"אף פעם לא תניפו צלחת", הם צועקים לעברנו. "אתם לוזרים, זה הדי אן איי שלכם, גם אם תביאו את לברון תפסידו, אלוהים איתנו". זה בסדר, אנחנו רגילים. להיות אוהד הפועל ירושלים, אתם יודעים, זה ללכת בדרך ייסורים. לא מדובר רק בנחיתות התקציבית, המקצועית, התשתיתית, התקשורתית. בשנים האחרונות התמודדנו גם עם נחיתות בזהות ובדרך. מקבוצה שהניפה את דגל האהבה מול מכונת הניצחונות הדורסנית ביד אליהו, הפכנו לקבוצה שדוגלת ב... ובכן, כלום.
אז למה ההחתמה של אליהו גורמת לקול שלהם לרעוד כשהם מתריסים לעברנו? למה הם מתאמצים במיוחד להסביר שלא אירעה שום רעידת אדמה בכדורסל הישראלי עם החתמת ליאור אליהו, שאנחנו צריכים בכלל רכז יוצר (טענה נכונה בפני עצמה), שאליהו שחקן גמור שהם לא רצו, שהישראלים הם 'שודדים בטרנינג'? התשובה פשוטה. החבר'ה במשרדים הצהובים ברחוב הירקון לא טיפשים ולא פראיירים. הם רואים מה נעשה בבירה, והם נלחצים. ובצדק. בואו ננתח לרגע את מה שקורה בהפועל ירושלים ובמכבי תל אביב העונה.
פז חסדאי, אוהב צהוב, דווקא לא מתרגש מעריקת אליהו
ליאור אליהו ערך אימון בכורה באדום, אלישי כדיר ישוחרר?
נחיתות תקציבית: התקציב של הפועל ירושלים עומד על כ-5-6 מיליון דולר לעונה. השני בגודלו בליגה, ועדיין, רחוק שנות אור מהטופ הישראלי. אבל לראשונה זה שנים עומדת בראש המערכת קבוצת ניהול שפויה, מאוזנת ומבוססת. לא סוחרי נשק, לא אנשים מעורערים, לא אוליגרכים שמחפשים דריסת רגל בשוק המקומי. אנשים שהם אוהדי הקבוצה מילדות, מחוברים לעיר, שהצליחו בגדול בענפים שבהם הם פועלים ויש להם חזון, ממון וסבלנות. את האקסטרה להחתים את אליהו הם מצאו, ויש להם רזרבות לחיזוקים נוספים, אם ההזדמנות תציג את עצמה.
נחיתות מקצועית: הלפרין, אליהו, כדיר, דנקן, פראחובסקי, קיצ'ן. כל אלה משחקים בקבוצה שלי? לשפשף עיניים ולא להאמין. רק תביאו בבקשה גארד שיודע למסור לגבוהים ולקלוע מבחוץ כדי לשבור הגנה אזורית.
נחיתות תשתיתית: נתראה בגמר הגביע בחודש אפריל בארנה החדישה בירושלים, 11,600 מקומות.
נחיתות תקשורתית: קשה להיות קבוצה ירושלמית. כל כלי התקשורת, ההנהלה והאיגוד יושבים בתל אביב. בירושלים אתה רחוק מהעין, רחוק מהלב. אבל כשאחד מהבעלים הוא אייל חומסקי, פרסומאי על ואיש שיודע דבר או שניים על מיתוג, גם זה מתחיל להשתנות. החתמת אליהו - והלפרין לפניו - השתלטו על השיח התקשורתי וגנבו למכבי את ההצגה אפילו ביום חמישי. שיחת היום בהיכל. רק תקראו את הטוקבקים הצהובים שרוטנים כלפי בלאט על שדחף את אליהו לזרועותינו האדומות. ולמה שירושלים לא תהיה הקבוצה עם קהל האוהדים הגדול ביותר? ירושלים היא עיר הבירה, העיר הגדולה בישראל, עיר שחשובה ליהודים בכל העולם.
נחיתות בזהות ובדרך: המכביזם ביסס עצמו על ניצחונות ויצר משוואה שלפיה כשיש הצלחות על המגרש, לא צריך להתעסק בשום דבר אחר. במשך עשרות שנים, תל אביב הייתה האפשרות היחידה לאוהד ישראלי שמחפש קבוצה. הבחירה במכבי נעשתה קלה עוד יותר כי ממילא כל ישראלי ששווה משהו שיחק בה. ובכן, לא עוד. מכבי איבדה שלוש אליפויות בשש שנים וישראלים כבר לא משחקים בה. אפשר כבר לומר בקול: הנהלת מכבי נפרדת מהדור שהפך אותה לשם דבר, והקבוצה כולה במשבר זהות. "ישחקו רק הטובים ביותר", הם מנסים לטעון. "מה זה משנה איפה הם נולדו. עזבו אותנו מזהות וערכים, אנחנו רוצים ניצחונות". פתאום סמלים כבר לא חשובים להם יותר. לעומתם, ישנה הדרך החדשה של ירושלים. אדם אריאל ורפי מנקו הצעירים מקבלים דקות משמעותיות. כבר ראינו חמישייה כל ישראלית על הפרקט העונה והחבר'ה, ישראלים או זרים, מפרגנים, מלוכדים ומתנהגים כקבוצה. המועדון מגביר את פעילותו למען הקהילה. הצבע האדום חזר ללחיים של אוהדי הקבוצה.
נכון, קיבלנו בראש מנס ציונה ועוד נקבל בראש מקבוצות אחרות. לפני שדופקים דאנק, צריך ללמוד ללכת והפרויקט החדש בירושלים בסך הכל בן כמה חודשים. לכן, הצעתי לאותם אוהדים צהובים שחושבים שאלוהים אוטומטית איתם היא להתנתק מהאמונה בכשפים. כשהם מדברים על מסורת ודי אן איי ואנחנו מתבססים על מעשים, ריח של מהפכה עומד באוויר. כדורסל, כפי שהם אוהבים לציין בפנינו, מנצחים על המגרש, ושם הפועל ירושלים עושה השנה (כמעט) את כל הצעדים הנכונים. ואלוהים? הבית שלו בכלל בירושלים, לא?
