ביום שישי הורחק שופט ה-NFL רוי אליסון ממשחק אחד. בליגת הפוטבול השעיית שופט, בוודאי שבנסיבות לא מקצועיות, היא מהלך מאוד לא מקובל וכתם ענק. הסיבה להשעיה: על פי שחקן וושינגטון רדסקינס טרנט ויליאמס, אליסון אמר לו ביום ראשון "garbage ass, disrespectful motherfucker". כמובן שכשמדובר במילה כנגד מילה איננו יודעים האם אלה אכן היו הדברים שיצאו מפיו של אליסון, אבל בליגה החליטו לא להוציא אותו נקי. עצם העובדה שהתקיים עימות מילולי וששחקן התלונן הספיקה במקרה הזה לערער את גרסת השופט.
כנראה שלעולם לא נדע גם האם אמר אלי חכמון "אתה אפס" לעאהד עזאם. מה שכן ראינו בבירור, בלי התערבות וגרסאות, הוא שחכמון סירב בהחלטיות ללחוץ את היד של שלומי דורה בסיום המשחק בין הפועל חיפה למכבי תל אביב. זו כשלעצמה פעולה לא מכובדת מצד האיש שאמור לשמש בראש ובראשונה דוגמה לטוהר מידות ולחוסר פניות במגרש. חכמון טעה כששרק לפנדל המופרך על ברק יצחקי ואיבד שליטה על המשחק, אבל אלה דברים שקורים. ברגע שהפנה עורף למאמן שגילה גדלות נפש והתנצל (לדורה יש בעיות משלו, לזכותו ייאמר שרבע שעה הספיקה לו כדי להצטנן ולהבין שגם הוא טעה), השופט סימן את עצמו כמפסיד בעימות.
על זה, יותר מהכול, צריכים לתת את הדעת באיגוד השופטים. כי אם שחקן מורחק על העלבת שופט, שופט צריך להיות מורחק על העלבת שחקן או מאמן. סירוב ללחיצת יד נכנס לקטגוריה הזו .
בדיוק היום לפני שנה רשמה מכבי תל אביב את המהפך הגדול ברמת השרון, ה-3:4 שעליו יש קונצנזוס די נרחב כי היה משחק המפתח במירוץ הצהוב לאליפות. במקרה ההוא מי שנתן את המתנות בדרך למהפך היה גל ניר, הפעם התחפש חכמון לסנטה קלאוס והקדים בחודש את חג המולד. הסיטואציה אז הייתה בכל זאת מעט שונה אשתקד היה איום ממשי במיוחד על היציבות של הצהובים ועדיין, מכבי תל אביב הייתה צריכה מאוד את הניצחון אתמול כדי להימנע מכניסה למשבר אמיתי.
המשחק הזה נשא שתי בשורות עיקריות. האחת היא שיואב זיו הוא עדיין, למרות הכול, שחקן חיוני ברוטציה. אם פאולו סוזה לא חשב על זעזוע בגזרה של שרן ייני, בא הקפטן בעצמו וסלל לו את הדרך עם ההרחקה מול מכבי פתח תקוה. זיו הוא לא שחקן מושלם, אבל הוא מוכשר יותר התקפית. מכבי תל אביב פשוט לא יכולה להרשות לעצמה לשחק על צד אחד בלבד, וייני, שגם הגנתית לא מבריק השנה (יותר מדי פנדלים ועבירות שטותיות חתומים על שמו), לא מספק את השירות הזה.
העניין השני הוא הגילוי שלא ערן זהבי הוא האיש שחסר למכבי תל אביב על המגרש. הוא הכי חשוב, הוא הישראלי הכי טוב בליגת העל, אבל לו היה בריא, זהבי היה כנראה פותח בקרית אליעזר, כפי שעשה בשני המשחקים שהצהובים לא ניצחו בשבועות הקודמים. הבעיה של האלופה התגלתה דווקא אחרי שער השוויון של עמרי בן הרוש, עם חוסר סבלנות וכדורים ארוכים שהעבירו את השליטה להפועל חיפה ואת כובד המשחק למחצית המגרש התל אביבית. בדקות הללו היה צריך בעל בית ולא בטוח שגם זהבי, כשחקן שכבר נמצא במגרש ובא מתוך שטף המשחק, היה יכול לקחת פיקוד. מחליף בסדר הגודל של דור מיכה דווקא כן.
מיכה, כשהוא קם מהספסל, הוא שחקן שיוצר את ה-change of pace, שינוי קצב. זה בא לידי ביטוי במחזור השני העונה מול בני יהודה, כשמכבי תל אביב התקשתה לפרוץ את העורף הזהוב. הקשר, שנכנס בשליש האחרון של המשחק, סייע בהפעלת לחץ ולבסוף בישל לראדה פריצה את שער הניצחון. זהבי עצמו נכנס ויצר שינוי מול רמת השרון, אבל זהבי, כבר סיכמנו, הוא בדרך כלל שחקן הרכב. חסרונו של מיכה הורגש במיוחד במשחקים בבאר שבע ונגד מכבי פתח תקווה, שבהם כשלה מכבי תל אביב ביציאה מההלם לאחר השערים שספגה. בשש הדקות הראשונות שלו לאחר הפציעה הוא לא השפיע (נכנס ביתרון 1:3), אבל סביר להניח שבמשחקים הקרובים במצב של תיקו ומטה, מיכה ייכנס מוקדם יותר מאשר בדקה ה-84.
לכאורה, אפשר להבין את אוהדי בית"ר ירושלים. להתבטל כך ולחטוף רביעייה בבית זה לא נעים, במיוחד לאחר שהקבוצה משחקת רע כבר לא מעט מחזורים. גם הקריאות לכיוונו של אלי כהן לגיטימיות, גם אם לא נעימות לאוזן. המאמן הוא הרי תמיד הכתובת וכל עוד המחאות לא חורגות מהטעם הטוב הן קבילות.
אלא שהאוהדים של בית"ר לא מגיעים מנקודת מוצא הוגנת. לפני שבועיים כתב כאן חמי אוזן שאלי כהן מוציא את המקסימום מהקבוצה, אבל החשיבה שלו כמאמן תחתית פוגעת בו. זה נכון ומדויק, אך למטבע הזה יש גם צד שני. צד של מועדון שמעולם לא הפנים את מצבו האמיתי ולא משלים עם העובדה שאינו נמנה כבר קרוב לחמש שנים עם צמרת הכדורגל בישראל, וגרוע מזאת: לא עושה דבר כדי להפוך את עצמו שוב לכזה. אין תוכנית, אין סדר, יש רק חיים רביבו אחד שדואג לאחיו, ושניהם מסייעים ביצירת אווירה לא טובה, בלשון המעטה, נגד המאמן.
שני הרביבואים יעזבו בעתיד הקרוב את בית"ר ויהפכו לנקודה לא מורגשת בהיסטוריה של הקבוצה, אפילו בעת החדשה והקצרה של עידן הכאוס הנוכחי. היה גאידמק, היה ארזי, היה קורנפיין, היו ערן לוי ויובל נעים, גם סדאייב וקאדייב עברו בסביבה. הרביבואים לא מגיעים לקרסולי כל אלה בתודעה הציבורית שישאירו בבירה אחרי לכתם, אבל כל עוד הם שם, הם, לא פחות ואולי אפילו יותר מאלי כהן, תורמים לכך שבית"ר ירושלים נראית כמו מהדורה מסכנה, שכונתית ודהויה של מ.ס. אשדוד.
ואיפה אלי טביב בכל הסיפור הזה? נראה שלו לא ממש אכפת משורת העימותים הבלתי פוסקת הזו בין משפחת רביבו למאמן. בעצם, מתי כן היה אכפת לו מקבוצה שהייתה בבעלותו?
עוד קטנה
בעיני, קריאה למאמן להתפטר היא לא הגונה ולא אחראית, הרבה פעמים מלווה באינטרסים. אי אפשר לבוא ולדרוש מאדם שיוותר על הפרנסה שלו רק משום שקבוצת אנשים חושבים שהוא לא מתאים ואותך, שנמצא ביניהם, ציידו במקלדת או במיקרופון.
באותה נשימה, את מה שקורה בבני יהודה בעונה הזו אי אפשר להסוות: הצורה שבה הקבוצה משחקת והכניעות שקיבלה על עצמה דורשות מדרור קשטן שיבחן את המצב לעומק וישקול את עתידו במועדון, שיראה מה עוד הוא יכול לעשות כדי להוציא את העגלה מהבוץ העמוק שבו הקבוצה שלו שקועה. ממשחק למשחק הסיטואציה הזו פוגעת לא רק בבני יהודה, אלא גם במורשת של המאמן הכי מעוטר בישראל. כרגע קשטן אומר שהוא יכול להציל את המצב, אבל מתישהו בעתיד הקרוב ייתכן שהוא יצטרך להסתכל במראה, לבחון מצפונית את המצב ולהגיד לעצמו "הבט, דרור".
בין השורות
מאמן בית"ר ירושלים אלי כהן: "אני תמיד אומר שאפשר להפסיד, אבל צריכה להיות דרך".
רוצה לומר: ויש דרך. אל התחתית.
מאמן בני יהודה דרור קשטן: "הקאמבק לא מרשים אותי".
רוצה לומר: כי יש המון דברים אחרים בבני יהודה שכן מרשימים אותי. כמו יכולת הספיגה שלנו.
מאמן מכבי פתח תקוה משה סיני: "זה נראה רע מדי".
רוצה לומר: כמו כל קריירת האימון שלי.
חלוץ מכבי תל אביב טל בן חיים: "מאמין שמי שעובד קשה בא על שכרו".
רוצה לומר: גם אם על צ'ק השכר הזה חותם אלי חכמון.
מאמן מ.ס. אשדוד ניר קלינגר: "לגבי המשחק של היום, אין לי הרבה תירוצים והסברים".
רוצים לומר: ולגבי איך שהקבוצה שלך נראית לכל אורך העונה יש לך?
לא להאמין ש...
המשחק אתמול של מכבי תל אביב היה השלישי שלה בלבד בעשרה מחזורים שהתקיים בשבת.
איתי שכטר והפועל תל אביב לא הצליחו לכבוש במחצית הראשונה בטדי את השלישייה שרשמה שם אתמול, באותו פרק זמן, קריית שמונה.
פפ גווארדיולה עשה מבאיירן מינכן מפלצת גדולה יותר משכבר הייתה.