פרשן, מה הוא אומר

השבוע שמתי לב שבתקופה האחרונה אני פחות מחבב את בוני גינזבורג. זה לא רק שהעדפתי אותו כאנדרדוג בערוץ 1 ולא כטאלנט בערוץ הספורט (זה בהחלט כך), פשוט נראה שבערוץ 1 הייתה בו יותר ממלכתיות, או לפחות יומרה כזו, ואילו זו נעלמה לחלוטין עם מעברו לערוץ הספורט. זכורים לא מעט מקרים בשידורי המשחק המרכזי בערוץ 1 שבהם בוני ממש הפריד בגופו ויכוחים לוהטים, כאילו נשכב על הגדר כדי להבדיל את הערוץ הציבורי מהערוצים המסחריים, ואילו עתה הוא מדבר באותו להט שממנו סלד בעבר, מרים את הקול ומנופף באצבעות, כאילו הוא מרגיש שאלו הדרישות ממנו. נראה שהן פחות הולמות אותו.

אומנם עם השנים התבגרתי, התמתנתי, פיתחתי סבלנות וסובלנות, אבל דני נוימן עדיין מוציא אותי מדעתי. כשמדובר במשחק סטנדרטי מליגת העל הוא משתלב בטבעיות עם האפרוריות ושאר קולות הרקע, אבל כשמדובר במשחק של הקבוצה שלי - ואני מעורב רגשית ופקעת עצבים, כשאני מגביר את הטלוויזיה ורגיש לכל מילה שנאמרת לי בסלון - הדברים חמורים שבעתיים. גם על שלמה שרף או ג?ימי טורק אין טעם להרחיב את הדיבור, המבוכה הגדולה היא לאלה שמעסיקים אותם, המנותקים לחלוטין מרחשי הציבור, וגם לא על אבי נמני, שכל מחמאה או ביקורת ממנו מעלים חשד.

בסופו של דבר, עם הזמן, מתברר שהבעיה היא עמוקה יותר, ואולי היא רק שלי: אין לי סבלנות לאף פרשן כדורגל. לא יכול לשמוע אף אחד מהם. מילא אם רק לא היו גורמים לי לחייך או לשמוח, אבל זה חמור בהרבה. כולם מעלים בי חמת זעם. הם גורמים לי לרטון, לנהום בכעס, למרוט שיערות מהראש. מוציאים אותי מכליי. גורמים לי לשאוג מול עצמי, לבד בסלון. "אוי תסתום כבר", אני צועק, "כמה שטויות? הרי לפני שנייה אמרת בדיוק ההפך". הרי לא ייתכן שכולם נשמעים לי בורים, לא מכירים את המאטריה, מברברים לשם ברבור, אומרים את המובן מאליו.

לפעמים אני חושב שזה בגלל שאני עוסק בספורט. אולי, בגלל שהוא ממלא את חיי, נוצרת בי התחושה שכבר שמעתי הכול וקראתי הכול, ששבעתי מדיבורים. אולי הפרשנים הללו כלל לא אמורים לפנות אליי, אלא לצופה הלא מעודכן, המסעודה של הכדורגל, שמבחינתו המשפט ?מה כבר ההבדל בין פיגור 1:0 ל-2:0, תכניס חלוץ? הוא באמת פרשנות.

אולי כל המתכונת הזו של שדר-פרשן כבר לא רלוונטית. אולי עדיף שברוב המשחק נשמע את הקהל ואת שאר הקולות מהמגרש, ולא את הקשקושים של אלה שתפקידם לקשקש, שמרגישים שאילו לא יקשקשו לא ימלאו את תפקידם. אולי זה המינון, ולמעשה הם צריכים לדבר אחת לרבע שעה. ואולי כדורגל הוא לא מהענפים שיש להרחיב עליהם את הדיבור. אולי המציאות די פשוטה ובנאלית, במיוחד לרוב חובבי המשחק. הרי לא הגיוני שאדם צופה בכדורגל, במשחק הפופולרי בעולם, מאזין לפרשנים, ורק מתחנן שיניחו לו לנפשו.

ובינתיים, מעבר לים, הייאוש הוא רק קצת יותר נוח, והדוגמה הרלוונטית היא ארסנל. רק לפני כמה שבועות נשלח אליי סרטון שכותרתו היא "כך צריך להיראות פאנל כדורגל". נראו שם גארי נוויל וג?יימי קראגר מנתחים את ההפסד של ארסנל לאסטון וילה, קוטלים את הקישור הנרפה של התותחנים, מבקרים את ההגנה ואת העמידה הקבוצתית, ויוצאים נגד הרכות המסורתית של הקבוצה.

אין ספק שמבחינה גרפית זו פרשנות מאירת עיניים, מבחינה מקצועית היא יסודית ומשתדלת להיות מעמיקה, מבחינה תרבותית היא מציגה שיח שליו ונעים וסבלני, ואכן, כך צריך להיראות פאנל כדורגל, ללא ספק. ועדיין, חלפו מאז כמה שבועות, ומאז ארסנל רק מנצחת. ווילשר, ראמזי ורוזיצקי - שהושפלו והוספדו - מאז רק פורחים. ה"רכים" שברו את נאפולי. ונגר המושמץ חזר להיות גאון. מי שצופה בדברים הקשים של נוויל וקראגר לא מעלה בדעתו שזו הקבוצה במקום הראשון בפרמיירליג, עם מאזן מושלם בליגת האלופות, הקבוצה הכי אופטימית באנגליה. הפרשנות - המעמיקה, המקצועית, המתורבתת - איבדה כל תוקף.

המקרה של ארסנל מוכיח שאולי, בעצם, מה כבר יש להגיד. מה לעזאזל אנחנו יודעים. כמה עקר הוא השיח. הרי הכול תלי תלים של ספקולציות. כי גם כשקראגר ונוויל - שחקני עבר בפרמיירליג, משעשעים ומקצועיים, שהפכו לסמל לפרשנות קולחת מקצועית - מדברים ומדברים, מנתחים ומנתחים, בסופו של דבר הכול מתגלה כהבל הבלים. הלא גם האוהד הכי קרוב לקבוצה, זה שעוקב אחריה עשרות שנים ומכיר אותה לעומק, לא יודע מה הוא יקבל בשבת. לא יודע מי יבלוט, מי בכושר, איך יתגלגלו דברים.

כי גם ארסן ונגר בכבודו ובעצמו לא יכול לדעת מה ייצא מהקבוצה שלו. שחקן אחד הגיע (אומנם אוזיל, יקר ומשמעותי), אבל אף אחד לא יכול היה לצפות את ההשפעה שלו. כי קבוצת כדורגל היא תרכובת כימית מסתורית. הצלחתה תלויה בעשרות גורמים שרובם אינם מקצועיים, כמו מזל, קארמה, אנרגיות ומומנטום, השפיץ של הגורל. מילימטרים מפרידים בין גאונות לפיטורים. אילו זה לא היה כך, לא היה טעם לכל הסיפור הזה. לפעמים פרשנות היא סתם ברבור מיותר, לפעמים היא יומרנות ויהירות, ולפעמים היא מסתמנת כחטא של ממש, עוול אמיתי, שמפספס את כל הקסם של הספורט.