בימים האחרונים, כשהשיח בישראל דן בירידה מהארץ ובייאוש המקומי, נדמה שאילו יאיר לפיד היה שר הספורט, ודאי היה מכנה את אוהדי הכדורגל בישראל ?בוגדים?. איפה המחויבות שלכם לנבחרת? מה עם קצת פטריוטיות? הרי אבא שלו לא ברח מהונגריה והקים פה מדינה, כדי שאתם תאהדו את ברצלונה.
אבל גם אוהד הכדורגל נאלץ לנדוד במחשבות, ולדמיין מה היה קורה אילו היה עובר לברלין. כי ביום שישי בערב, כשיש משחק נבחרת ב-11 בלילה, מה קלאסי יותר מאשר לשבת בבר גרמני עם כוס בירה עכורה וצוננת, באווירת כדורגל טהורה, לשתות וליהנות מערב ספורטיבי. ואומנם כדורגל הנבחרות כבר לא יוקרתי כבעבר, אך עדיין, כל אחד שהזדמן לו לטייל באירופה בזמן משחק נבחרת, זוכר אווירה תוססת ברחובות, פאבים גדושים, חבורת גברים נרגשים ונלהבים בהמולה.
ובישראל? המדינה מזניחה אותנו. 11 בלילה, אנשים עייפים, מנקרים. כל אדם לעצמו, לבד בבית. מפגש מול פורטוגל, מהנבחרות הטובות בעולם, רגע שצריך להיות מרגש לכל חובב כדורגל בישראל, ועדיין קשה לדמיין חבורת גברים שקובעים לצפייה משותפת. פעם עוד היית שומע את הטלוויזיות מהבתים השכנים, את הקולות והצעקות דרך המרפסות, ועכשיו התחושה היא שאתה האוהד האחרון, שקם במבוכה מהארוחה המשפחתית, ומתנצל שהוא צריך ללכת. סלחו לי, יש לי איזה עניין. כדורגל. כן, הנבחרת משחקת היום. לא ידעתם?
במקרה של אהדת הנבחרת, הפטריוטיות היא לא מפלטו של הנבל, אלא סתם הרגל ישן, מחוסר ברירה, תחתונים בלי גומי. אין לי נבחרת אחרת, גם אם ליגתי בוערת. אם ברצלונה היא ברלין של הכדורגל, כולם כבר ברחו מפה. נטשו. חיפשו ומצאו אלטרנטיבה. זו תחושה לא נעימה להישאר תקוע מאחור, וכך כל הזמן אתה מביט לצדדים, ומחפש סיבות. להישאר או לברוח?
מה שמבריח אותך הוא ברור ובולט. הוא מנהל את ההתאחדות, מקלל ביציע, ויושב באולפן ונוהם. אתמול זה היה שלמה שרף, שניהל ויכוח מביך עם אלי גוטמן. כי כנראה שגם בתיקו הוא כועס, מוצא סיבה להתאכזב, למה לא ניצחנו, למה זהבי לא טוב, למה הוא לא מרוצה מנאתכו, או המשפט התמוה, ?היום ראינו את רונאלדו באחת מתצוגות הנפל של שחקן כדורגל?. מודה, לרגע אפילו דכדך אותי שהנבחרת השוותה, והעניקה תוקף לדרישה שלו ?תהמר על התקפה?. כל כך מרגיז. או במילותיו שלו, בוצ?ה.
מה שמבריח אותך זה התגובות המוגזמות לתיקו בגארבג? טיים. זה מסמל על חוסר מודעות, עם נטייה להפרזה והקצנה. כי למעשה, אם להיות ריאליים, הסיבה העיקרית ליכולת המנומנמת של פורטוגל במחצית השנייה, זה היכולת העלובה של ישראל במחצית הראשונה. בחמש דקות מאז שער השוויון של בן בסט, כמעט ספגנו פעמיים. משחק אפור הסתיים בתיקו חסר חשיבות במשחק חסר חשיבות, ושוב הכול משתנה. הזיכרון מתעוות. העבר נמחק. או במילותיו של שלמה, ?אוואט סתם את הפה להרבה פרשנים?, במשפט אירוני בכל כך הרבה רבדים.
אבל גם יש רגעים יפים. משהו שמשאיר אותך. כמו למשל רומנטיקה בנאמנות עיוורת לקבוצה צולעת. לדעת שאתה מהאחרונים שנותרו, ולקבל גמול בדמות שוויון בדקה 88. לצעוק כל החיים לשוער ?תיפול תיפול?, ופתאום באמת לקבל ממנו מתנה. לצעוק ?יש? באחת בלילה, ולהבין שאתה היחיד בשכונה. לראות את אוואטה מציל גול לרונאלדו בדקה 90, ומקבל טפיחות על השכם מהחברים. לשמוע הקלה בקול של גוטמן, אחרי ימים כל כך קשים. עבור האוהד המיואש, שרק מחפש משהו להיאחז בו, זה לא מעט.