שכר לימוד: על אקדמיית הכדורסל בצרפת

    הזכייה של צרפת ביורובאסקט נזקפת לזכותו של טוני פארקר, אך היא בעצם תולדה של פרויקט מהפכני שהחל לפני 30 שנה והפך את הצרפתים לבית חרושת ענק לשחקנים – האקדמיה הלאומית. כיצד הפכה למודל לחיקוי? ומה הכדורסל הישראלי ומכבי תל אביב יכולים ללמוד?

    יהונתן אליהו
    אתר רשמי

    גם בתוך כל המהומה, טוני פארקר לא שכח את המקורות. ביום שני הוא וחבריו נחתו בפריס והתקבלו כפי שנבחרת הכדורסל לא התקבלה מעולם – עשרות צלמים, מאות אוהדים, ספורטאים מכל הענפים, ידוענים ופוליטיקאים – כולם באו לראות ולהיראות בקרבתה של החבורה שהסבה גאווה עצומה לעם הצרפתי. פארקר, מי אם לא הוא, נשא נאום חוצב להבות על הדרך הארוכה והדם שהקיז עד הלום.

    אפילו סיפר בכנות מעוררת הערכה על היריבות הסמויה שהתפתחה עם השנים בינו לבין פאו גאסול ונבחרת ספרד - שההגמוניה שלהם ביבשת הישנה תסכלה אותו בכל פעם מחדש והניעה אותו להתייצב וללבוש את המדים הלאומיים מדי קיץ. בתוך כל סערת הרגשות הזאת, הוא לא שכח תודה מיוחדת לכמה אנשים.

    "ההישג הזה שייך גם למאמנים שלי באקדמיה הלאומית בפאריס, ובראשם לוסיאן לגראן – המאמן הראשון שלי, שעבורי הוא הגרג פופוביץ' של אירופה. יש לכם חלק עצום בהתפתחות שלי כשחקן, וגם של עוד הרבה מחבריי לנבחרת. אנחנו לא שוכחים אתכם, למרות שחלפו הרבה שנים".

    לראשונה בהיסטוריה: צרפת זכתה ביורובאסקט

    מאמן צרפת וינסנט קולה ימשיך עד ריו 2016

    סקר בצרפת: טוני פארקר הספורטי הצרפתי הגדול אי פעם

    עוד בוואלה! NEWS

    מעבר למה שדמיינתם: הנה כל הדברים שרכב הפנאי שלכם יכול לעשות ולא ידעתם

    בשיתוף HONDA
    לכתבה המלאה
    זוכר היטב מאין הוא בא. טוני פארקר (צילום: AP)

    לפני 30 שנה בדיוק החלה לפעול האקדמיה הלאומית לכדורסל בפריס, אז עוד במתכונת מצומצמת וללא תמיכתו של איגוד הכדורסל הצרפתי. והנה, שלושה עשורים לאחר מכן, הגיע היום בו בצרפת סוף סוף קוצרים את הפירות על מה שהיה נראה אז כמו רעיון מהפכני וחסר תקדים כמעט. מאז הוקמה האקדמיה, הליגה המקומית לא התקדמה כהוא זה, אולי אפילו הלכה אחורה: הכישרונות ברחו (וממשיכים לברוח) בגיל צעיר במיוחד, הקבוצות נתקעו, חלקן ירדו מנכסיהן ואלה שלא עשו בעיקר בושות במפעלים הבכירים של אירופה. צרפת עברה תהליך מוזר: מצד אחד, היא הפכה לבית החרושת הטוב ביותר לשחקני NBA מחוץ לארצות הברית, אבל מנגד ראתה כיצד הדבר כלל לא ניכר על הליגה המקומית או על הנבחרת, שפעם אחר פעם פישלה ברגעי ההכרעה ולא זכתה בתואר משמעותי. ועכשיו, סוף סוף - יש תמורה לאגרה.

    הנבחרת הנוכחית, שרשמה את ההישג הגדול ביותר בכדורסל הצרפתי אי פעם, כללה שישה שחקנים מתוצרת האקדמיה: טוני פארקר, בוריס דיאו, אלכסיס אז'נסה, יוהאן פטרו, אנטואן דיו וז'ופרי לוברן, אז נכון שזה רחוק מלהיות הפרמטר היחיד שהביא לצרפת את הזכייה המיוחלת - אחרי הכול, הכדורסל הצרפתי חי ובעט עוד לפני הקמתה של האקדמיה. הכישרון תמיד היה שם, והמבנה הגנטי של הצרפתים התברך באתלטיות מרובה – מצרך שהפך חשוב יותר ויותר עם השנים בכדורסל. אך על דבר אחד אין עוררין – האקדמיה היא נדבך חשוב מאוד בהצלחה. לא לחינם מדינות רבות חיקו את השיטה שצברה תאוצה ברחבי העולם. ישראל הייתה ביניהן, וכעת, ארבע שנים מאז פתיחת האקדמיה לכדורסל בוינגייט, מעניין לבחון את קווי הדמיון בין שתי האקדמיות. האם ישראל נמצאת בדרך הנכונה? ומה הלקחים שהיא צריכה להפיק מהניסיון של האקדמיה בצרפת?

    עוד תוצר מוצלח. בוריס דיאו (צילום: AP)

    ***

    האקדמיה הלאומית לכדורסל הוקמה ב-1983, שנים ספורות לאחר הקמתו של מרכז עצום שאיגד בתוכו את טובי הכישרונות בענפי הספורט השונים – כדורגל, טניס, כדורעף ועוד. בשנים הראשונות לפעולתה של האקדמיה, הכדורסל הצרפתי מעט סלד מהפרויקט היומרני, מה גם שהוא עוד לא היה מסונף לאיגוד הכדורסל המקומי. האקדמיה הציעה מתכונת דומה לזו שאנחנו מכירים באקדמיות היום – תוכנית בת שלוש שנים, עם שתי קבוצות שהורכבו משני שנתונים, כאשר הקבוצה המבוגרת יותר – זו של עד גיל 18- השתתפה בליגה השלישית בצרפת מבלי שתוכל לעלות או לרדת ליגה. לאט לאט החל העניין לצבור תאוצה, ובסוף שנות ה-80 החל הפרויקט המהפכני למשוך אליו כישרונות גדולים, כמו סטפן ריזאשה או פרדריק פוטו, שיהפכו לימים לשחקני נבחרת מוצלחים ולשמות מוכרים בכדורסל האירופאי.

    בשנים הראשונות חוו חבלי לידה, אך ככל שחלף הזמן הגיעו באקדמיה הצרפתית למסקנה חשובה מאין כמותה: גיוס הכישרונות הטובים במדינה היא מטרה ראשונה במעלה, שיש להקדיש עבורה את מלוא תשומת הלב. לעיתים, מלאכת ההרכבה של הקבוצות הייתה קשה שבעתיים מעצם הפעילות באקדמיה עצמה. גם בישראל סובלת האקדמיה מבעיה דומה: לעיתים קרובות מדי הניסיונות לגייס את מיטב הכישרונות נתקלים בחומה בצורה של קבוצות ומועדונים שמסרבים לסור למרותה של האקדמיה, שמבחינתם מהווה איום קיומי על מחלקות הנוער.

    בשנים האחרונות האקדמיה בוינגייט הסתפקה, לדעת רבים, אך ורק בכישרונות צעירים ממועדונים קטנים יותר וללא עמוד שדרה חזק. כמעט בכל פעם שנלחמה על שירותיהם של הכישרונות הגדולים בישראל, שנמצאים בדרך כלל באגודות בעלות כוח, נתקלה בהתנגדות קשה ובקבוצות שנעמדו על רגליהן האחוריות על מנת לטרפד את המהלך. היו אף מקרים בהם מועדונים פיתו צעירים לעזוב את האקדמיה ולהצטרף אליהם. כך היה, למשל, במקרה של איתי שגב, ששיחק שנתיים באקדמיה עד שמכבי תל אביב החליטה להחתימו ומשכה אותו מוינגייט. רק בשנתון האחרון שהתווסף לאקדמיה – זה של ילידי 1997 – הצליחו באקדמיה לרכז את הכישרונות הטובים בארץ, וביניהם תמיר בלאט, הבן של, ורועי הובר, שגם כן נחשב לכישרון משובח.

    המקרה שלו ממחיש את הפערים בין צרפת לישראל. איתי שגב (צילום: קובי אליהו)

    אולם למרות זאת, כל עוד המועדונים האחרים ממשיכים להערים קשיים, אולי בצדק ואולי לא, קשה לזהות כאן מגמה כלשהי. רק בשנה שעברה הסוגיה הידרדרה למחוזות מכוערים, כשבחוזר שהוציא איגוד הכדורסל נכתב שחור על גבי לבן כי שחקני האקדמיה יועדפו תמיד בנבחרות הצעירות, מה שעורר סערה. נשאלת השאלה: האם המשאבים האדירים המושקעים באקדמיה לא יורדים לטמיון, כשמיטב הכישרונות בכלל משחקים עבור אגודות אחרות?

    גם בצרפת, כאמור, היו מועדונים עם פרסטיז'ה מכובדת ומסורת ארוכה של גידול שחקנים, אך עם הזמן אלו למדו לחיות בהרמוניה ובשלום, באופן יחסי כמובן, עם עצם קיומה של האקדמיה. מחלקת הנוער של שולה, למשל, נחשבת למעולה והצמיחה בעבר שחקנים נהדרים כמו אנטואן ריגודו או ג'ים בילבה מהעבר הרחוק, או ננדו דה קולו, מיקאל ז'לאבל ורודריג בובואה מהשנים האחרונות. כיום, היא מהווה אלטרנטיבה ראויה לאקדמיה, אך מעולם לא הגיעה עימה לחיכוך של ממש.

    "המועדונים בצרפת מבינים שבשורה התחתונה האקדמיה יכולה להציע לילד כישרוני תנאים הרבה יותר טובים, לכן אף אחד מהם לא נכנס למאבקי כוח מול האקדמיה", אומר רפאל לפלטייה, כתב הכדורסל של "לה מונד". "עלייתה של האקדמיה לא פגעה בכדורסל הצרפתי, אלא להיפך – היא הפרתה אותו. מועדונים אחרים פתאום ניסו להציע יותר לשחקנים בכל הנוגע לתוכניות אימונים, הטיפול המקצועי וההשקעה שלהם בפרטים השתפרה לאין ערוך. המלחמה שלהם באקדמיה, הייתה מלחמה קונבנציונאלית. אף פעם אף אחד מהמועדונים לא נכנס למאבקים עם האקדמיה מתחת לשולחן, תמיד השאירו את ההחלטה בידי השחקן עצמו. לכן גם האקדמיה וגם המועדונים היו ועדיין נמצאים בתהליך מתמיד של שיפור התנאים, אבל לעולם לא בהתנגשות. זה היה דבר מאוד חשוב בהתפתחות של האקדמיה".

    קרבות אגו או מלחמה לשם שמיים? אבנר קופל, יו"ר האיגוד לשעבר (צילום: אדריאן הרבשטיין)

    ***

    משהושלמה מלאכת הגיוס, נותר לגשת לעבודה עצמה. גם שם פיתחו בצרפת פטנטים שסייעו ועוד יסייעו רבות לנבחרת צרפת הבוגרת. כך, למשל, הועדה לאיתור צרכים באיגוד סימנה לפני כמעט עשור את הקליעה מבחוץ כעקב אכילס של השחקן הצרפתי המצוי. עד אז, נבחרת צרפת הייתה צפויה למדי עבור יריבותיה, שבמחי הגנה אזורית אחת ביטלו חלק גדול מהיתרונות האתלטיים של הטריקולור. באיגוד זיהו את הבעיה, הסיקו מסקנות והעבירו מסר שחלחל מיד למטה, עד לאקדמיה. מאז, באקדמיה הצרפתית שמים דגש על הקליעה, והיקף האימונים באספקט הספציפי הזה גדל בצורה דרמטית. כמה שנים לאחר מכן, את התוצאות ניתן לראות בבירור בשטח.

    כיום, נבחרת צרפת משופעת בקלעים טובים, גם אם לא מצוינים, וכל הגארדים כמעט מהווים איום רציני מבחוץ. והנה, הפלא ופלא – השנה היא 2013, וצרפת מפרקת את ספרד הגדולה בחצי הגמר בזכות מפגן שלשות נדיר במחצית השנייה. ובגמר מול ליטא היא אמנם נקלעת ליום חלש בקליעה מבחוץ, אך נעזרת בכמה צליפות מדויקות וחשובות מחצי מרחק של הסנטר יוהאן פטרו, עוד תוצר של האקדמיה. את הצרפתים כבר אי אפשר להשאיר סתם כך חופשיים ומאושרים מחוץ לקשת. תהליך איתור הצרכים בצרפת, אגב, נמשך כל הזמן והאקדמיה מושפעת מכך באופן ישיר. במילים אחרות: האקדמיה הפכה לכור ההיתוך של הכדורסל הצרפתי – מכאן, השחקנים הצעירים לא ייצאו עם אותם חסרונות שהשאירו את קודמיהם מאחור.

    אולי הבעיה המרכזית של ישראל היא בכלל הקליעה? ליאור אליהו (צילום: ברני ארדוב)

    באקדמיה בוינגייט סימנו כמעט באינסטינקט משימה עיקרית: לגדל ולטפח שחקנים גבוהים – מצרך כה נדיר בכדורסל הישראלי – שיצליחו למלא את החלל העצום שנפער בעיקר בעמדת הסנטר. אולם התקווה הישראלית הגדולה בעמדה זו – עידן זלמנסון – בחר גם כן לשחק במכבי תל אביב. ויש בכלל מי שסובר שסדר העדיפויות צריך להיות אחר לחלוטין.

    "אצלנו כל הזמן מדברים על החיסרון בשחקנים גבוהים, אבל לא בגלל זה הנבחרת הבוגרת נפלה באליפות אירופה. היא נפלה בגלל חולשה בלתי רגילה בשני אלמנטים – הקליעה, וההגנה האישית", אומר מאמן כדורסל בכיר בישראל, המבקש להישאר בעילום שם. "הרי אם שחקני הנבחרת היו קולעים כמו שצריך מקו העונשין, יכול להיות שישראל הייתה אפילו ברבע הגמר באליפות אירופה. ובצד ההגנתי החולשה היא בלתי נסבלת. אפשר לראות מיד את ההבדלים ביסודות ההגנה האישית בין צעיר ישראלי לבין צעיר אחר מסרביה, למשל, או אפילו באוקראינה שהייתה הפתעת הטורניר. נותרנו מאחור בגלל בעיה שאני מכנה 'חצאי שחקנים'. שחקן צעיר שקולע, לא מרגיש צורך לשמור ולהיפך. היום הכדורסל הוא כבר לא כזה. שחקנים באירופה, בעיקר גארדים, הרבה יותר שלמים".

    גורם באיגוד הכדורסל מודה: "יש לנו עוד הרבה מה ללמוד מהצרפתים. אנחנו צריכים להידמות להם כמה שיותר, בעיקר בגישה. כמו שהם לקחו את עניין הקליעה מבחוץ ושמו אותו במרכז, כך בדיוק גם אנחנו צריכים לעשות. מצד שני, אם לוקחים את האקדמיה הצרפתית כמקרה מבחן, אפשר גם ללמוד מכך על הסבלנות שיש לגלות. גם אצלם לא הכול היה חלק מלכתחילה, וגם להם לקח זמן עד שנמצאה הנוסחה המנצחת. אני בטוח שגם אנחנו צועדים בכיוון הנכון. בעוד כמה שנים נראה את הפירות".

    לאן כל זה הולך? שחקני האקדמיה שנתון 1995 (צילום: איגוד הכדורסל)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully