ב-23 באוגוסט הגיעה בוסטון רד סוקס לדודג'רס סטדיום, לסדרת אינטרליג עם לוס אנג'לס דודג'רס. המחבטים של החבר'ה של דון מטינגלי היו אז הלוהטים ביותר בליגה, כשהם מנצחים בכל הסדרות שלהם מאמצע יוני. במשחק הראשון נראה היה שהמומנטום יימשך כשלוס אנג'לס ניצחה 0:2 בתצוגת הגשה מבריקה, אבל בשני המפגשים הבאים נרשמה פניית פרסה. הרד סוקס ניצחו 2:4 ו-1:8, כולל הצגה גדולה של הרכש הטרי ג'ייק פיבי, ולקחו את הסדרה.
בוסטון שיגרה אז את המסר שאלופות אמריקאיות כל כך אוהבות לשחוק: "אותנו תכופפו, אבל לא תשברו". אם תרצו, שם נרשמה הצהרת הכוונות המשמעותית של הרד סוקס, בדרך לזכייה בוורלד סירייס. מי היה מאמין לפני תשע שנים שהקבוצה הזו, ששברה את הלב לכל כך הרבה אנשים במשך 86 שנים, תניף את פסלון האליפות שלוש פעמים בתוך פחות מעשור.
כמו ב-2004, מסע ההכתרה נערך נגד סנט לואיס. כמו ב-2004, הוא נוהל על ידי חבורת אנרכיסטים, אז ג'וני דיימון וקווין מילאר, היום ג'וני גומז ומייק נאפולי. כמו ב-2004, היה צריך מאמן חדש, אוויר נקי בדאג-אאוט, כדי לקחת את הקבוצה לארץ המובטחת. כמו ב-2004, ג'נרל מנג'ר צעיר עשה מהלכי קיץ מבריקים שהחזירו את התואר למשרדים ביוקי ויי.
ובכל זאת, האליפות הזו של הרד סוקס דומה פחות ל-2004 המיסטית ויותר לזו של 2007 הכוחנית. אף שדיוויד אורטיז אמר לאחר משחק 6 שהקבוצה הזו לא כוחנית כמו השתיים הקודמות, צריך לזכור את המהפך העצום. בוסטון של 2006 הייתה קבוצה רעה שזכורה בעיקר בגלל סוויפ בן חמישה משחקים שחטפה באוגוסט בפנוויי פארק מהיאנקיז ושגמר לה את העונה. בשנה שלאחר מכן טרי פרנקונה ידע להפוך את חדר ההלבשה שוב לטובתו (משימה שבה לא הצליח כעבור שלוש שנים נוספות). הרד סוקס של אז היו בלתי מנוצחים גם כשחיו על הקצה. הם גילו דומיננטיות בעונה הרגילה, לקחו את ה-AL מזרח, ואז נקלעו לפיגור 3:1 בסדרה בקליבלנד. זה עדיין נגמר עם טבעת.
אל העונה הזו בוסטון נכנסה במצב קשה יותר מ-2007, עם פוסט טראומה משנה של 93 הפסדים ובובי ולנטיין אחד על הספסל, כשעדיין קשה לשכוח גם את טעמו המר של המיני סבוטאז' שהביא לעזיבת פרנקונה ב-2011. ל-GM צ'רינגטון הייתה משימה לא פשוטה, אבל כבר בעונה שעברה, שממנה לא יצא שום דבר טוב, הוא שלח שלושה שחקנים בעייתיים ויקרים (ג'וש בקט, אדריאן גונזאלס וקרל קרופורד) לדודג'רס ובחורף ביצע עוד כמה רכישות שעשו הבדל, בהן אלה של מייק נאפולי ושל ג'וני גומז שהתבררו כאקס פקטורים בפלייאוף. המהפך הושלם כשג'ון פארל נכנס לתפקיד. בבוסטון קיבלו גרסה טרייה ורעננה של פרנקונה, מאמן שמאמין בשחקנים שלו במקום לדקור אותם בגב. פתאום, שחקנים עם אישיות בעייתית כמו ג'ון לסטר וג'ון לאקי, שהיו בין האחראים לסילוק פרנקונה, הבינו שאין תירוצים ואין ולנטיין והפעם הכישלון יהיה כולו עליהם. הכישרון החל להתפרץ.
אלא שעם כישרון בלבד לא לוקחים אליפות. בטח שלא בבייסבול, משחק שאליו נכנסים כל כך הרבה אלמנטים של יכולת, של כימיה ושל מזל. עם אופי כן לוקחים, ולרד סוקס מודל 2013 היה אופי של רוצחים. לא נוצצים ורועשים כמו, למשל, היאנקיז של 2009, אלא שקטים, כאלה שמחכים לרגע הנכון. התקפת בוסטון, מלבד דיוויד אורטיז, הייתה איומה לאורך הסדרות מול דטרויט וסנט לואיס, אבל ידעה לעקוץ כשצריך. ההגנה הייתה מזעזעת לפרקים ועלתה בשני משחקים בוורלד סירייס, אך ידעה לפצות במהלכים גדולים. הרוטציה הייתה נחותה על הנייר, ובכל זאת ידעה לשמור על כל יתרון שקיבלה, כמעט. הרד סוקס לא שיחקו בייסבול טוב בפלייאוף, אבל הסתובבו עם סכין בין השיניים וידעו לנעוץ אותה בבשר היריבות.
בסוף הם תמיד הגיעו לעורק הראשי.
אם יתקיים היום משאל רחוב בין חובבי הבייסבול בארצות הברית, דיוויד אורטיז ייכנס, קרוב לוודאי, להיכל התהילה בשיעור דומה לזה שבו חבט בוורלד סירייס, קצת מתחת ל-70 אחוז. קשה שלא להתפעל ממה שעשה אורטיז מאז שהגיע לבוסטון ממינסוטה ב-2003 שני ביקורים ב-ALCS, שלוש זכיות בוורלד סירייס והרבה, הרבה חבטות שעשו הבדל עצום והביאו תארים.
אלא שאורטיז הוא לא מניה בטוחה בכלל, ראשית, בגלל העמדה שלו חובט ייעודי (DH). בבייסבול, אם אתה לא עושה הגנה כנראה שלא תגיע לקופרסטאון. שנית, משום שיש מאחוריו יותר מדי שנים בינוניות במינסוטה ושלישית, משום שאורטיז, כמו רבים בעידן של שנות ה-2000, מקושר לסמים. למעשה, אם מנטרלים את להט הרגע, מבינים שסיכוייו להיכנס להיכל לא גבוהים במיוחד.
ובכל זאת, כשבוחנים את המצב בעשור האחרון, לא היה חובט אימתני יותר מביג פאפי. אלה לא רק הכדורים שירה, ההבדל בוורלד סירייס הגיע בעיקר מהכדורים שלא זכה לחבוט. אחרי שהעניש אותם בשני המשחקים הראשונים בסדרה, המגישים של סנט לואיס הגישו סביב אורטיז, נזהרו שלא להעיר את המפלצת. ההגנה שהציב מאחוריו פארל נאפולי, גומז ושאר שחקני התקפה בינוניים לא הייתה אידיאלית, אבל כשאורטיז הו?לך בכוונה לבסיסים הקרדינלס שילמו מחיר כבד. אורטיז נכנס לראש של מגישי סנט לואיס, ממש כשם שעשה לכל כך הרבה פיצ'רים בליגה.
אז להיכל בכלל לא בטוח שייכנס, אבל אחרי עוד הופעת פלייאוף מרשימה אורטיז ערער את המעמד של רג'י ג'קסון כחובט הקלאץ' הגדול בהיסטוריה. וזה הישג לא מבוטל כשלעצמו.
כשמייק מאת'יני הגיע לסנט לואיס בתחילת העונה שעברה, הוא ירש קבוצה אלופה מטוני לה רוסה. בשנתיים הראשונות שלו מאת'יני הוביל את הקרדינלס ל-NLCS ולאחר מכן לוורלד סירייס. אם מסתכלים על העקומה הזו, קל לנחש שלציפורים האדומות יהיו עוד הרבה רגעים יפים בשנים הקרובות.
אפשר לתת את רוב הקרדיט להצלחה של מאת'יני ואפשר להעניק חלק נכבד ממנו לארגון שלו, אולי הטוב ביותר בבייסבול. שתי התשובות נכונות. מאת'יני עושה בסנט לואיס עבודה עצומה בזכות מועדון שנותן לו תמיכה, אבל לא פחות מכך בזכות עצמו. הוא שקט, רגוע ומבצע, בדרך כלל, את המהלכים הנכונים. היו לו שגיאות בוורלד סירייס, נכון, ועדיין, הוא ניהל את הסדרה בצורה טובה. ההחלטה שלו לגנוב שני בסיסים במשחק 2 ניצחה את המשחק ונתנה תקווה לקרדינלס להמשך הסדרה. מצד שני, אם להודות על האמת, ההחלטה להשאיר את אדם ויינרייט על הגבעה לכל אורך האינינג השביעי במשחק 5 עלתה לו בסדרה.
למאת'יני יש חומר לעבוד אתו. פס הייצור של סנט לואיס מאפשר לה להשביח שחקנים שנה אחר שנה. יותר מכל, יש לו נכס עצום בדמות ידאייר מולינה, התופס שהתחרה אתו על אפודת ההרכב כשחקן ושנותן לו את מלוא הריספקט כמאמן. מולינה היה שחקן השדה הכי טוב של סנט לואיס בסדרה אאוט קשה על הצלחת ומלכודת לגנבי בסיסים מאחוריה. כל עוד הוא במגרש וגם לאחר מכן, כשישתייך לצוות האימון, לקרדינלס תהיה סיבה להאמין שהם יוכלו בשנים הקרובות ללכת צעד אחד רחוק יותר.
