ההומואים נותרו יותר בגדר שאיפה מאשר מציאות - במיוחד בפרוורים". בכתבה המדוברת צוטטה פונקה סולדאט, מנהיגה של ארגון "פרי ג'נדר" כאומרת: "זה כאילו את יושבת על פצצה מתקתקת. את לא יודעת מתי היא תתפוצץ, את מחכה לתורך ולא מקבלת תמיכה מהחברה, כי החברה חושבת שהומוסקסואליות זה לא אפריקאי".

סימלאנה החלה לשחק עם הבנים ברחובות כשהיתה בת חמש. ב-1998, כשהיתה בת 21, הגיעה לנבחרת דרום אפריקה – הבנייאנה בנייאנה (“הבנות") – נבחרת שהוקמה רק חמש שנים קודם לכן. אז וגם היום, כדורגל הנשים במדינה עדיין נמצא פחות או יותר בחיתוליו – בטח בהשוואה לכדורגל הגברים – אולם סימלאנה, ששיחקה בקישור, עשתה חיל, ובשלב מסוים אפילו שימשה כקפטנית של הנבחרת. לאחר שפרשה, אימנה הקפטנית לשעבר ארבע קבוצות שונות ואפילו היתה לאחת הנשים היחידות בתולדות המדינה שמקבלת תעודת שופט. החלום שלה היה להימנות על צוות השופטים של מונדיאל 2010 בדרום אפריקה.

אבל אז, ב-28 באפריל, 2008, קצת יותר משנתיים לפני משחק הפתיחה של אחד האירועים הגדולים בתולדות דרום אפריקה, החלום של יודי סימלאנה נקטע, ונקטע, ונקטע. הוא נקטע 25 פעמים – אחת על כל דקירה בגופה.

ב-1:30 בלילה יצאה סימלאנה מבר מקומי בעיר מגוריה, קווה-תמה, עיר בת 100 אלף תושבים דרום מזרח מיוהנסבורג. כמו מרבית מחברותיה שצעדו איתה הביתה, גם יודי הלכה עם ג'ינס, מעילים ארוכים ונעלי ספורט. נשיות, מבחינתה, לא היתה שמלות ובושם. כשהגיעו לשדה קטן, לא רחוק מביתה של סימלאנה, פגשו בחבורת גברים. חברותיה של יודי הצליחו להימלט, אבל היא לא היתה כל כך ברת מזל, ואולי זו העקשנות – אותה עקשנות בטוחה בעצמה ומחוסרת פחד שהפכה אותה לאחת הלסביות המפורסמות ביותר בדרום אפריקה – שגרמה לה להישאר שניה אחת יותר מדי. אשר למה קרה הלאה הגרסאות סותרות, אבל אפילו אם הכרונולוגיה מעט מבולבלת, העובדות ברורות כשם שהן כואבות: גניבה של טלפון סלולרי ונעליים, אונס קבוצתי, 25 דקירות בפנים, בחזה וברגליים, מוות פחות או יותר מיידי. גופתה העירומה והמדממת תימצא שעות רבות לאחר מכן. למחרת, ייראה אחד התוקפים צועד בנחת בעיר עם הנעליים שגנב.

כששמע אביה של סימלאנה על מות ביתו, אמר שהוא רוצה להתאבד. “תני לי את החבל! אני רוצה להיקבר עם הבת שלי!” צעק על אימה של יודי, שתייבב בפני התקשורת המקומית זמן מה לאחר מכן: "ליודי היה לב זהב. לפעמים אני שוכחת שהיא מתה, מדמיינת שהיא בטורניר בחו"ל או במגרש כדורגל איפשהו, שאולי אראה אותה בטלוויזיה. ואז אני נזכרת, ובוכה".

תחילה, טענו ארבעת התוקפים כי בסך הכל ניסו לשדוד את הכדורגלנית לשעבר – טענה שהופרכה מאוחר יותר, בבית המשפט, שכן כולם ידעו מי היא. הראשון מתוך הארבעה, טאטו אמפיטי, נשלח ל-32 שנה לכלא, אולם השופט שגזר את העונש טען כי לנטיות המיניות של סימלאנה לא היה קשר למקרה. אחרי הרצח המתוקשר, פורסמה באינטרנט עצומה עליה חתמו 170 אלף איש ברחבי העולם הקוראת לשים סוף לאונס מתקן, להגדירו כפשע שנאה ואולי אפילו, שומו שמים, להביא את האשמים לבתי המשפט ומשם לבתי הכלא, אלא שלא כולם הסכימו. “עבורנו – רצח הוא רצח", אמר דובר מטעם המשטרה בדרום אפריקה ל-BBC. “בין אם מישהו דובר זולו, אנגלית, בין אם הוא גבר או אישה – אנחנו לא רואים הבדלי צבע או מגדר".

מספר חודשים לאחר מכן, היסטוריה נרשמה. טמבה אמבובו בן ה-24 נשלח למאסר עולם על הרצח של סימלאנה, ועל הדרך קיבל גם 20 שנה על מעורבות באונס ו-15 שנה על שוד. “אני לא מצטער", אמר לעיתונאים שפקדו את בית המשפט. שני החשודים הנוספים שוחררו. לראשונה באותו עשור – עשור שהחל עם עשרות מקרי אונס מתקן – לפחות חלק מהפושעים באו על עונשם, ולראשונה בתולדות מערכת המשפט של דרום אפריקה, התקבלה הודאה משפטית כי לעובדה שיודי היתה לסבית יש קשר ישיר להירצחה. “אני יודע שהיא היתה ספורטאית מפורסמת, והיה כאן נסיון להכחיש את העדויות. זה עצוב, שאדם יכול להירצח בשל סיבה כל כך שולית", אמר השופט, מספר רגעים אחרי ששאל את אחד הפרקליטים האם יש מילה אחרת בה ניתן להשתמש במקום "לסבית".

אף שהמקרה של סימלאנה קיבל תהודה עולמית, שום דבר משמעותי לא השתנה. פיפ"א לא מיהרה לנקוט עמדה – לא אז ולא היום - ובבלוג "From the left wing” תהו בשלהי 2009: “מה היה קורה אם פיפ"א היתה מתערבת, בעיקר כשדרום אפריקה מארחת את המונדיאל בקיץ הקרוב? תתארו לכם פוסטרים של אטו, רונאלדו, למפארד או הנרי עם הכיתוב "סימלאנה היתה אחותי"”.

פחות משנה וחצי לאחר הרצח של סימלאנה, כדורגלנית בשם גירלי אנקוסי ששיתפה איתה פעולה בקבוצת טסקאנה ליידיז נדקרה מחוץ למועדון לילה. אנקוסי תוארה כ"לסבית הכי מוחצנת באיזור", והיתה פעילה מאוד במלחמה בהעלאת המודעות לזכויותיהן של לסביות שחורות. מדובר, אגב, בחתיכת מלחמה: במחקר שביצע לקראת סוף העשור הקודם ארגון "המשולש" – הארגון המוביל לזכויות הומואים ולסביות בדרום אפריקה - התברר כי לא פחות מ-86 אחוז מהלסביות השחורות במדינה חיות תחת פחד להיאנס. באותו מחקר נטען כי לפחות עשרה מקרים של אונס מתקן מתבצעים מדי שבוע. מיותר לציין שמקרים רבים אחרים לא מדווחים, שכן נשים פוחדות שלא יאמינו להן במקרה הטוב, ושהמשטרה המקומית תלגלג עליהם ברע. “יש שוטרים בעירייה שצוחקים ואומרים – איך גבר יכול לאנוס אותך אם את לא נמשכת אליהם? אחר כך הם מבקשים ממך להסביר איך הרגיש האונס. זה משפיל", אמרה אחת הקורבנות ל-BBC ב-2011.

על פי הערכות, חצי מיליון מקרי אונס מתרחשים בדרום אפריקה מדי שנה. ההערכה הגסה של המשטרה המקומית מדברת על אונס כל 36 שניות - נניח, בין עשרה לעשרים בזמן שייקח לכם לקרוא את הכתבה הזו במלואה. בערך הוויקפדי של המונח "אלימות מינית בדרום אפריקה" מעריכים כי למעלה מ-50 אחוז מנשות דרום אפריקה יעברו אונס אחד לפחות במהלך חייהן, ורק מקרה אחד מתוך תשעה ידווח. רבות נדבקות באיידס. אחרות נכנסות להריון לא רצוי. בסקר ממשלתי שנערך ב-2009 נמצא כי אחד מארבעה גברים הודה בקיום יחסי מין שלא בהסכמה, וחצי מהם הודו כי ביצעו לפחות אונס אחד בחייהם (לא ברור איזה סעיף תקף בנוגע לנשיא הנוכחי, ג'ייקוב זומה, שנחשד באונס ב-2006). ארגון זכויות האדם העולמי AVAAZ ניסח זאת בצורה המצמררת מכולן, כשכתב באתרו: "לילדה דרום אפריקאית שנולדת היום יש יותר סיכוי להיות מעורבת באונס מאשר ללמוד לקרוא".

בכתבה שהתפרסמה באתר Voice Of America ב-2011 צוטטו שני גברים דרום אפריקאים שדווקא תומכים באונס של לסביות עד כדי שהיו מוכנים להזדהות בשמם. "הלסביות האלה, הן מלאות במחלות", אמר אחד מהם. "זו הסיבה שמעולם לא רואים לסביות זקנות, רק צעירות. הן מתות ממחלות לפני שהן מתבגרות. הממשלה חייבת לתת ללסביות האלה עשר שנים בכלא. חייבים לכלוא אותם עם גברים, ואז הן ילמדו". האחר אמר: "הלסביות מסתובבות כאן כאילו המקום שייך להם. אם יש גברים שאונסים אותן אני מסכים איתם, כי הן מתנהגות בצורה לא אנושית". לכתבה אחרת של ה-BBC אמר גבר דרום אפריקאי: “כשמישהי היא לסבית, זה כאילו היא אומרת לנו, הגברים, שאנחנו לא מספיק טובים".

ועכשיו, בחזרה לכדורגל. בערך.

"מתייחסים אל רובנו כאל טום-בויז או לסביות", אמרה לפני מספר שנים אחת מכוכבות הנבחרת, אמפומי ניאדני. "הפיתרון הכי טוב הוא להתעלם ולעשות את מה שאנחנו הכי אוהבות - לשחק כדורגל. אם נשים כמונו לא יקחו חלק בענף, לא יהיה כדורגל נשים בדרום אפריקה. אי אפשר להרשות לדברים כאלה להשפיע עלינו. הזמנים משתנים ואנחנו צריכים להשתנות איתם”. אבל מילים לחוד ומעשים לחוד. ב-2005, למשל, ועדת נשים מטעם התאחדות הכדורגל הדרום אפריקאית החליטה לשלוח את כל שחקניות הסגל לסדנה ל"הגברת הנשיות". פורשיה מודיסה, ככל הנראה הכדורגלנית הטובה ביותר בתולדות המדינה, מיהרה לצאת כנגד ההחלטה: "אנחנו צריכות ספונסרים, אבל כל מה שהוועדה עושה זה להעלות נושאים פחות חשובים כי היא לא הצליחה לשנות את הענף". מודיסה סירבה לחשוף את נטיותיה המיניות הלא רלוונטיות בעליל, אך במהלך סרט תיעודי ב-2011 הודתה שהיא לא מסתובבת בלילות לבדה: "אני יודעת כמה מסוכן זה לחיות כאן כלסבית שחורה".

בדרום אפריקה אמנם קיימת קבוצה אחת שדאגה לצאת כנגד הומופוביה, ובה כל שחקני הסגל הן לסביות שחורות – אבל זה פחות או יותר העניין: אם לא היתה קיימת קבוצה כזו, קבוצה כה ספציפית, ספק גדול אם לשחקניות שמאכלסות אותה היה לאן ללכת. אחת מהשחקניות הללו, טומי אמקומה, נאנסה ונכנסה להריון מהתקיפה המינית. "מישהו היכה אותי עם בקבוק זכוכית שבור. הוא אמר שהוא יוכיח לי שאני אישה, ושאישה לא יכולה לצאת עם נשים אחרות", אמרה לכתבה של מגזין E60 של ESPN. “פחדתי ללכת למשטרה כי פחדתי למות. הוא אמר לי שיירה בי, שהוא יודע איפה אני גרה". וזה לא הכל, כמובן. לאחרונה סיפרה גם כדורגלנית צעירה בשם אמבולני פאנה על האונס הקבוצתי שעברה. פאנה הצליחה להישאר בחיים – דבר שאי אפשר להגיד על סילה סיקוג'י, שנאנסה ונרצחה לקראת סוף 2012.

יש חוט מקשר מאוד ברור בין כמה וכמה מקרי רצח ואונס שהתרחשו בשנים האחרונות בדרום אפריקה, והחוט הזה מעוגל, ובועטים אותו לתוך שער. לא, לא כל הלסביות השחורות משחקות כדורגל, ולא כל שחקניות הכדורגל בדרום אפריקה הן לסביות, אבל יותר מעיתונאי אחד העריך לאורך השנים כי כשם שגברים מסוימים חשים מאוימים מכך שנשים מסוימות לא רוצות אותם, כך הם מרגישים מאוימים מכך שאותן נשים בדיוק חושבות שהן יכולות גם לשחק כדורגל. אז הם תוקפים. וככל שיותר כדורגלניות מקומיות יגיעו לחדשות בהקשר של אונס, התעללות ורצח, כך דור העתיד של הענף הגם-ככה-לא-ממש-מפותח יחשוש לעבור ולהיות דור ההווה.

ב-2008 העפילו הבייאנה-בייאנה לטורניר האולימפי הראשון שלהם ופתחו אותו עם תבוסות לשבדיה וקנדה, תבוסות שלא ממש הפתיעו אף אחד בהתחשב ביחס לו זכה כדורגל הנשים הדרום אפריקאי לאורך השנים. "הבדלי הרמות בין המדינות עם ליגות נשים מקצועיות ואלה שלא מעולם לא נראו כל כך ברורים כמו בבמה הבינלאומי”, כתבה אנט סימס ב'דיילי מבריק'. "ספורט וסיפורי אגדות רומנטיים כמעט אף פעם לא מתערבבים, ואלה שחשבו שהנבחרת איכשהו תחולל נס בבית המוות שקיבלנו טעו, למרבה הצער. הבייאנה-בייאנה יכולות, לעומת זאת, לשמש כזרז כדי לעזור לכוכבות הבאות עם המשימה הקשה של משחקים מול הנבחרות הטובות בעולם, אבל כדי שזה יקרה, צריך שיפוץ כללי של איך הענף מנוהל ומקודם עוד בבסיס שלו".

את ההעפלה לאולימפיאדה בלונדון – בלי ספק ההישג הגדול ביותר בתולדות הענף - הקדיש מאמן נבחרת דרום אפריקה ג'וזף מקונזה ליודי סימלאנה המנוחה.

"ה"פשע" היחיד שהיא ביצעה הוא שהיתה אישה", הוא אמר.

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il