השנה היא 1996. אנשי ווסטהאם, ביניהם שחקנים, חברי הנהלה וכמובן המאמן הארי רדנאפ, נטלו חלק באירוע משותף עם האוהדים. כאשר הגיע שלב השאלות מהקהל, פנה אחד האוהדים למאמן וביקש הסברים לוויתור הקל מדי של המועדון על שחקני הבית סקוט קנהאם ומאט הולנד, והעדפתו של פרנק למפארד בן ה-18, אשר לטענתו פחות טוב מהם. "אני אומר לכם כאן ועכשיו, הוא יגיע ישר לצמרת", השיב רדנאפ נחרצות ושיבח את אחיינו שישב ארבעה כסאות מימינו. "לא תוכלו להשוות בין מה שפרנק למפארד ישיג בקריירה לבין מה שיעשה סקוט קנהאם. אני לא יודע אם כדאי לומר זאת בפניו, אבל יש לו את כל מה שצריך כדי להפוך לקשר בטופ העולמי".
מיותר לציין שרדנאפ צדק.
אנגליה יוצאת למשחק קשה באוקראינה (21:45, ספורט 5+ לייב)
מוקדמות המונדיאל בדרום אמריקה: ארגנטינה וקולומביה זקוקות לנקודה
מי היה הנציג של נבחרת אנגליה במצטייני סוף השבוע באירופה?
התשובה של רדנאפ לאוהד ווסטהאם ב-1996
אפילו הדוד האוהב לא העלה על דעתו כזו קריירה משגשגת. 17 שנים חלפו מאז אותה הבטחה, והערב (שלישי, 21:45, ספורט 5) באצטדיון האולימפי בקייב, אוקראינה, יהפוך למפארד בן ה-35 לשחקן השמיני בתולדות נבחרת אנגליה שמציין 100 הופעות בינלאומיות. הוא כבר זכה בכל. שלוש פעמים אלוף אנגליה, ארבע פעמים מחזיק הגביע, פעם אחת אלוף אירופה ובעונה שעברה גם הליגה האירופית הייתה שלו. קשרה של צ'לסי התעלה על כל הציפיות, אך בנבחרת? גורנישט. למפארד, יחד עם סטיבן ג'רארד, מסמל את הדור המפוספס של אנגליה. הדור שהגיע לבאר, יכול וצריך היה לטעום ממימיה, אבל תמיד נפל לתוכה. ועדיין, מדובר באחד מגדולי השחקנים של אנגליה. כזה שמעולם לא זכה בתואר כשחקן נבחרת, או להערכה לה הוא ראוי. אולי עכשיו?
באותה שנה בה צולם הווידאו שפתח את הכתבה, חווה למפארד לראשונה את נבחרת אנגליה. טרי ונבלס העניק לו הזדמנות להתאמן עם הסגל שהתכונן ליורו 96', והקשר הצעיר מווסטהאם סימן לעצמו יעד. שלוש שנים לאחר מכן, ב-10 באוקטובר 1999 הוא ערך את הבכורה במדי הנבחרת, בניצחון 1:2 על בלגיה במשחק ידידות שנערך באצטדיון האור של סנדרלנד. מבין 21 השחקנים שהשתייכו אז לסגל של קווין קיגאן, רק אמיל הסקי עדיין משחק כדורגל מקצועני, אם כי ברמות אחרות לגמרי (ניוקאסל ג'טס האוסטרלית).
באותם ימים, בתחילת דרכו ככדורגלן בינלאומי, למפארד חש רדוף. הטענות כלפיו היו שהוא זוכה להקלות בווסטהאם בגלל הקרבה המשפחתית לרדנאפ ומפני שאביו, פרנק סניור, משמש כעוזר המאמן. האוהדים הביטו עליו בעין עקומה וגם התקשורת הארסית לא גילתה חמלה. "זו הייתה תקופה קשה מבחינתי, עם כל עניין הנפוטיזם שנזרק לעברי אז", נזכר השבוע למפארד. "כילד, היה לי קשה להתמודד עם זה. בזמנו לא שמעתי מה הארי אמר לאותו אוהד, אבל זה נחמד שמישהו מאמין בך. זה גרם לי לרצות להוכיח שאני שווה ואני שמח שעשיתי את זה. ראיתי את הקטע הזה כמה פעמים מאז. כל העניין העלה בי חיוך, ולא רק בגלל התגובות המביכות שלי והפנים השמנות. במבט לאחור, זה נראה נהדר, לא כך?".
היום, כאמור, למפארד יכול לחייך, אבל החיים בנבחרת לא הפכו קלים יותר עם השנים והדרך הייתה רצופת מהמורות. לפני יורו 2000 וגם לפני מונדיאל 2002 התעלמו ממנו והוא לא זומן לסגל. לאחר מכן, בעיקר בזמנים קשים של הנבחרת, הקריאה הרווחת ביציעים כלפיו הייתה "פרנק השמן". למעשה, את המשחק הרשמי הראשון שלו ערך ב-2003, ובאותה שנה גם מצא את הרשת לראשונה במדים הלאומיים, בניצחון 1:3 על קרואטיה במשחק ידידות. המאמן אז היה סוון גוראן אריקסון, שביורו 2004 כבר לא יכול היה לוותר על למפארד, שבניגוד לאחרים זוכר את השבדי לטובה. "הוא המאמן שתרם לי הכי הרבה בנבחרת", טען קשרה של צ'לסי. "הוא לא אמר לי איזה משפט מעורר השראה, רק 'אתה בהרכב', אבל זה הספיק כדי לתת לי את העידוד הדרוש". מאז למפארד תמיד שם. חלק אינטגראלי מנבחרת אנגליה, על כל כישלונותיה ופספוסיה.
למפארד לעולם לא יזכה לכבוד של מלכים באנגליה כמו הגיבורים שהביאו את הזכייה ההיסטורית במונדיאל 66'. הוא גם לא יעורר נוסטלגיה כמו פול גאסקוין. אם כבר, יזכרו לו את ההחמצה בדו קרב הפנדלים מול פורטוגל ברבע גמר מונדיאל 2006, את שריקות הבוז שספג מהקהל המקומי במוקדמות יורו 2008 מול אסטוניה, את השער הנפלא שנגזל ממנו ברבע גמר מונדיאל 2010 נגד גרמניה או את הדיון הבלתי נגמר באשר לכדאיות השילוב בינו לבין סטיבן ג'רארד במרכז השדה. לדעתו, מגיע לו יותר.
"אני רוצה שיזכרו אותי כשחקן שתמיד נתן את כל כולו והיה גאה לשחק עבור המדינה שלו", אמר למפארד במסיבת העיתונאים לרגל משחקו ה-100 במדי נבחרת אנגליה. "היו לאורך הדרך עליות ומורדות. סטיבן ג'רארד אמר כשהגיע ל-100 הופעות, שבמונחים של זכייה במשהו, נכשלנו. אני לא חושב שאפשר להגדיר כל שחקן של נבחרת אנגליה ב-50 השנים האחרונות ככישלון. הרי לאורך כל התקופה הזאת לא היו זכיות. אי אפשר להגיד שכולם נכשלו".
כך היה המצב גם בצ'לסי. למפארד, שעבר למועדון ב-2001 תמורת 11 מיליון ליש"ט, לא הסתיר את רצונו להמשיך במדים הכחולים. "זה החלום שלי", חזר והדגיש פעם אחר פעם. במתחם קובהאם לא שמעו. הם חיכו, וחיכו, וחיכו. למפארד כבר ניהל מגעים עם לוס אנג'לס גלקסי האמריקאית, אך מבחינתו זה לא היה רציני. לבסוף, אחרי שרשם חצי עונה נפלאה תחת שרביטו של המאמן הזמני רפא בניטס, זכה בתואר אירופי נוסף ואף הפך למלך שערי המועדון בכל הזמנים, הוא קיבל גם את הארכת החוזה לה ייחל. הארכה, ובצדה הערכה עצומה. מכיוון אוהדי צ'לסי ולבסוף גם מכיוון המועדון.
"הוא טוב מדי עבור לוס אנג'לס גלקסי, לפחות לדעתי", אמר החבר ג'רארד, שנהנה ביום שישי מבישול של למפארד ב-0:4 על מולדובה ושבר בצורת ארוכה בנבחרת. "כולם ראו כמה טוב הוא היה בסוף העונה עם צ'לסי. הייתי תומך בהחלטה שלו אם היה עובר לארצות הברית, אבל לדעתי יש לו עוד הרבה מה להציע ברמות האלה, בפרמיירליג וכמובן גם בנבחרת. הייתי איתו לאורך כל הדרך ואשמח להיות איתו על המגרש גם בהופעה ה-100. אין אחד שראוי לכך יותר ממנו. שנים פיתחו תיאוריות על הציוות שלנו יחד, אבל אנחנו נהנים לשתף פעולה".
יש משהו בדבריו של למפארד. האם אפשר להגדיר כל שחקן שלבש את מדי נבחרת אנגליה מאז 1966 ככישלון רק מפני שלא היה שותף לתואר כלשהו? הדור של למפארד ושות' אכן היה חייב להוציא יותר. כישרון היה שם, גם עומק, אבל הדברים אף פעם לא התחברו. חייבים גם לזכור שזה היה דור מצוין לעומת קודמיו או ממשיכיו, אולם הציפיות בממלכה היו גדולות מדי, כאילו מדובר בברזיל, גרמניה או איטליה בעלות המסורת. אנגליה הייתה ועודנה נבחרת מאוד בינונית בכל הקשור לטופ העולמי. וכשמעמידים את הנבחרת הזו במקומה, אפשר וצריך לתת כבוד לשחקנים גדולים שכיכבו בה. "אנגליה תהיה במונדיאל, אבל זה לא יהיה פשוט", הסביר זינדין זידאן ל-BBC. "יש הרבה נבחרות חזקות, ואנגליה רק אחת מהן. מבחינתי, השחקן שתמיד מתבלט ונחשב למנהיג האמיתי הוא למפארד. גם בגיל 35, הוא עדיין שחקן המפתח של אנגליה".
גם רדנאפ טען פעם שמחוץ לאנגליה מעריכים את למפארד יותר. ולא מדובר רק בזידאן או בז'וזה מוריניו. אם אנגליה לא תאבד את המקום הראשון בבית ח' של המוקדמות, היא תציין בסיועו של הקשר המנוסה העפלה למונדיאל חמישי ברציפות. ב-99 המשחקים בהם שותף עד כה, הספיק למפארד להבקיע 29 שערים, רק אחד פחות מאלן שירר. ומעל כל השערים, הבישולים והכישרון הטבעי שהפך אותו לאחד משחקני הפרמיירליג הטובים של שנות האלפיים, היה זה הרצון העז לייצג את הנבחרת ומוסר העבודה הגבוה. אלו הדברים שנתנו לו את הכוח להמשיך למרות שריקות הבוז המעליבות מהקהל באותו משחק נגד אסטוניה ב-2007. הוא שקל פרישה, ובאותה מהירות החליט להוריד מהפרק את האפשרות.
את מוסר העבודה שכל כך מסמל אותו, ירש למפארד מאביו. "אבא תמיד לחץ עליי לעבוד קשה, והוא ממשיך לנדנד", הודה בראיון ל"טלגרף". הוא כועס אם אני לא עושה את הדברים הבסיסיים, את העבודה השחורה, ותמיד ישאל אותי אם רצתי השבוע. אני כבר בן 35, למען השם". למפארד האב סיים את הקריירה עם שתי הופעות במדי נבחרת אנגליה, ואילו הדוד רדנאפ החמיץ את ההזדמנות להיות המאמן הלאומי. פרנק הבן המריא לקריירה מפוארת יותר מכפי שהשניים האלה העלו על דעתם, וכעת גם זוכה לעדנה לעת זקנה. מי יודע? אולי הפרק של למפארד בנבחרת עוד יסתיים עם הצלחה כלשהי בקיץ הבא בברזיל. רק אל תגידו לו שמדובר בכישלון.
