חילופי זמנים הם תמיד עניין מוזר, ועוד יותר ביזאריים כשאתה אוהד ספורט. זה מה שביקור בן שלושה שבועות בשני חופיה של ארצות הברית עשה לעבדכם הנאמן: משחקי הפוטבול עברו תחילה לאחת בצהריים ולאחר מכן לעשר בבוקר; הבייסבול, שמכורח ההרגל מתנהל באמצע הלילה, הסתיים בדרך כלל עוד לפני הצ'ק אין במלון; והכי, הכי גרועה הייתה ההתמודדות הבלתי אפשרית עם ליגת העל שלנו.
מי שגר בחו"ל כבר רגיל. יש לו איפה לראות, הוא מכיר את הרוטינה. אבל כשאתה תייר, אתה לעולם לא מוכן. וכך, במהלך שיטוט באיזה גן בוטני עתיק עם עצי סקויה בני 2,000 שנה אתה גולש ומגלה שאיתי שכטר והפועל תל אביב חזרו לשחק כדורגל. או שתוך כדי נהיגה על גשר המפרץ שבין סן פרנסיסקו ואוקלנד, בשעה 11 בבוקר אתה מוצא את עצמך מתחנן לאישה: "תבדקי רגע מה קורה בחיפה". חוזר, משחק עונה בזמן שאנשים עדיין אוכלים בראנץ'. עולם מוזר.
אבל מה שהכי מעניין הוא כמה מהר דברים משתנים, איך הרבה ממה שהיה נכון ללפני חודש התבטל כהוא זה. אריק בנאדו הפך מטאלנט לשק חבטות, אתלטיקו מנצחת בברנבאו, ארסנל וליברפול משחזרות את האייטיז ומתייצבות בראש הפרמייר ליג, דיוויד בלו חוזר לקדנציה מספר 405 ביד אליהו ומייקל ג'ורדן מנהל טראש טוק עם לברון ג'יימס. עבור המכורים לספורט, השינויים הללו הם הג'ט לג האמיתי של החיים. ואז אתה חוזר לארץ ומגלה שבלעדיך הפועל תל אביב, למשל, הסתדרה הרבה יותר טוב אבל מהר מאוד חזרה לסורה ושבני יהודה ממשיכה לספוג רביעיות בבית, ותוהה: אולי השינוי לא באמת היה כל כך קיצוני.
העובדה שבוריס קליימן זומן לנבחרת ישראל אמורה להיות סוג של הפתעה, אבל היא יותר עדות למצוקה של אלי גוטמן ובאופן כללי של הכדורגל הישראלי. גוטמן ידע כבר מספטמבר שהוא לא יכול לזמן את קליימן כל עוד זה אינו משחק, ולא היה צריך יותר מדי זמן כדי לספק לעצמו את האליבי. די היה בפציעה של דני עמוס ובהרכבה אקראית של המחליף שלו על מנת לקרוא את השוער הצעיר לסגל. כשרואים מה יש למאמן הלאומי בארסנל - דודו אוואט ששיאו כבר מזמן מאחוריו ואריאל הרוש הבלתי יציב מבינים שהזימון הזה ממש לא הזוי. לפעמים אין ברירה אלא להמר על פוטנציאל, ולקליימן יש הרבה פוטנציאל.
אבל אין לו רזומה. בפעם שעברה שקיבל צ'אנס, בסיבוב השני של העונה שעברה, הוא ספג כרטיס אדום ומאז התייבש על הספסל. עכשיו יש לו עוד הזדמנות, שאותה בינתיים הוא לוקח. קליימן לא צריך לצאת גדול במשחקים הקרובים, הוא כן חייב לבסס את מעמדו כשוער ראשון בהפועל תל אביב. זה לא תלוי רק בו, משום שכשדני עמוס יחלים מהפציעה רן בן שמעון יהיה האיש שיחליט.
במידה מסוימת, גוטמן אותת השבוע לבן שמעון ורמז לו מי הוא מעדיף שיעמוד בשער האדום. לא באופן ברור, כמובן, כי על אף הסנטימנט להפועל תל אביב את הזכות הזו אין לו. מצד שני, השיקולים של בן שמעון ניזונים אך ורק מטובת הקבוצה שלו והוא לא אמור להתחשב ברצונות של גוטמן. אבל אל תתפלאו אם מתחת לפני השטח כן ייווצר איזשהו שיתוף פעולה, גם אם לא ממש מודע, שעשוי לגאול את השניים. בן שמעון יודע שהקהל שלו מעדיף את קליימן על פני עמוס. הוא צריך את קליימן כדי לבסס את אמון הקהל בו. הזימון לנבחרת נותן לו הצדקה להשאיר את בן טיפוחיו על הספסל גם כשזה יחלים.
כמובן שהחלק של קליימן במשוואה הזו ברור: במיוחד עכשיו, בנקודה שעשויה להיות החשובה ביותר בקריירה הצעירה שלו, אסור לו לפשל. הוא חייב להיות במיטבו ולהביא נקודות. לזכותו עומד עניין אחד בולט במיוחד: כאב הראש האחרון של הפועל תל אביב כרגע הוא בעמדת השוער. יציבות התקפית היא צורך הרבה יותר דחוף.
מקרה הנהמות של אוהדי בני יהודה עשוי לשמש כאב ראש לא רק עבור ראשי ההתאחדות, אלא גם למוסדות פיפ"א. ראשית, העובדות: לאוהדים אין דבר נגד זיטו ואוגודה, אבל רצו לפגוע במשה דמאיו ובתקציב הקבוצה ולכן נהמו לעבר שחקני מכבי פתח תקווה, תוך שהם מבקשים מהמשקיף לציין זאת בדו"ח המשחק. המשקיף, שהבין שכוונת הנהמות, לכאורה, הייתה להזיק לבני יהודה עצמה בחר שלא לעשות זאת אבל השופט אוראל גרינפלד כן ציין זאת בדו"ח. הקבוצה תעמוד לדין.
כעת עולה שאלה עיקרית אחת: מה יהיה העונש שבני יהודה תקבל. כל דילמה בפני עצמה כוללת התלבטות לא קלה. מישהו צריך להיענש פה, השאלה היא מי ואיך.
ב-2007 טענו במכבי תל אביב כי האוהדים נוהמים על מנת לפגוע בזדון בכיס של לוני הרציקוביץ'. הקבוצה לא עמדה לדין ובכל מקרה הקביעה הזו מעולם לא הוכחה. זה הופך את המקרה של בני יהודה, שבו הקריאות למשקיף היו מוצהרות, לתקדים. הלא אם תועמד הקבוצה לדין ותיקנס, מטרתם של הסוררים הושגה והם לא באמת נענשים. במקרה של סגירת יציעים ייענשו גם האוהדים וגם הקבוצה, אולם ברגע שהיציעים ייפתחו הם לא יהססו לפגוע בה כלכלית שוב. ומה לגבי זיכוי מוחלט או אי העמדה לדין? זה יהיה אור ירוק לגזענות וחוסר צדק משווע כלפי שחקנים שספגו ריקושט מכוער מהקרב בין אוהדים להנהלת הקבוצה היריבה.
עניין לא פשוט, אבל לבני יהודה עצמה יש כאבי ראש גדולים בהרבה. הקבוצה נקלעה לתהום מקצועי ומידרדרת לעסק ביש כבר בתחילת העונה. הפעם שעברה שבה נקלעה לסיטואציה בעייתית, עונת 2007/8, הסתיימה במסע היחלצות הרואי, אבל אז עמד בראש חזי מגן. הפעם, עם דמאיו שהקרע בינו לבין האוהדים רק מתרחב, ספק אם הזהובים יקבלו את התמיכה הדרושה במקרה שיסתבכו בתחתית. בשבועות הקרובים מחכות הפועל חיפה בקרית אליעזר והפועל רעננה בבלומפילד. די כדאי להפסיק עם ספיגת הרביעיות והשערים בתוספת הזמן.
מנחם קורצקי הוא מאמן כדורגל טוב והוא צודק בטענה לפיה הוא לא חייב לאף אחד שום דבר כשהוא בא לבלומפילד לשחק מול הפועל תל אביב. זכותו של קורצקי להציב חומות לפני חלוצי האדומים, גם אם זה מצטלם פחות טוב ומצטייר כפחדני. הבעיה היא לא סגנון המשחק של רעננה, אלא החשיבה של קורצקי לפיה המטרה מקדשת כל אמצעי. הדקות האחרונות בבלומפילד הזכירו מאוד את רמת השרון של העונה שעברה בזבוזי זמן, פציעות מבוימות וצלילות לקרקע. כשחושבים מי אימן את רמת השרון בחלק הראשון של העונה שעברה, נזכרים במתודות הדומות שאפיינו אותה ובכעס של המאמן על אוסקר גרסיה על כך שלא הוציא כדורים לחוץ כששחקניו שלו נפלו מהרגליים. הגיע הזמן שקורצקי יחנך אחרת את השחקנים של הקבוצות שאותן הוא מוביל, אחרת לא רק הדרך שלהם למעלה תיחסם, אלא גם שלו כמאמן.
בין השורות
מאמן הפועל תל אביב רן בן שמעון: "יש לי ביטחון גדול מאוד בקבוצה שלי".
רוצה לומר: רק שלפני תחילת העונה הוא היה קצת, קצת יותר גדול.
מאמן בני יהודה דרור קשטן: "הקהל? זה לא משהו חדש" .
רוצה לומר: הם לא מתים עלי ואני ממש לא מת עליהם.
מאמן הפועל ניר רמת השרון חיים שאבו: "כרגע אנחנו לא מתפקדים כקבוצה".
רוצה לומר: כרגע אנחנו לא ממש נראים כמו מועדון כדורגל בליגת העל.
מאמן הפועל חיפה שלומי דורה: "המשחקים הקרובים יגדירו לאן הפועל חיפה תלך".
רוצה לומר: לאן היא כבר יכולה ללכת?
ראש הממשלה בנימין נתניהו: "להגביר את הלחץ סמוך לשער של האירנים, לא לתת להם להתקדם".
רוצה לומר: יש פה מישהו שיודע לבעוט טילים?
לא להאמין ש...
להפועל ניר רמת השרון יש מאזן כל כך מחמיא ב-15 משחקי הליגה האחרונים: ניצחון אחד, 14 הפסדים, מאזן שערים 34:5.
הפועל באר שבע מגיעה למשחק נגד מכבי חיפה כפייבוריטית ברורה.
אברהם גרנט שוב נצמד לאלכס פרגוסון, הפעם בקרב על תשומת הלב של ראש הממשלה באו"מ.