אחרי האכזבה, הביקורת והתחושה הלא טובה בשורות הנבחרת אחרי התיקו מול אזרבייג'אן, אלי גוטמן בחר להציב ברוסיה מערך הגנתי, טקטי, כדי למנוע קריסה כבר בפתיחה, כדי לא לספוג שער מהיר שרק ילחיץ עוד יותר את השחקנים שלנו וישפיע עליהם לרעה. בהתחלה זה התברר כמערך די נכון במשחק החוץ הקשה הזה, שמנע מהרוסים להגיע להזדמנויות.
במחצית הראשונה זה הצליח. למרות השליטה של הרוסים ב-45 הדקות הראשונות, דודו אוואט כמעט שלא נאלץ לעבוד מול ההתקפות האנמיות של המארחים. רפאלוב ומליקסון עבדו קשה מאוד בדאבל אפ בקווים, ומנעו כל מהלך באגפים שלהם בעזרת עבודה הגנתית די יעילה. הירידה להפסקה נתנה לא מעט ביטחון לשחקני הנבחרת, אבל כידוע, אי אפשר לאורך זמן לסגת לאחור ולחשוב רק הגנה. כי כשאתה מגביל את החשיבה ההתקפית, אתה מגביל את היכולת של השחקנים.
במחצית השנייה, כצפוי, הרוסים הצליחו למצוא את השער. הפיגור השפיע על המצב המנטלי של השחקנים, ומשם כבר החלה ההשלמה עם ההפסד. השער השני כבר לא איחר להגיע, ואיתו הקריסה. אפשר היה לראות שגם אחרי השער השני, החילוף של גוטמן היה חלוץ תמורת חלוץ. המערך נשמר, ושום שינוי לא בוצע. גם שכטר נשאר נותר בודד בחוד, בדיוק כפי שברדה היה. המשחק של הנבחרת המשיך להתרכז רק באיך לא לספוג יותר שערים, ולא באיך להגיב.
בסופו של דבר הצלחנו לכבוש שער מצמק. אומנם זה היה רק בזמן פציעות, אבל זה הוכיח שכשהנבחרת רוצה ומנסה וחושבת התקפה היא מסוגלת לא רק לייצר התקפות, היא גם מצליחה להבקיע.
ועכשיו, אחרי שהקמפיין נגמר, כשעולה השאלה לגבי ההמשך וסוגיית המאמן אפשר לחשוב על שינוי לעתיד. שינוי בגישה. לאורך כל כך הרבה שנים, עם כל כך הרבה מאמנים, החשיבה של כולם הייתה איך להתגונן. הסגנון ההגנתי והמערך הנסוג לא הביאו שום תוצאה או התקדמות. השאלה היא האם לא יהיה נכון שבקמפיין הבא - החשיבה לגבי הנבחרת תהיה איך לקדם שחקנים, איך לחשוב קצת יותר התקפי, איך אפשר קצת יותר ליזום.
אין ספק, בכדורגל הישראלי יש שחקנים בעלי יכולת התקפית. כידוע, שחקן התקפי אף פעם לא יוכל להציג את יכולותיו כשהוא מוגבל על ידי חשיבה הגנתית. אם ניסינו בשיטה הזו כל כך הרבה שנים ולא הגענו לשום תוצאה אולי שווה לשנות חשיבה. אולי ההכנה צריכה להיות שונה, בדרך לכדורגל טוב יותר, שמח יותר והתקפי יותר.
יש לזה גם ערך טקטי. לא מעט פעמים, כשאתה רוצה למנוע מהיריבה שלך את השליטה במגרש, כדי להעביר את כובד המשחק לשטח של היריבה לפעמים כדאי לשלוח יותר שחקנים לחלק ההתקפי. כך אתה מטריד יותר את הגנת היריב, מקשה עליהם יותר, ובעיקר מרגיש טוב יותר כשאתה יוזם, ולא רק רודף אחרי היריבה. הצורה שבה שיחקה ישראל בהחלט הקלה על המערך ההגנתי של הרוסים. אז אם ניסינו להתגונן ולהתגונן ולא הגענו לשום מקום, למה לא לחשוב על כדורגל שונה, שמח יותר, התקפי יותר? וכשאני אומר התקפי, זה לא מונע משחק מסודר ואחראי.
ההוכחה שחשיבה אחרת יכולה לשאת תוצאות, היא אופיר דוידזאדה. היה נעים לראות את המגן של באר שבע, בהופעתו השנייה בלבד בנבחרת, במשחק חוץ קשה, מציג משחק יציב. אין ספק שהוא מגן שמבין את המשחק, ויכולנו לראות את הביטחון שלו בהנעת הכדור. הוא לא חושב רק הגנה, אלא גם מרבה בעלייה קדימה בניסיון לתמוך בהתקפה. זה לא שהוא הציג יכולת גבוהה במשחקים האחרונים, אבל רואים שיש לו יכולת והרבה מקום להשתפר ולהשתבח. בזמן ההגעה שלו להתקפה, הוא לא סתם מרים כדור לרחבה, אלא מכוון אותו למקום הנכון. ככל שיצבור יותר ביטחון, נוכל להרוויח מגן שמאלי טוב בנבחרת. הבחירה בדוידזאדה היא הוכחה שאם חושבים באופן קצת שונה, מחוץ לקופסא, מבלי לפחד ולהיצמד לישן והבטוח, יש לכדורגל הישראלי מה להציע.