מצד אחד אפשר להגיד שאיגוד השייט לא בסדר. כשגילי אמיר משדות ים החליף את יהודה מעיין בתפקיד יו"ר האיגוד של הספורט האולימפי המוביל בישראל, הוא התחייב לשנות דברים ושם דגש על עבודת נבחרת של גולשי הרוח, מה שלא קרה עד היום. הוא אמר אז שמי שזה לא ימצא חן בעיניו לא יהיה בנבחרת ישראל. ואז מונה גל פרידמן למאמן הנבחרת, דווקא שחר צוברי שהתעמת בעבר לא מעט עם האלוף האולימפי אהב את זה, והאבסורד היה שנמרוד משיח, שהתאמן עם פרידמן קמפיין אולימפי שלם, התנגד לסידור.
בסופו של דבר, אחרי מספר שבועות בתפקיד החליט פרידמן בעצמו להחזיר את המפתחות, וכיום אנחנו במצב ששנה וחצי אחרי המשחקים האולימפיים בלונדון, כל אחד מארבעת הגולשים המובילים בישראל (וזה אומר גם בעולם) מתאמן לבדו: לשחר צוברי אין מאמן קבוע והוא שוכר מדי פעם את שירותיו של כספר באומן ההולנדי, מעין דוידוביץ' שוכרת את שירותיו של מאמן צרפתי, נמרוד משיח מינה את חברו ממכמורת תום קורזיץ למאמנו האישי ואלופת העולם לי קורזיץ בשנה של הפסקה, ולא ברור עדיין עם מי תעבוד בסיומה מאחר ומאמנה הקודם בן פינקלשטיין פרש מאימון.
מצד שני, קשה להאשים את איגוד השייט, שראשיו רמזו בעבר הלא רחוק על רצון לפעילות יותר מסודרת, כי בסך הכל זה טוב ויפה להכריז על אליפויות עולם שונות שיתקיימו בחיפה ובעכו, ומצד שני לא להצליח לייצר תכנית אימונים מסודרת לספורטאי העילית של הענף. אבל תחשבו על קבוצת כדורגל עם ארבעה מהכוכבים הגדולים בעולם, שרק שניים מהם יכולים לפתוח בהרכב בכל פעם? למה זה היה גורם? זה מה שקורה באיגוד השייט. גילי אמיר והמנהל המקצועי אלי צוקרמן (מחליפו של גור שטיינברג) הבינו שבמצב הנוכחי הם צריכים לפעול בכפפות של משי מול הנפשות הפועלות כי בגדול הסידור עם גל פרידמן לא עבד.
בשורה התחתונה, עושה רושם שהבינו באיגוד שעם על הרצון הטוב לסדר אי אפשר להכתיב לספורטאים האולימפיים הבכירים בארץ את סדר היום שלהם כל עוד הם אמורים להתחרות אחד בשני. כנראה שלא תהיה כאן נבחרת גולשי רוח שתתאמן בצוותא בים התיכון ובכינרת כפי שפנטזו כאן, וכנראה שלא יהיו חידושים בדרכי העבודה של גולשי הרוח. זה אומר שאיגוד השייט יתקצב אותם בצורה מסויימת, ואם עלות המאמנים מחו"ל ומהארץ תהיה יקרה מדי, תיעשה פניה לוועד האולימפי הישראלי כדי להזרים כספים נוספים, ואולי תוך כדי ספורטאים כאלה ואחרים יתלוננו שהם משקיעים מכספם הפרטי ולא תמיד מקבלים החזרים.
בדגמים האחרים מנסים לעבוד בצורה מסודרת יותר, אבל פחות משלוש שנים לפני המשחקים האולימפיים בריו, אף אחד לא יכול להבטיח לנו כמות מכובדת של נציגים לשייט הישראלי ב-2016. דגם ה-470 לנשים, בו ישראל הייתה קרובה למדליית ארד אולימפית פעמיים, כבר לא יכול להתפאר בשייטות מובילות וכיום יש בו רק צעירות. גיל כהן, שייצגה את ישראל בלונדון 2012 עם ורד בוסקילה שפרשה, החליטה לעבור דגם ולהתרכז בלייזר רדיאל. בדגם ה-470 לגברים הצמד המוביל הוא דן פרויליך וגל כהן, שרק השנה עוזבים את גיל הנוער ועדיין יצטרכו להוכיח את עצמם לפני שנדבר עליהם כתקווה למשתתפים במשחקים האולימפיים (פעם בנינו על מדליסטים בדגם הזה). לאור העובדה שלא צפויים נציגים ישראלים רבים בשייט מעבר לשני גולשי רוח, אפשר להבין את אנשי איגוד השייט שהבינו שכדאי להיות מאוד עדינים.
למה לזכות במדליה אם אפשר לקנות?
לפני שמונה שנים גל פרידמן התעורר לתוך סיוט. בית הוריו בכרכור נפרץ, והגנבים לקחו בין השאר את שתי המדליות האולימפיות שלו. על בית שנפרץ אפשר להתגבר ללא קושי רב אם יש ביטוח, אך כשנגנבים חפצי ערך שאין להם תחליף זו כבר טראומה נוראית, וגם פרידמן ביטא את זה אז בכאב רב. עם הכאב של פרידמן הזדהה בעקיפין יו"ר הוועד האולימפי הבינלאומי, תומאס באך. הגרמני שתפס לפני חודשיים את כיסאו של ז'ק רוג, מאוד לא אהב את החדשות האחרונות מארצות הברית, לפיהן אחת מארבע מדליות הזהב האולימפיות בהן זכה ג'סי אואנס בברלין 1936 תועמד למכירה פומבית. איך קורה דבר כזה? מסתבר שבשנות השלושים, אואנס העניק את אחת המדליות שלו במתנה לכוכב הקולנוע ביל רובינסון, כהוקרה על כך שרובינסון דאג לשלב אותו בתעשייה. כיום, המדליה הזאת היא חלק מהעזבונות של אלמנתו של רובינסון, וכך היא מצאה את דרכה למכירה פומבית, כשלפי ההערכות ישלמו עליה כמיליון דולר.
באך אמר שכואב לו מאוד לראות מדליה אולימפית, ועוד עם ערך היסטורי רב כל כך, נמכרת לכל המרבה במחיר. הוא אפילו נשמע מופתע מהעניין, אבל חשוב לציין שבשנים האחרונות מכירת מדליות אולימפיות הפכה לאופנתית במיוחד, על אחת כמה וכמה בעידן "איביי". אצל האמריקאים, מוכר המדליות הידוע ביותר עד היום הוא מארק וולס, אחד מ-20 שחקני הנבחרת האמריקאית בהוקי קרח שזכו בתואר האולימפי במשחקי החורף ב-1980 (ארצות הברית לא עשתה זאת מאז). וולס מכר ב-2002 את המדליה שלו בסכום של כ-40 אלף דולר, כדי לממן לעצמו ניתוח מציל חיים. שמונה שנים לאחר מכן הוא אמנם היה בריא, אבל סיפר שזה "כמעט הרג אותו" לראות איך אותו אספן מכר את המדליה שלו ב-310 אלף דולר. ב-1996 המתאגרף ויטלי קליצ'קו זכה במדליית הזהב הראשונה אי פעם של אוקראינה, שעד אז לא התחרתה כמדינה עצמאית. מיד לאחר מכן הוא מכר את המדליה במיליון דולר כדי לממן אימוני ספורט לילדי אוקראינה. בסופו של דבר אותו אספן החזיר את המדליה לקליצ'קו, מה שמעורר תהיה אם זה בכלל היה תרגיל שיווקי.
השחיין האמריקאי, אנתוני ארווין, היה אחד הראשונים שהעמיד את המדליה האולימפית שלו למכירה ב"איביי". במקרה שלו אפשר להגיד שהוא אפילו לא ראה במו עיניו את הכסף ואת ההשפעה הישירה שלו מאחר ואת 17 אלף הדולרים שהרוויח הוא תרם לקורבנות הצונאמי באסיה. זה קרה ב-2004, שנה אחרי שהוא פרש מהשחיה (חזר להתחרות ב-2012). גם השחיינית האולימפית הפולניה, אוטליה יידרז'אק, טוענת שהיא לא מייחסת חשיבות גבוהה מדי למדליה עצמה. עוד לפני שהתחרתה באתונה 2004 אמרה שהיא תתרום כל מדליה בה היא תזכה למטרות טובות. בסופו של דבר היא הפכה לאלופה אולימפית ב-200 פרפר, מכרה את המדליה ב-80 אלף דולר והעבירה את הכסף לטובת ילדים חולי לוקמיה. "בתוך תוכי אני יודעת שאני אלופה אולימפית וזה מה שחשוב", היא אמרה.
אגב, ספורטאי עבר נוסף שניסה למכור את מדליית הזהב שלו הוא טומי סמית, אחד משני האפרו-אמריקאים שהניפו את האגרוף השחור על הפודיום במקסיקו סיטי 1968 כמחאה נגד הגזענות. סמית נקב במחיר התחלתי של 250 אלף דולר, אבל הקונה עדיין לא נמצא. דווקא במקרה הזה, לא נשמעו טענות מיוחדות מצד הוועד האולימפי הבינלאומי.
danny_b@walla.net.il