עד יומו האחרון, ראה טאוראס שטומבריס בבדיקות רפואיות עניין מיותר לחלוטין. עבורו היה זה דבר בלתי הכרחי בעליל. הרי עוד בהיותו נער מוצלח ומוכשר תויג כעילוי פיסי ממש. כשהיה בן 16, מעידים מי שאימנו אותו ומי ששיחקו לצידו, עשה צחוק באימונים מארתוראס קרנישובאס הגדול אולי אחד השחקנים המוכשרים אי פעם בכדורסל האירופי. בנבחרת הקדטים של ברית המועצות דאז, היה שטומבריס הכוכב הגדול. הוא לא היה גבוה במיוחד, גם לא צלף יוצא דופן. הוא פשוט היה חזק יותר. היו לו 190 סנטימטרים יצוקים מבטון ובנויים לתלפיות. ובמילים אחרות - הכול הסתייע לו בכוח הזרוע. ככל שחלפו השנים, כך היטשטשה העליונות הפיסית למול הנערים שמולו, שהיו בזמנו כחושים ככל המתבגרים. קרנישובאס אכל, גדל, ועקף אותו בסיבוב. הקריירה של שטומבריס שקעה בבינוניות. אולם בחוסנו הפיסי איש לא הטיל פקפוק מאז ומעולם.
השנה היא 1998. ז'לגיריס קובנה, קבוצת נעוריו של שטומבריס, נמצאת בעיצומה של עונה מוצלחת (שתסתיים, אגב, בזכייה בגביע ספורטה). מספר שחקנים, וביניהם שטומבריס, נשלחים באופן שרירותי ואקראי למדי לבדיקה אצל קרדיולוג. בזה אחר זה נבדקים השחקנים ונמצאים תקינים. רק טאוראס שטומבריס מתעכב. בסופה של הבדיקה,יוצאת מפיו של הרופא בשורה. בבדיקה של שטומבריס נתגלו ליקויים בתפקוד הלב ומעתה ואילך, עליו לבצע בדיקות תקופתיות, כך שיוכל לפקח על מצבו. כעבור כמה חודשים, עם או בלי קשר לתוצאות הבדיקה ההיא, שוחרר שטומבריס מז'לגיריס והחל בנדודים.
ואז, שש שנים לאחר מכן, במהלך משחק מול אותה ז'לגיריס, הפעם כיריבה, התמוטט טאוראס שטומבריס על הפרקט. בשבוע שעבר ציינו בליטא תשע שנים למותו.
***
משחר נעוריו ליוותה את טאוראס שטומבריס דילמה: מחד, אביו שהיה גם הוא כדורסלן מוכר ומצליח בליטא דחף אותו כמעט באובססיביות למשחק אותו כה אהב. הילד היה מוכשר דיו, הנתונים הפיסיים, כאמור, היו לטובתו והקרקע הייתה בשלה עבורו להגשים את החלום של כל ינוקא ליטאי להפוך לשחקן כדורסל. אולם למרות המציאות האידילית, כביכול, שטומבריס לא היה בטוח שבזה חשקה נפשו. בגיל צעיר התחבט רבות אם להמשיך לקריירה מקצוענית, ובד בבד כבר החל לסגל לעצמו אורח חיים הפוך: הוא היה יוצא לבלות בלילות, לוגם אלכוהול לעיתים קרובות ומאוחר יותר אף החל לעשן סיגריות, כפי שמעידים מכריו.
זו לא הייתה התמכרות, אמרו, כי אם משובת נעורים סטנדרטית. ובכלל, שטומבריס אף פעם לא תואר כבעל אישיות בעייתית. ההיפך הוא הנכון: הוא היה נוח ושקט, מופנם מדי לעיתים. אהוב על כולם. אולם ככל שנקפו השנים ההרגלים החריגים מחוץ לשעות העבודה נותרו על כנם. מקורביו תהו באוזניו מדוע אינו מסוגל לקיים אורח חיים ספורטיבי כמו בספר.
אותו קרדיולוג שבדק אותו ב-1998 ומצא מום בליבו סיפר לימים כי גם כשהפציר בו שוב ושוב להפסיק לעשן, גם כשהסביר לו שהמצב הנוכחי מציב אותו בקבוצת סיכון, הדבר נפל על אוזניים ערלות. "אמרתי לטאוראס באותה פגישה אתה חייב להפסיק לעשן סיגריות ולשתות אלכוהול. למיטב ידיעתי הוא הפחית בכמות האלכוהול, אך המשיך לעשן כרגיל", אמר לתקשורת הליטאית.
על המגרש, הפגין מידה של אדישות. מפעם לפעם היה זקוק לניעור. מאמנו באתלטאס, קבוצתו האחרונה, אמר כי "רציתי ששחקנים יריבים יעצבנו אותו, שיקניטו אותו. רק ככה הוא היה מתעורר".
***
10 עונות בדיוק שיחק שטומבריס בקבוצה הבוגרת של ז'לגיריס, לאחר שצמח במחלקת הנוער שלה. בשנים הראשונות בקריירה אף נמנה עם סגל הנבחרת הלאומית של ליטא, שהייתה אז בחיתוליה, לאחר קבלת העצמאות. שטומבריס מעולם לא הפך לכוכב שקיוו שיהיה, אך הפך עד מהרה לאחד השחקנים האהובים בליטא. הוא היה שותף עם ז'לגיריס לכמה הישגים נפלאים: זכייה בשמונה אליפויות ליטא ואף זכייה בגביע ספורטה, המפעל השני בחשיבותו באירופה. לצערו הרב, שטומבריס דווקא לא היה שותף להישג הגדול ביותר בתולדותיה של הקבוצה הליטאית הזכייה הסנסציונית וההיסטורית בגביע אירופה, כפי שהוא נקרא אז, ב-1999 שהתרחשה ממש בעונה בה עזב את הקן בקובנה לראשונה בקריירה.
לאחר מכן נטל את מקל הנדודים, והחל לחפש חלופות מחוץ לליטא. הוא עבר בהונגריה, פורטוגל, רוסיה, גרמניה ופולין. עונה אחת, ב-2000-2001, העביר אפילו בישראל, וחילק אותה בין הפועל חיפה והפועל צפת. לאחר שלא הרשים יתר על המידה, וקלע 8.8 נקודות בממוצע בליגה, עזב גם את ישראל. ב-2002, כשמעמדו נמוך בהרבה בהשוואה לתקופה ההיא בז'לגיריס, שב שטומבריס לליטא, הפעם לפנבז'יס הקטנה. ב-2004 עבר לאתלטאס, גם היא קבוצה ליטאית קטנה. כך, במשך שנים, הסתובב שטומבריס מבלי שאצל אף אחד תידלק נורה אדומה. אותה בדיקה שהעלתה תוצאות מדאיגות ב-1998 כמעט נשכחה כלא הייתה. ואז, ב-16 באוקטובר 2004, הנורא מכל התממש.
***
בליטא מכנים את ה-16 באוקטובר 2004 "יום שחור". בין רגע הפכה אומת כדורסל שלמה לסוכת אבלים גדולה. ז'לגיריס אירחה את אתלטאס ואת שטומבריס, האקס האהוב, למשחק בית זניח בליגה. כמה ימים לפני המשחק, סבל שטומבריס משפעת, אך לא דיווח על כך לראשי קבוצתו. ארבע דקות לפתיחת הרבע השני, הוא צלף שלשה ורשם נקודות ראשונות במשחק אחרי שמונה דקות על הפרקט. ומאמן ז'לגיריס אנטאס סירייקה הזעיק פסק זמן. שטומבריס התיישב על הספסל. לפתע החל להשתנק, לחרוק שיניים ולפרכס. הצעקה של מאמן אתלטאס, ראמונאס צבירקה, שקרא לעזרה, פילחה את האוויר. חבריו לקבוצה החלו לתפוס את ראשיהם כלא מאמינים. חלקם נסו לחדר ההלבשה בניסיון להימנע מהמחזה האיום.
הרופא של ז'לגיריס, רוברטאס נרקוס, הגיע במהירות. "בהתחלה חשבתי ששטומבריס חווה התקף אפיליפסיה היו לכך כל התסמינים. בדקתי לו את הדופק, ובשלב ראשון הוא עוד היה. ואז פתאום הדופק נפסק", העיד. נרקוס החל לבצע בו פעולות החייאה, אך ללא הצלחה. הסיוע הרפואי שהגיע כמה דקות לאחר מכן גם לא הואיל. אשתו, ששהתה בקרבת מקום, שמעה על שמתרחש והגיעה בבהלה לאולם. בינתיים, כמה אוהדים ביציעים התעלפו. כעבור שעה ורבע, נקבע מותו של שטומבריס בבית החולים.
הכדורסל הליטאי הוכה בהלם. יותר מ-400 איש, רובם חברים מעולם הכדורסל, הגיעו ללוות את שטומבריס בדרכו האחרונה, ביניהם גם החברים הקרובים ארווידאס סאבוניס ומינדאוגאס טימינסקאס. טימינסקאס אף החליט להשעות את עצמו מפעילות לתקופה קצרה כאות הזדהות עם הכאב של משפחתו של שטומבריס. כעבור עשרה ימים, נערך המשחק החוזר בין שתי הקבוצות. 2,500 צופים מילאו כל פינה באולם הקטן של ז'לגיריס, ונעמדו לדקה דומייה לזכרו. כל ההכנסות מהמשחק היו קודש למשפחת שטומבריס, שנותרה כעת ללא אב המשפחה.
***
כשיבשו הדמעות, התגלה היקף המחדל וחילופי ההאשמות החלו. מימדי אוזלת היד וההזנחה הפושעת של כל הנוגעים בדבר נחשפו. בנתיחה שלאחר המוות התברר כי שטומבריס סבל מליקוי בלב שאופייני לספורטאים, וכי ניתן היה לגלות ולאבחן זאת תקופה ארוכה לפני אותו יום ארור. באמצעות בדיקות קפדניות יותר, היה אפשר לשנות את פני הדברים. בחוות דעת של רופא נוסף נכתב כי "היה ניתן למנוע את המוות, אילו היו מבצעים בשטומבריס בדיקה מקיפה בחודשיים שקדמו למקרה".
החיצים הופנו כלפי מנהל אתלטאס, משעה שהתגלה כי במהלך ההכנות לעונה הרבה שטומבריס להתלונן על כאבים. אשתו של שטומבריס התריעה בפניו, התחננה שיפסיק להתאמן וניסתה לשדלו להודיע על פרישה מכדורסל הרי בין כה וכה אלה היו דמדומי הקריירה שלו. מאמן אתלטאס בזמנו, רמונאס צבירקה, ציווה עליו להנמיך פרופיל ואפשר לו להתאמן פחות משאר חבריו לקבוצה. גם לאורח החיים הקלוקל של שטומבריס הייתה מן הסתם השפעה על מצבו, אך בזה הסתכמו פעולותיה של אתלטאס להצלתו. האם זה מספיק? ברור שלא.
כיום, צבירקה מכה על חטא. הטראומה ממשיכה לרדוף אותו. "ההתנהלות של כולנו לא הייתה אחראית. בעיקר של טאוראס עצמו, אבל גם שלנו", הודה בראיון לאחרונה. "המועדון התנהל בצורה קצת חובבנית, אבל מה שמדאיג באמת זה שכך קורה בהרבה קבוצות קטנות. נכון שהיו לנו משאבים, ונכון שבסופו של דבר, משהו כזה יכול לקרות תמיד. אבל זה משהו שצריך לחלחל בצורה עמוקה לכל קבוצה, ובכל מסגרת אסור להזניח את רפואת הספורט. המקרה של שטומבריס השפיע בליטא ועורר את המודעות לזה. חייבים לזכור את זה תמיד".
גם בישראל אירע מקרה דומה לפני שנתיים, כשאיתי לוי ז"ל, שחקן מכבי באר יעקב מהליגה הלאומית, התמוטט ומת מדום לב במהלך אימון. לאחר מותו של לוי, הפיזיותרפיסט של באר יעקב, אלון לוין, חשף בראיון תמונת מצב מדאיגה ומבעיתה על הטיפול הרפואי בליגות הכדורסל בישראל.
בליטא כבר למדו את הלקח. ובישראל?