"מי אתה שתחלק ציונים לשחקנים? שמע, לא ראיתי זבל כמוך הרבה זמן". המשפט הזה הוא חלק מהודעה שקיבל אתמול, שעתיים אחרי משחקה של ישראל מול רוסיה, אחד מכתבי וואלה! ספורט משחקן נבחרת בכיר. באמת שקשה לי לקבוע מה עצוב יותר: ששחקן שנבחר לייצג את מדינת ישראל מרשה לעצמו לדבר ככה אל עיתונאי, או שאותו שחקן בוחר להתעסק במה כתבו עליו, במקום ביכולת שלו או של הנבחרת. אלו כנראה סדרי העדיפויות בספורט הישראלי 2013. העיסוק בספורט עצמו נדחק לשוליים. הדבר הכי חשוב הוא מה כותבים או אומרים עלייך ולא איזו בשורה או יכולת אתה מביא.
אין קל מלכתוב טור מתלהם על כך שאין לנו דרך או תכנית מסודרת, שבכל פעם אנחנו מפתחים ציפיות כאילו ליאונל מסי משחק אצלנו בהרכב, אבל הבעיה היא לא שם. הבעיה הרבה יותר עמוקה והיא בראש ובראשונה נמצאת בחלק מכלי התקשורת. הטרנד השולט כיום בתקשורת הספורט - מאז עלתה לשידור התכנית "יציע העיתונות" - הוא שזה לא ממש משנה מה אתה אומר אלא כמה חזק אתה צועק את זה. איזה אנשים דרסת בדרך, או כמה שחקנים השמצת בכתיבה. גם אריק שיבק מאמן נבחרת הכדורסל זיהה את זה ואמר: "הפכנו למדינת יציע העיתונות".
התוצאות על הדשא ועל הפרקט היו מאכזבות וגרועות השבוע, אבל העיסוק שונה לחלוטין. הנה דוגמה. לאחר "שבחים" לנבחרת הכדורגל על הופעתה ברוסיה במהדורת החדשות של ערוץ הספורט - והדגש הוא על המילה ספורט - ישב פרשן הכדורסל אריה מליניאק יחד עם עוזר מאמן הנבחרת עודד קטש בפאנל שאמור לנתח את הכישלון של נבחרת הכדורסל באליפות אירופה. לא מדדתי זמן, אבל במשך רגעים ארוכים הדיון באולפן התייחס לידיעה לפיה ליאור אליהו ועומרי כספי ישבו במחלקה עסקים במטוס, בעוד ששאר אנשי הנבחרת טסו במחלקת תיירים. ממש שערורייה, סקנדל שאין כדוגמתו.
מירי נבו ואלי אילדיס הפצירו בקטש ובכוח ניסו לחלץ ממנו תשובות על הביזיון הגדול. אף מילה לא נאמרה שם במשך דקות על היכולת הגרועה של שני הגבוהים, שגם טיסה במטוס פרטי כנראה לא הייתה עוזרת להם. לא שמענו מילה על העובדה שראינו נבחרת מוכשרת נכשלת בכדורסל מסורבל, בלי דמיון ובלי לב וכשהכוכב הכי גדול שלה בכושר גרוע. כל זה נדחק לשוליים, כי יותר חשוב להתעסק בזוטות ולא בספורט עצמו. וזה בערוץ שנקרא ערוץ ספורט.
פרשנים שכחו מזמן שהתפקיד שלהם הוא להסביר, לנתח ולהציע פתרונות ולא לצעוק כותרות לאוויר. דמיינו לעצמכם איך איל ברקוביץ' השחקן היה מגיב לכותרת של אחד הפרשנים: "עדיף שלא תעלה על המטוס". כולם זוכרים את הריצה שלו ליציע העיתונאים עם תנועת: 'תכתבו' אחרי שנפגע מהתקשורת ואז עוד היא הייתה שפויה לחלוטין. יתרה מכך, אם נקשיב לשידור של זוהיר בהלול לפני כמה שנים נגלה שדר שמנסה בכל כוחו לשמור על כבודם של שחקנים ושל הקבוצות, אבל בעידן שהקול השפוי כבר מזמן הפך להיות פאסה, אז גם לאיש תקשורת ותיק מותר לכתוב טור עם הכותרת: "צריך להחרים את הנבחרת". איך אומרים? אסור לירוק לבאר ממנה אתה שותה. ואם היינו מציעים להחרים את בהלול? אפשר לנחש מה יהיו ההשלכות לכך.
שלא תטעו: התקשורת היא לא האחראית היחידה במצב הספורט ובטח שאין לתלות בה את האשמה, למרות שיש בה הרבה חלקים שמזמן לא משקפים את המציאות. חלק גדול מהכישלונות הם בגלל שהמאמנים וספורטאים הפכו להיות עבד לאותה תקשורת והתרבות הזו מחלחלת עמוק מאוד. עזבו את העובדה ששחקן נבחרת מרשה לעצמו לשלוח קללות לעיתונאי. הדברים הללו הם רק תוצאה סופית של מנטאליות חלשה ותרבות שלא קיימת.
קחו למשל את הכישלון של אלי גוטמן בקמפיין הנוכחי. המאמן הלאומי לא נכשל כי הלך בדרכו, אלא בגלל שהוא ניסה לרצות כל אחד שמחזיק דף ועט ביד ויכול להשמיע את קולו. גילוי נאות - במסגרת סיקורי את הפועל תל אביב בוואלה! ספורט יצא לי להכיר את גוטמן. באופן אישי, יש לי רק מילים חמות אליו וכל מי שמכיר אותו יודע שמדובר באדם טוב עם כוונות טובות ובפטריוט אמיתי שהתרגש עד דמעות כשקיבל את המינוי לנבחרת. עם זאת, גוטמן נכשל כישלון חרוץ בכל הקשור לאומץ. הביקורת עליו בהפועל תל אביב בזמנו הייתה שלכל אחד הוא נותן לשמוע מה שאותו אדם רוצה לשמוע. סוג של פוליטיקאי, אם תרצו. אבל אפשר לזקוף לזכותו דבר מעניין - גוטמן בהפועל תל אביב הפך למאמן שלא חושש להעז.
הוא ידע להשתמש בשחקנים שלו בצורה יוצאת דופן וגם כשאיבד שחקנים חשובים במערך כמו ביבראס נאתכו הוא ידע לעשות שינוי. הוא העז לשחק התקפי ולזרוק עוד חלוצים למערך בעת הצורך ודאג לקונצרטים של כדורגל. אז המילה 'גרמני' כבר לא התאימה לו. אבל כשגוטמן עבר לנבחרת, הוא חזר להיות גוטמן הפחדן. אחד שמקשיב לכל ציוץ של פרשן שקובע שיוסי בניון או דודו אוואט חייבים להיות בנבחרת. אחד שמנסה ללכת בדרך המלך בלי ללכלך את הידיים. דמות ממלכתית בלי טיפת אומץ. העיקר שיכתבו עליו דברים טובים. כשהמאמן הלאומי נזכר לחזור לדברים שעבדו לו כמו למשל במשחק נגד פורטוגל - הנבחרת נראתה טוב יותר. הוא אפילו החזיר לקהל קצת אמונה. לפחות לכמה חודשים.
זו הנקודה בה טמון הכישלון של גוטמן. במקום לרכב על הד ההצלחה מול פורטוגל ולדאוג שנגיע בחיים לסיום הקמפיין, הוא החליט שהוא לא שומע כבר לאף אחד וחזר להיות גוטמן של הפעם. כזה שמאמין בצורה עיוורת בכדורגל שמרני פחדן. כזה שמול אזרבייג'אן עלה עם חלוץ אחד ואמר ששיחקנו כדורגל טוב בסיום המשחק. כזה שמזלזל בכולנו כשהוא נותן לאיתי שכטר לפתוח בהרכב, למרות שביכולתו הנוכחית אין לו מקום בהרכב של הפועל תל אביב. כזה שאין סיכוי שיחליף את ביבראס נאתכו למרות יכולת חלשה. כזה שמפחד להדיח את דודו אוואט שנמצא בכושר לא טוב מההרכב למרות שכל אחד ביציע מחסיר פעימה בכל פעם שכדור מגיע לאזור רחבת ה-16 של הנבחרת. כזה ששכח את כל השינויים שעשה בהפועל תל אביב כשהיה צריך. פעם הוא היה קורא את המהלכים של היריב ומגיב בשניות ומעל הכול, היום הוא גרם לנו להפסיק להאמין שנבחרת ישראל יכולה לשחק כדורגל מהנה. להפתיע את הקהל למען השם.
השיר שנבחר ללוות את הקמפיין הזה ומושמע לא אחת במערכת הכריזה ברמת הוא: "מי שמאמין לא מפחד". השיר הזה של אייל גולן ליווה את עונת הדאבל האדומה בזמנו של גוטמן. אבל רגע, עם היד על הלב, מישהו בנבחרת הזו באמת האמין אתמול? אוהדי הכדורגל בארץ לא טיפשים. אף אחד לא מצפה שהנבחרת תדרוס או תיתן הצגות, בטח לא במשחק חוץ מול יריבה עדיפה כמו רוסיה, אבל כולם רוצים ליהנות קצת מכדורגל יותר אמיץ. נמאס לנו ממאמנים פחדנים.
להפיל את כל התיק על גוטמן זה לא נכון וגם לא צודק. מה שחסר בנבחרות הם ספורטאים אמיתיים. כמו למשל ירדן ג'רבי, שבקושי גומרת את החודש וסוחבת פציעות ובכל זאת - כשהיא עולה לזירה היא שוכחת הכול ונלחמת גם בשביל עצמה, גם בשביל המדינה ובשביל הדגל על המדים. הלוחמנות היחידה שמישהו בנבחרת הכדורגל הציג היה הוויכוח המביש של הקפטן דודו אוואט עם עיתונאי ברוסיה. השוער עשה קריירה מדהימה בספרד ואף אחד לא יוכל לקחת לו את זה, גם אם עיתונאי באמת מנסה. אבל במקום לקבל את הביקורת כמו ספורטאי אמיתי שנמצא לקראת סוף הקריירה שלו ולא בשיאו, הוא נעלב ובחר לתקוף במסיבת העיתונאים של הנבחרת ואחר כך עוד רץ לטוויטר להלין על היחס ולהוסיף עוד שמן למדורה.
כשהקפטן לא מסוגל לא לענות בצורה עניינית לביקורת ולא משנה כמה היא קשה וכואבת, אז לא צריך להתפלא שאחרים מרשים לעצמם לעשות דברים דומים.
כשהמאמן הלאומי רואה זאת ולא מתערב כי הוא חושש ממה שאותו כתב מותקף יכתוב עליו, זאת בדיוק התוצאה שנקבל על כר הדשא. בעידן שהסמלים בכדורגל הקבוצות פסו מהעולם, אנחנו מצפים שלפחות בנבחרת אותם השחקנים ייתנו הכול על המגרש. במקום, אנחנו מקבלים חבורה של שחקנים שכל מה שמעניין אותם זו הקריירה האישית שלהם, הכסף שהם עושים, שחלילה לא יפצעו והכי חשוב - מה יכתבו עליהם. ישראל 2013 היא מדינה של ספורט, אבל לא של ספורטאים.
מדובר במעגל. שלא למצלמות, כדורגלנים יספרו לכם על כמה שאנחנו, התקשורת והאוהדים, כפויי טובה. על כך שיום אחד אתה יכול להיות מלך פה ויום אחד לא יפסיקו לקלל אותך. כשאין תרבות ספורט, אין גם הערכה וכשאין הערכה כל איש לעצמו. ממה זה נובע? מסיסמאות שנזרקות לאוויר. אין תשתית. אין דרך וכל שחקן שעובר תקופה לא טובה צריך להיזרק בבושת פנים. מה שמדהים הוא שזה נכון רק לגבי עולם הספורט. הרי אם חלק מפרשני הספורט היו מסקרים את הצבא, כנראה שכל שנתיים היו צריכים להחליף רמטכ"ל וכל שנה כנראה הייתה פה מלחמה.
אם אנחנו רוצים תרבות ספורט, הדברים לא צריכים להתחיל במוסדות התאחדות או באיגוד הכדורסל, אלא בתקשורת. אולי ניסיונות להיות יותר אובייקטיביים, לתת יד לתהליכים ארוכי טווח ולבקר בצורה עניינית, הייתה מביאה תוצאה אחרת. אולי אם לא ננסה להביא עוד טאלנטים שיושבים וצועקים שטויות רק כדי לקבל עוד כמה דקות של תהילה ושל רייטינג, נהיה במקום אחר. בקצב הזה, המאמנים הבאים שלנו בנבחרות צריכים להיות יועצי תקשורת שמבינים גם בספורט ולא להיפך, הרי ספורט אין לנו כמעט אבל בדיבורים כבר כולם יודעים שאנחנו אלופים.