מודה, בתור אוהד מכבי תל אביב, לא נוח לי עם המעבר של ליאור אליהו לירושלים. אני מרגיש שהוא היה צריך להיות אצלנו. לא רק כי הוא הישראלי הכי טוב בליגה, אלא גם כי כבר התרגלתי אליו לצדי, לטוב ולרע. אומנם לא שחקן בית, אבל ככה אני, נקשר לאנשים. מגוחך ככל שזה יהיה, עם כל אדם זר בגופיה צהובה אני מרגיש חיבור אוטומטי, אז עם שחקנים זה נכון פי כמה וכמה, ואחרי כמה שנים ביחד, כבר הרגשתי שאליהו ואנחנו חולקים את אותו גורל.
יונתן שם טוב, אוהד אדום, דווקא מריח מהפכה באוויר
אליהו חתם בהפועל ירושלים: יש פה תהליך יפה
הפועל ירושלים: אימון בכורה לאליהו, כדיר ישוחרר?
אבל הוא בחר לעזוב, והתחושה מהסיפור הזה היא לא נעימה, כי ברור שלא רק הכסף הכריע בהחלטה של אליהו לעבור לאדום, אלא החיפוש שלו אחר דבר חדש, פרויקט חדש שרק בתחילתו, ולכן עוד יחסית נקי ואופטימי. על זה לא נכעס, והרשו לנו לפקפק בינתיים בהצלחת הפרויקט היומרני בירושלים, אבל זה לא העניין. יותר מאהבת מרדכי, אליהו פשוט לא רצה לחזור למכבי. אין לו כוח לאנשים שם, למאמן, להנהלה, לתקשורת, לאוהדים. נמאס לו ממכבי, על כל רבדיה, ויש בזה משהו מעליב.
זה גם הבונטון הכללי בציבור, לאנשים כבר אין כוח למכבי. המועדון הזה מעורר בהם סלידה. ומה אגיד, ככל שעוברות השנים, אני יותר מבין את זה. אני יכול לראות למה את חלק מהאנשים במכבי קשה לחבב. לא כולם נחמדים, במיוחד כשהם מצליחים. אבל הבעיה היא אחרת. תמיד היו לקבוצה יריבים מרים ושונאים מושבעים, אבל התחושה הייתה שלפחות מבפנים השורות מלוכדות, שכולם בטוחים בצדקת דרכם, שהאש עדיין מבעבעת, ושלמעשה, דווקא השנאה מבחוץ מגבשת, ובמקביל הניהול החם מחבר את השחקנים למועדון. המציאות מראה שהימים האלה עברו. לא רק השחקנים נוטשים, גם אצל חלק מהאוהדים האהבה פשוט דועכת, עד שנכבית. אנשים נשברים. הם מחפשים זהות, או ישראלים, או השם יודע מה.
אני, לעומת זאת, מרגיש שאין לי הרבה ברירות. אני כבר עמוק בקלחת, אין יציאה. אז לא כל הפדרמנים תמיד לטעמי, אז מה? מה אני אמור לעשות, להפסיק לאהוד? לעבור לירושלים כי בונים שם משהו חדש? ביום חמישי, למשל, ראיתי בערב כדורסל אירופאי. לא משהו יוצא דופן מבחינת איכות מקצועית, בלי ביצועים שובי עין או אסתטיקה ספורטיבית, ועדיין, כדורסל, כיף, מכבי נגד פנאתינייקוס. ולהפתעתי, אני מחבב מאוד את הקבוצה הזאת. ראיתי הגנה טובה, ודקות יפות, ומדי פעם צעקתי "קדימה?" ויאללה ריקי, והיידה סופו. ואני צופה בזה, ומרגיש שאני זן הולך ונעלם (כי לאף אחד כבר לא אכפת מהיורוליג הזה), וזה מצוין. יופי. אל תראו.
זו תחושה לא נעימה כשכדורסלן כמו אליהו מעדיף הצעה כספית נמוכה ודוחה את הקבוצה שלך, אבל העזיבה שלו, כמו גם של הקונצנזוס, היא חלק מתהליך חיובי. האנשים האלה, שמבקשים זהות וישראלים, כנראה אהדו זהות וישראלים, לא את מכבי. הם נסחפו אחרי הקונצנזוס וההגדרות הבומבסטיות, ולא הסתפקו באהדה סטנדרטית של קבוצה, שזו משימה מורכבת וסוחטת רגשית.
כמובן שמבחינתי זה טוב שמכבי כבר לא מקבלת כספי ציבור, ושמשה דיין לא לוחץ את ידי השחקנים, ושהתקשורת כבר לא מגויסת, ואפילו טוב שהפדרמנים עושים טעויות. ככה זה בקבוצות נורמליות. אני גם לא בטוח שבירושלים (עם הלפרין, גרין ואליהו) מרגישים חיבור יוצא דופן, ולא בטוח שבחיפה (שהחליפה את כל הסגל אחרי האליפות) האוהדים באים לעודד את שחקני הבית. מי שדורש זהות, או ישראלים, שיילך לאהוד את זהות. מבחינתי כל תהליך סינון אוהדים יכול רק לעזור.
כי למעשה, אחד הדברים הכי בולטים לעין במשחקים של מכבי תל אביב ביד אליהו, זה שהאוהדים ביציעים התחתונים בקושי קמים מהכיסא. לא בא להם לקום, אין להם כוח להתרומם. אלפים, שביום חמישי מטרידים את עצמם להיכל ספורט, שבאים לצפות בקבוצה האהובה שלהם, מתקשים להרים את הישבן מהכיסא. מה יש להם? בשביל זה הם באו? יאללה, קומו קצת, תשתחררו. כדורסל.
אלה הם סממנים של שובע. של רפיון. של קהל עייף, נטול מוטיבציה. בגלל זה טוב לראות שירושלים מלאת יומרות. מכבי צריכה משהו שיעורר אותה, משהו שידליק את האוהדים שלה מחדש, שימלא אותם באש. המעבר של אליהו, וההתעוררות האדומה, עוד יתגלו כבשורה מעודדת. כי ביום שני יש דרבי.