מייקל ג'קסון, גרסת הטניס: סיפורו השנוי במחלוקת של ביל טילדן

ב-15 בספטמבר, 2009, שב לכמה רגעים שמו של ביל טילדן לכותרות תקשורת הספורט העולמית. ההקשר היה גמר אליפות ארצות הברית הפתוחה, בו יכול היה רוג'ר פדרר להשוות את השיא המיתולוגי שקבע אחד הטניסאים הגדולים בהיסטוריה אי שם בשנות העשרים של מאה הקודמת: שש זכיות רצופות בגרנד סלאם היוקרתי. אלא שלחואן מרטין דל פוטרו היו תכניות אחרות, ושיאו של טילדן נותר על כנו. פחות משנתיים לאחר מכן, כשהענף כולו ספר בלהט לא פחות מ-43 נצחונות רצופים לנובאק דג'וקוביץ', שמו של טילדן כבר לא הוזכר, והפעם הסיבה היתה ברורה: לכולם היה ברור שההישג הבלתי אפשרי שקבע לפני קרוב למאה שנה - 95 נצחונות רצופים (!) - כבר לא יישבר לעולם.

שישים שנה חלפו מאז שביל טילדן מת משבץ. שישים שנה חלפו, וכאילו דבר לא השתנה: כן, בלי ספק אחד הטניסאים הגדולים בכל הזמנים,

אבל -

והאבל הזה הוא שהגדיר את ביל טילדן, הוא שקבע את המורשת שלו, הוא שגרם לזיכרון, ובעיקר לשכחה הקולקטיבית של אחת מדמויות הספורט המיוחדות והחשובות בהיסטוריה.

תשע שנים לפני שנולד, איבדו הוריו של וויליאם טילדן שלושה ילדים תוך שלושה שבועות למחלת הדיפתריה. וזה לא כאילו כשהגיח לאוויר העולם בפברואר 1893, הכל התחיל להיות בסדר: כשהיה בן 18, מתה אימו של וויליאם משבץ. ארבע שנים לאחר מכן, איבד גם את אביו ואחד מאחיו. בגיל 22 נותר כמעט ללא אף משפחה קרובה, דבר שיכול להסביר מדוע הקפיד לבלות מספר חודשים בשנה בבית של דודתו בפילדלפיה גם כשנשק לגיל 50, והוא אחד הספורטאים המפורסמים בתבל.

טילדן השתמש בטניס כחבל הצלה מבור הדיכאון אליו צנח בשנות העשרים המוקדמות שלו. הוא התחיל ללמוד את הענף כמו שלומדים מקצוע עיוני – בחן כל אספקט אפשרי, שינן ועבד על הנקודות החלשות ביותר במשחק שלו, לא פעם במגרשים ריקים, גב יד אל קרש עץ, כף יד אל קיר. ב-1919, כשהוא בן 26, הפסיד בפעם השניה ברציפות בגמר אליפות ארצות הברית. “אלופים נולדים במלאכת ההפסד", כתב באחד מספרי ההדרכה שלו מספר שנים לאחר מכן, וזה בדיוק מה שקרה. האגדה מספרת שלאחר אותו משחק, טילדן הנחוש רקם עסקה עם סוכן ביטוח אמיד מניופורט: אתה תתן לי להתאמן באופן חופשי במגרש הפרטי שלך, אני, בתמורה, אשחק עם הבן שלך. סגן האלוף החל לעבוד באובססיביות על חבטת גב היד החלשה שלו, וכשפגש שנה לאחר מכן את ביל ג'ונסטון באותו מעמד בו הפסיד ב-1919, קרו שני דברים: ביל טילדן חגג תואר ראשון בקריירה, ועולם הטניס קיבל מושל חדש.

"הוא אמן. הוא יותר אמן מ-9/10 מהאמנים שאני מכיר", כתב עליו ב-1921 העיתונאי האמריקאי האגדי פרנקלין פירס אדמס. וכך, מחבט כמכחול, יצא טילדן לצייר את המאסטרפיס שלו, ואיזה מאסטרפיס זה היה: בין 1920 ו-1926 סיפק שש שנות שליטה אבסולוטית בענף, שככל הנראה בלתי ניתנות לשחזור. בתקופת הזמן ההיא זכה שש פעמים ברציפות באליפות ארצות הברית, נטל שמונה גרנד סלאמים רצופים, רשם 51 נצחונות רצופים בגרנד סלאמים, וסיים את שנת 1925 עם מאזן בלתי נתפס של 75 של נצחונות לצד הפסד בודד. “כשהחטאתי, הופתעתי", אמר על הימים ההם, ימים בהם, יש להודות, הטניס היה נראה לגמרי אחרת – הרבה פחות כוחני והתקפי. כמה אחרת? ככה, בערך:

"הוא השחקן הטוב ביותר שאי פעם ראיתי", אמר על טילדן פרד פרי, שזכה בשמונה גרנד סלאמים בשעתו, וכשנשאל על נקודת החוזק הגדולה ביותר של יריבו, השיב: "הראש. כששיחקת נגדו לא קיבלת אף פעם מה שרצית. אם רצית מכה נמוכה, הוא היכה לך אותה גבוה. אם רצית אותה מהר, הוא נתן לך לאט. אם רצית לדבר, הוא שתק. אם רצית שקט, הוא דיבר". טניסאי-על נוסף מאותה תקופה, רנה לקוסט, שזכה לנצח את טילדן ברולאן גארוס, אמר: "יש לו תכונה מוזרה שגורמת ליריבים שלו ולקהל להתרכז רק בו. אפילו כשהוא מפסיד, הוא תמיד משאיר את הרושם הציבורי כאילו הוא יותר טוב מזה שניצח".

מעבר לראש שפעל בקצב אחר לגמרי, ייתכן וההישג הגדול מכולם של ביל טילדן היה חיי המדף הבלתי נגמרים. הוא שיחק באופן חצי-חובבני עד שנות הארבעים המאוחרות שלו, ובכל זאת אחוזי ההצלחה שלו בגרנד סלאמים יוצאי דופן – 89.76% (13:114). רק לביורן בורג אחוז טוב יותר (89.81%), אלא שבעוד הקרחון השוודי עשה זאת בשבע שנים, הלהטוטן האמריקאי חילק את המאזן העצום שלו על פני 14 שנה, מה שאפשר לו לקבוע עוד ועוד שיאים לאורך השנים: נניח, הצעדה של נבחרת ארצות הברית לשבע זכיות בגביע דייויס ו-11 הופעות בגמרים של המפעל הבינלאומי – שיאים שממשיכים להחזיק מעמד גם היום. ב-1930, כשהוא בן 37, התעלה אפילו על המורשת של עצמו כשניצח 50 פעמים ברציפות, כולל בגמר ווימבלדון, מה שהפך אותו לאחד האלופים המבוגרים בתולדות אול אינגלנד.

"אף אדם מעולם לא לקח קדימה את הענף שלו כמו שטילדן עשה באותן שנים", כתב עליו העיתונאי האגדי פרנק דפורד, הביוגרף שלו, בכתבה נפלאה בת שני חלקים בספורטס אילוסטרייטד ב-1975. “זה לא רק שאי אפשר היה לנצח אותו, זה שהוא פשוט המציא את המשחק. עבור הציבור, זה היה טילדן וטניס, בסדר הזה". אליסון דנזינג מהניו יורק טיימס צוטט באחד מספרי הטניס שפורסמו באותן שנים כטוען דברים דומים: "טילדן היה השחקן הגדול ביותר שאי פעם נראה. הוא היה אוטוקרט, שליט יחיד בתקופה בה הטניס זרח ושחקנים גדולים צצו בארצות שונות. הוא לא רק היה השחקן הטוב והשלם בכל הזמנים; הוא גם היה אחת מדמויות הצבעוניות והכי שנויות במחלוקת בתולדות הספורט".

שנוי במחלוקת באיזה אופן? ובכן, כל תואר קילף מטילדן שכבה נוספת של ביישנות וחוסר ביטחון, והפך את הנער הנבוך לאיש מתנשא, שוויצר ודי בלתי נסבל. באותן שנים היה הטניסאי הגדול בתבל מחזיק ארבעה או חמישה כדורים בידו כשהגיש, משחק מהלכים שלמים איתם ביד. בדרך כלל הראלים היו קצרים – אייס, עוד אייס, עוד ווינר קליל מהקו האחורי, וכך נותרו פחות ופחות כדורים בידו – ארבעה, שלושה, שניים, אחד, והלאה, למשחקון הבא. "כל תכונות האופי הרעות שלו הודגשו על ידי ההצלחה", אמר חברו, קארל פישר.

טילדן, סופר ומחזאי חובב, התייחס לעתים למגרש הטניס כאל במת תאטרון. לא פעם היה נוהג להפסיד את המערכה הראשונה, רק כדי ליפול לתוך בור מטפורי של קונפליקט, ולצאת ממנו במערכה השניה והשלישית עם ידו על העליונה. ברבע גמר אליפות ארצות הברית של 1921, כך על פי סיפורים, החליט שהוא הולך לנצח ללא אייסים – אחת מנקודות החוזק הגדולות ביותר שלו - ועשה את זה בלי שום בעיה. החיבה הזו לעולם הזוהר והדרמות הכניסה את טילדן עמוק אל תוך הוליווד וברודוויי, וכמה מחבריו לא היו ספורטאים אלא שחקני קולנוע ותאטרון. ב-1923 פגש את צ'רלי צ'פלין והפך לחבר טוב של אחד הבדרנים הגדולים בהיסטוריה – זה שישמור לו חסד נעורים גם בשלל הסתבכויות העתיד. אף שהנסיון לגלם את דרקולה באחת ההצגות לא עלה יפה, האגו של ביל טילדן לא נפגע כלל, והטניסאי הטוב בתבל העלה עצמו מעל המשחק, מעל התקשורת, מעל הכל.

"הוא הורה לצלמים איך לצלם, לכתבים איך לכתוב ולמנהלי טורנירים אילו שחקנים להזמין", כתב פרנק דפורד ב-1975. "הוא היה האירוניה הגדולה ביותר בספורט: הוא סיפק דמות גברית, לוחמנית ואתלטית לענף שסבל מתדמית רכרוכית, אף שהיה, למעשה, הומוסקסואל".

וכאן העניינים מתחילים להסתבך.

המבטים המוזרים החלו כשטילדן הופיע לטורנירים שונים עם נערי-כדורים משלו, אבל באותה תקופה אנשים העדיפו לא לשאול ולא לספר. תחילת המאה העשרים לא היתה תקופה מוצלחת במיוחד להיות אדם שונה בארצות הברית, בטח בהעדפותיך המיניות. אפילו היום לא חסרים באמריקה אנשים – ופוליטיקאים, בפרט - שמתנגדים בכל תוקף לנישואים חד-מיניים, או הענקת זכויות בסיס לחלק לא קטן מהציבור שמעדיף ללכת לישון בלילה עם בני מינו. הוסיפו לכך את הסערה היחסית שחוללה יציאתו של שחקן ה-NBA ג'ייסון קולינס מהארון לפני שנה, וכעת נסו לחשוב כמה שונה היה המצב מאה שנה קודם לכן. המונח "הומוסקסואליות" הופיע בעיתונות המודפסת בארצות הברית לראשונה רק ב-1926, בניו יורק טיימס; מעטים, אם בכלל, האנשים שהיו מוכנים לצאת מהארון באופן פומבי, כי לא פעם, יציאה מהארון היתה מסלול ישר אל תוך ארון אחר, או לכל הפחות אל בית המשפט. מיותר לציין כי ספורטאים הומוסקסואליים פשוט לא היו קיימים, לפחות לא בעיני הציבור, וייקחו שנים רבות עד אשר הסטיגמה הזאת תחל במגמת הסרה - מגמה שרחוקה משלמות גם היום, יש לציין.

בנובמבר 1946, אילץ טילדן את אמריקה להתמודד עם אחד הטאבואים הגדולים שלה. זה קרה כשנעצר בשדרות סאנסט, והואשם כי קיים יחסי מין עם נער בן 14 במכונית נוסעת. ארצות הברית רעשה וגעשה וטילדן נשלח לשבעה וחצי חודשי מאסר, כדי שיחשוב טוב על מה עשה. "עד סופו, בזמנים הטובים והרעים, הוא חיפש יותר מכל דבר אחד: בן", כתב הביוגרף שלו. "הוא לא היה יכול להביא ילדים לעולם, ועל כן היה צריך למצוא אחד". בינואר 1949 עבר טילדן על תנאי השחרור-על-תנאי שנגזרו עליו כשנתפס לוקח טרמפיסט בן 16, ושוב עמד למשפט. צ'רלי צ'פלין ייעץ לו לברוח מהמדינה, אך הטניסאי הדועך היה בטוח בעצמו, במעמדו ובמידת הפרסום שלו. כמו במשפט הראשון החליט לייצג את עצמו, ושוב זה נגמר בעונש מאסר – הפעם עשרה חודשים.

ההתייחסות הציבורית היחידה של טילדן להעדפותיו המיניות הגיעה, במעורפל, באוטוביוגרפיה שכתב ב-1948. "ההיסטוריה מראה שבמקרים רבים, אנשים יצירתיים ומצוינים היו מעורבים במערכות יחסים רחוקות מהנורמה", כתב אז, והמצוינות שלו עמדה למבחן, ועברה בגדול, בתחילת 1950. פחות מחודשיים לאחר ששוחרר מהכלא, ערכה סוכנות הידיעות האמריקאית AP סקר נרחב שבחר את הספורטאים הגדולים במחצית הראשונה של המאה העשרים. טילדן נבחר כמעט פה לטוב בתחומו, בפער ענק, גדול יותר מכל ספורטאי אחר בתקופה שכונתה אז "תור הזהב של הספורט האמריקאי", וכללה, בין היתר, את בייב רות' בבייסבול, ג'ק דמפסי באגרוף ובובי ג'ונס בגולף.

אלא שנקודת הציון ההיסטורית והמרשימה לא שימשה כמקפצה בחזרה אל לב הקונצנזוס; להיפך. בצילה, הקונטרסט הפך רק ברור יותר, והזנחתו של הטניסאי הגדול ביותר בתולדות ארצות הברית דאז נראית, כיום, לא פחות ממדהימה. בשנות החמישים שלו, לא הצליח ביל טילדן למצוא עבודה. אף מועדון טניס לא היה מוכן להעסיק אותו כמדריך, אף משפחה לא אפשרה לו להתקרב לילדיה כמורה פרטי, ועל חסויות או פרסומות כמובן שאין טעם לדבר. רשימת הישגים בלתי נגמרת ומעמד של מי שנשא על גבו ענף שלם לא הספיקה לו כדי להתקיים. הכסף הרב אותו הרוויח לאורך הקריירה נגמר במהירות – חלקים גדולים שלו הוצאו, כבדרך אגב, על כתיבת והפקת מחזות כושלים – ועד מהרה, נאלץ טילדן למשכן את הגביעים הרבים בהם זכה.

"אין שאלה שטילדן שלט בתקופה שלו יותר מכל אחד בהיסטוריה, אולי חוץ מרוג'ר פדרר", אמר לפני מספר שנים פרנק דפורד. כששמע על השוואה בין הטניסאי מעורר המחלוקת ומייקל ג'קסון, השיב: "זו אנלוגיה טובה מאוד. אנשי הטניס ניסו להשתיק את החיים הפרטיים של ביל. הם פחדו שזה יפגע בענף. אני חושב שזו הסיבה שאף אחד לא חוגג אף אחד מההישגים שלו". וזה בלשון המעטה. בענף הטניס מיהרו להתכחש לאחד מגיבוריהם הגדולים ביותר, להרחיק את עצמם ממנו, להוריד תמונות מקירות. אף טורניר או אצטדיון לא נקרא על שמו. בפילדלפיה, להוציא את המצבה שלו, אין זכר למורשת שהותיר אחריו בייקום מקביל – לא פסל, לא ציון בית ילדותו, לא רחוב על שמו.

ב-5 ביוני, 1953, ביל טילדן מת משבץ. לצידו נמצאו 142 דולר במזומן ו-140 דולר בהמחאת נוסעים, וזהו – זה כל הכסף שהיה ברשותו. אם לוקחים בחשבון חוב של 200 דולר, הרי שאחד הטניסאים הגדולים והחשובים בכל הזמנים הלך לעולמו כשברשותו 82 דולר בלבד.

אף אחד מארגון הטניס האמריקאי לא הופיע להלוויה.

"טניס זה יותר מספורט עבורי", כתב פעם וויליאם טילדן. "זה כמו אמנות, כמו בלט, כמו הופעה בתאטרון. כשאני עולה למגרש אני מרגיש כמו אנה פבלובה. אני רואה את האורות מולי. אני שומע את רחשי הקהל. אני מרגיש צמרמורת קרירה. לנצח או למות! עכשיו או לעולם לא! זהו המשבר הגדול של חיי".

לטוויטר של נמרוד עופרן

כתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il