פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מסע ליקום מקביל

        וכך עמדנו, מצלמים בהשתאות, מלאי קנאה, את מה שלא נוכל להיות אף פעם. פז חסדאי ליווה את אוהדי מכבי ת"א לפרנקפורט

        עבור אוהדי מכבי תל אביב שנסעו לפרנקפורט וראו את הקבוצה שלהם מפסידה שם ללא תנאי, זו בוודאי שלא הייתה הפתעה. אפילו לא אכזבה. למעשה, המשחק הזה זה לא יכול היה להיגמר אחרת, 2:0 זה המינימום. שלושה ימים בגרמניה המחישו את הפערים בצורה כל כך מוחשית, עד שלפרקים הנסיעה הזאת נראתה כמו מסע לכוכב אחר. מסע לירח. נחיתה במקום רחוק, שבו היקום נוהג אחרת, ועצם הניסיון שלנו להשתלב בו הוא חסר סיכוי. איך אפשר לדבר על פערים מצטמצמים, כשבעצם אלו קווים מקבילים, שלעולם לא יוכלו להיפגש.

        אין הכוונה להתנשא או לגלות את המובן מאליו. רבבות אוהדי כדורגל ישראלים נוסעים מדי שנה לראות משחקים באירופה, וממש מסתנוורים מההבדלים. רבות כבר דובר על ההבדלים היסודיים בינינו לבינם, וטובים ממני כבר ניתחו היטב את המרחק בכל הנוגע לתשתיות ואימונים ומתקנים. באופן אישי אני האחרון שנהנה להלל ולשבח את הגרמנים או להספיד את הכדורגל הישראלי, ועם זאת, עדיין - אולי כי אני מתבגר ומזדקן, אולי זה בגלל היומרות האירופאיות של מכבי תל אביב - נגלתה לי הפעם המציאות בצורה מוחשית מאי פעם, מייאשת מתמיד.

        אוהדי מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        רבבות אוהדי כדורגל ישראלים נוסעים מדי שנה לראות משחקים באירופה, וממש מסתנוורים מההבדלים (צילום: ברני ארדוב)

        המכה הראשונה הייתה כבר בטיסה לגרמניה. מטוס מלא באוהדי כדורגל ישראלים, איזו מכה. יש שיגדירו את זה כ"שכונה", אבל לא הייתה בזה שום תחושת חמימות מוכרת, אלא פשוט ברבריות. נכון, יש נסיבות מקלות, טיול גברים מוריד באופן אוטומטי את הרמה השכלית וגורם לשחרור עכבות, אבל גם זה לא תירוץ. כולם עומדים בקבוצות במעברים, מדברים בקולי קולות, שלא לומר צווחים. דיילות המומות מנסות להשליט סדר, אבל נותרות חסרות אונים, כשהן רואות אוהדים חסרי סבלנות שולחים ידיים לעגלה וממלאים לעצמם את כוסות השתייה. כולם גוהרים זה על זה, מטפסים אחד על השני, כאילו מוותרים מראש לא רק על חוקי התעופה - אלא בעיקר על קודים תרבותיים אלמנטריים, מתוך ידיעה שמדובר ב"אחוות" אוהדי כדורגל, והלא אנחנו כבר רגילים לזה.

        אחרי שהחבר'ה ניהלו שיחה קולנית על האטרקציה האמיתית של גרמניה - הנערות העובדות ברובע האדום בפרנקפורט, בלי בושה או מבוכה, בלי להעלות על הדעת שמדובר בהתנהגות לא נורמטיבית - החלו הדיונים על הנסיעה למשחק נוסף. היו שקפצו לבלגיה למשחק של אנדרלכט נגד פ.ס.ז', היו שנשארו עד שבת בשביל שאלקה נגד דורטמונד, והיו רבים, כמוני, שנסעו ביום רביעי למינכן למשחק של באיירן. מבחינתי, עצם העובדה שכמעט כל אוהד ניסה להספיק לראות עוד משחק, מסמלת את תחושת הנחיתות הבסיסית: זו הודאה שמדובר בכדורגל אחר, בעולם רחוק, שכולנו מנסים לנצל את ההזדמנות הנדירה ולספוג ממנו כמה שיותר. ספק אם אוהדי סלטיק, למשל, במסעותיהם לגרמניה, מנסים לתפוס על הדרך עוד משחק של לברקוזן.

        ואז הגענו למינכן, ושוב, מבלי להרחיב במילים על המובן מאליו, קשה להסביר את ההשתאות של אדם מהמזרח התיכון שנתקל מרחוק בפלא הקרוי "אליאנץ ארנה". אותו בית מקדש לכדורגל, מבנה ארכיטקטוני מרהיב, הנוצץ ממרחק, שגורם לך לרצות להשתחוות. רק בשבוע שעבר התגאינו בישראל על המחזור הפורה בהיסטוריה, שמשך למגרשים 67 אלף צופים (!), ואילו כאן כמות כזו היא סתם עוד משחק בודד. ולמה לא? למה שאוהדי באיירן לא יגדשו את האצטדיון המופלא הזה? איזה אדם נורמלי – ואני כבר לא מדבר על אוהד כדורגל - לא ירצה לנסוע ברכבת הנעימה, לאכול נקניקיה בווארית עם בירה ולהתיישב בניחותא במושב המרווח, כדי לצפות בקבוצה המופלאה הזאת?

        אצטדיון אליאנץ ארינה של באיירן מינכן (GettyImages)
        רק בשבוע שעבר התגאינו בישראל על המחזור הפורה בהיסטוריה, שמשך למגרשים 67 אלף צופים (!), ואילו כאן כמות כזו היא סתם עוד משחק בודד. ולמה לא? למה שאוהדי באיירן לא יגדשו את האצטדיון המופלא הזה? אליאנץ ארינה (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        חשוב להתעכב על מינכן, כדי להבין את פרנקפורט. כדי להכניס לפרופורציות את העובדה שאיינטרכט "רק במקום ה-12 בבונדסליגה", כדי לראות עם מה פרנקפורט הייתה צריכה להתמודד מלכתחילה כדי להגיע "רק" לליגה האירופית, כדי להיווכח מקרוב בקצב שבו נע הכדור. לנסוע בכבישים, לשאוף את האוויר, לראות את הניקיון, כדי כל הזמן להיזכר שזו קבוצה גרמנית מול קבוצה ישראלית. זה באמת לא הוגן.

        ואז מגיעים לפרנקפורט. אומנם לא אצטדיון נוצץ כמו במינכן (למעשה הדרך כוללת הליכה בשבילים חשוכים ליד חורשה עבותה, שיוצרים תחושת אימה כשמדובר באדמת גרמניה), ועדיין, עוד אצטדיון חלומי. פשוט חלום. פנטזיה של כל אוהד. ואוהדי מכבי עשו ככל שביכולתם, באמת. הם עודדו ושרו, וניסו להיכנס לאווירה האירופאית, וקבעו לפני כן מפגש בבר ושתו כהוגן, ואפילו הגיעו כמה אוהדים של אייאקס כחלק מאחוות אוהדים, אבל אז עלו השחקנים על הדשא, וביציע הנגדי החל מופע דגלים שהותיר אותנו פעורי פה. המומים. לא נותר אלא להוציא את האייפונים, ולצלם בהשתאות. לתעד את כל מה שאנחנו לא.

        ואז התחיל המשחק. לא צריך להיות גאון כדי להבחין בשתי מיומנויות בולטות, בסיסיות כביכול, ששחקנינו לוקים בהן: המסירה החדה והמדויקת, וההשתלטות על הכדור. בלעדיהן קשה לדבר על כל השאר. הרכבים, טקטיקה, חילופים, מערכים, כושר גופני, פיזיות, שיפוט, נגיעות יד מטופשות - הכול בטל. מה כבר יש להגיד, כשאנחנו לא יודעים למסור את הכדור, ואחר כך להשתלט עליו.

        אוהדי מכבי תל אביב בפרנקפורט (יח"צ , גיל מזור)
        גם הנחיתות הברורה וההפסד המסתמן לא מנעו מאוהדי מכבי לשיר ולקפץ לאורך כל המשחק. היה בזה מקור לגאווה, אבל גם צביטה קטנה בלב. אוהדי מכבי תל אביב (צילום: גיל מזור, יח"צ)

        גם הנחיתות הברורה וההפסד המסתמן לא מנעו מאוהדי מכבי לשיר ולקפץ לאורך כל המשחק. היה בזה מקור לגאווה, אבל גם צביטה קטנה בלב. סוגיית ה"עידוד בהפסדים" היא מעט שנויה במחלוקת: כמובן שיש בה רומנטיקה, ושירה תוך כדי תבוסה מסמלת אהבה בכל מחיר ומחויבות ותרבות אהדה, אבל יש בזה גם מן התבוסתנות. לכמה רגעים אוהדי מכבי בפרנקפורט הזכירו מעט את אוהדי הפועל תל אביב וירושלים, שלא פעם צהלו וחגגו ביציעים גם כשהובסו מול מכבי בכדורסל. כאילו המטרה היא לא לנצח, כאילו ממילא אין סיכוי לנצח, כאילו רגשי הנחיתות כל כך מוטמעים, וגם ככה הפערים עצומים, וגם ככה אין סיכוי - שכל שנותר זה רק לשיר.

        אבל מתברר שהמשורר צדק, ובאירופה הייאוש נעשה יותר נוח, כי יותר מתבוסתנות, השירה ביציעים הייתה מתחושת נוחות. אי אפשר שלא לחגוג את ההתחככות הנדירה עם אירופה, אי אפשר שלא לשיר באצטדיון כזה, שממלא אותך בהשראה. זו הייתה שירה של תקווה, שיום אחד, אולי, אם נמשיך בדרך הזו, אולי נצליח להתקרב לשם. ואז הגיעה הטיסה חזרה הביתה, עם אותו הרכב, אותו חומר אנושי, שהזכיר שהדרך עוד ארוכה.

        להצגה של אוהדי פרנקפורט במשחק נגד מכבי תל אביב