לוס אנג'לס לייקרס היא כנראה הקבוצה הכי אהודה ב-NBA. היא כנראה גם הכי שנואה. בכל מקרה, אי אפשר להישאר אדישים ללייקרס. ככה זה כשמדובר באחד מהמועדונים המצליחים בעולם הספורט, וללא ספק המועדון המצליח ב-NBA מ-1980. חמש אליפויות בשנות ה-80, חמש אליפויות בעשור הראשון של שנות ה-2000. לסלטיקס יש אליפות אחת יותר (בסך הכול), אבל רק ארבע מהאליפויות האלו היו החל מהאייטיז.
שני אנשים שהגיעו ללייקרס ב-1979 אחראים יותר מכל להצלחה. הראשון הוא מג'יק ג'ונסון, האיש שהוביל את הלייקרס לחמש אליפויות בשנות ה-80, ושם את ה-NBA על המפה העולמית; השני פחות מוכר, הבעלים האגדי דוקטור ג'רי באס. ד"ר באס היה פחות מעורב בלייקרס בשנים האחרונות, אבל כשמדברים על הנאחס שרודף את הלייקרס ב-2013, אי אפשר שלא להתחיל דווקא מהסוף של באס. הוא לא הגיע לאף משחק של הלייקרס בעונת 2012/13 (ואולי טוב שכך, זה לא היה תורם לבריאות שלו), והלך לעולמו ב-18 בפברואר, אחרי מאבק מתמשך בסרטן, ואשפוז ארוך.
הלייקרס נלחמו כל העונה על מקום בפלייאוף, והצליחו להבטיח אותו במשחק האחרון של העונה, אבל זה היה ניצחון עצוב, כיוון שארבעה משחקים לסיום העונה הם איבדו את כוכב הקבוצה קובי בריאנט, שקרע את גיד אכילס שלו. פציעה קשה, שהשביתה אותו לשישה חודשים. המאזן שלהם - 45 ניצחונות ו-37 הפסדים - היה הגרוע ביותר של הקבוצה מאז 2007. הם סיימו במקום השביעי במערב, ופגשו את היריבה הוותיקה מסן אנטוניו בסיבוב הראשון של הפלייאוף. זו הייתה פגישה קצרה ולא נעימה, בה הספרס הכירו ללייקרס את המטאטא. 1967 הייתה העונה האחרונה שבה הלייקרס הגיעו לפלייאוף ויצאו ממנו בלי אף ניצחון.
ואז הגיע הקיץ. דווייט הווארד הפך לשחקן חופשי, ואמר לא ללייקרס. הוא אמר לא ללוס אנג'לס, אחת הערים המבוקשות ב-NBA; הוא אמר לא להוליווד; הוא אמר לא ל-25 מיליון דולר - ההפרש בין החוזה שהלייקרס הציעו לו, לחוזה שהוא קיבל ברוקטס. כדי להגדיל את ההשפלה, הלייקרס חיזרו אחרי הווארד כמו בתול בן 16 שמנסה לצאת עם מלכת הכיתה. זה קורה למועדונים אחרים, זה לא קורה ללייקרס. כשהלייקרס רוצים שחקן, הלייקרס מקבלים אותו.
לצערם של האוהדים, 2013 לא נגמרה בקיץ. קובי בריאנט עוד לא חזר וחתם על חוזה של 24 מיליון דולר לעונה למשך שתי עונות נוספות. ברור שהלייקרס מרוויחים על קובי יותר ממה שהם משלמים לו, ובליגה שבה ג'ו ג'ונסון, אמארה סטודאמייר, ודרון וויליאמס מרוויחים 20 מיליון דולר בעונה, קובי צריך להרוויח 60. הבעיה היא אחרת לגמרי. הכסף שהם משלמים לקובי יקשה עליהם מאוד להעמיד סגל שיתחרה על האליפות בעונה הבאה, ועבור האוהדים זה הדבר הכי נורא. אוהדי הלייקרס לא רגילים למרכז הטבלה, על אחת כמה וכמה ללוטרי.
ואם זה לא די, קובי חזר, ונפצע שוב, לחודש וחצי. ולא נדבר על העצמות והשרירים של סטיב נאש.
העתיד מעונן חלקית ודרומה. פאו גאסול מסיים חוזה בקיץ, והתחזית היא שגם הוא יעזוב את הצהוב סגול. הפרשנים ממליצים ללייקרס לשלוח אותו בטרייד כדי לרדת מגג המשכורות. פאו הוא השחקן שמסמל יותר מכל את הלייקרס. ב-2008, כשהכול נראה שחור, הלייקרס הביאו את גאסול בטרייד שבו נשלחו לממפיס קוואמי בראון, ג'אווריס קריטנטון, ארון מקי, הזכויות על מארק גאסול ושתי בחירות סיבוב ראשון, או במילים אחרות כלום בפיתה (במונחים של אז). עכשיו מצפים מהלייקרס להיות הצד המפסיד בטרייד שישלח את גאסול למקום אחר. זה בערך כמו ששמעון מזרחי ייכנס לחדר ההלבשה לפני משחק חשוב (או סתם משחק אימון) ויגיד לשחקני מכבי שזה בסדר להפסיד הערב (ההשוואה בלתי נמנעת).
הדברים האלה קורים ב-NBA. קבוצות מתבגרות, יש חילופי דורות, נכנסים לתהליך בנייה. הדברים האלה לא קורים ללייקרס ולאוהדי הלייקרס אין סבלנות. וכשהמאמן של הקבוצה שולח את אוהדי הניצחונות לאהוד קבוצות אחרות, ברור שמשהו השתבש ברור שהלייקרס איבדו לא רק את המזל.
אוהדי הלייקרס מצפים מהקבוצה לחזור לעצמה ב-2014. שונאי הלייקרס מפחדים שהקבוצה תחזור לעצמה ב-2014. זה לא יהיה קל בלי ד"ר באס, בלי הווארד, בלי גאסול ובטח שבלי קובי. בקצב הזה, התסריט הגרוע דווקא נראה יותר ריאלי: זה בו בתום העונה הנוכחית, האליפות חוזרת ללוס אנג'לס.
לוס אנג'לס קליפרס.
