זה היה רק סמלי שההפסד המשפיל של הנבחרת היה ממש בערב ראש השנה, רגע לפני ארוחת החג. זה לא שניצחון על בריטניה היה מוציא אותנו לרחובות בצהלה, או שולח אותנו לארוחת החג באופוריה, או גורם לנו להשיק בצהלה כוסות יין עם הדודה ולברך להצלחתם של שיבק והבחורים. ועדיין, למרות ההתעניינות המוגבלת ביורובאסקט, היה מדכדך למדי להתחיל שנה רגע אחרי שבחורינו מחטיאים מהעונשין בתצוגה כזו אנטי-ספורטיבית, כאילו הם מנסים לרמוז לנו מה צופן לנו העתיד, ומה עלינו לצפות מהשנה החדשה.
מאז כבר עברו כמה הפסדים מביכים, אך ההחטאות מהעונשין מול בריטניה עדיין חקוקות בראש יותר מהכול. כאילו אין ביכולתם של השחקנים שלנו לבצע את הפעולה הכי בסיסית, לעמוד מטרים ספורים מהסל, באין מפריע, ולהשחיל את הכדור לתוך הסל. אילו היינו מנותקים ובורים לחלוטין, אילו מעולם לא אחזנו בכדור על קו העונשין, אילו לא ידענו עד כמה פשוטה ואלמנטרית הפעולה הזו ניחא. אבל העיניים לא מאמינות למראה המיליונרים הצעירים, הספורטאים המקצוענים שזוהי פרנסתם, שפשוט לא מסוגלים. שנה טובה גם לכם חברים, מי ייתן.
ואז אדם נזכר בכותרות הכדורסל מהתקופה האחרונה, שאליהו נעלב מהצעת המיליונים, ואוחיון בקיץ שעבר נפגע מהנהלת מכבי, והלפרין התאכזב מתגובת האוהדים, וכספי התמרמר על ביירון סקוט, ואין אלא להניד את הראש ולצקצק בלשון, מה לעזאזל? במיוחד כשברקע נשמע קולו של פיני גרשון - אדם שמצב הצבירה הבסיסי שלו הוא כאילו הרגע הוא זכה בגביע אירופה - שמצד אחד לא מצליח ליהנות מכדורסל, מצד שני מדושן עונג, והתסכול של הצופה רק גובר.
וכשהשדרית באולפן אומרת "אולי טוב שהפסדנו", והפרשנים מתחילים לזרוק האשמות לכל עבר, והרשתות החברתיות מלאות בהספדים כואבים במקרה הטוב או בלעג במקרה הרע, מתגלה האירוניה הגדולה מכולן - העם נושא את עיניו לנבחרת הכדורגל! כן כן, רק בחוריו האמיצים של אלי גוטמן, אנשי הכדורגל העממיים, יוכלו להציל את הספורט הישראלי מהמבוכה ומתחושת החידלון. עבור חובבי הכדורסל, ספק אם יש השפלה כואבת מזה. מאז ומתמיד הפופולריות של הכדורגל נראתה תמוהה ומוגזמת, ובעיקר מנותקת מהמציאות לנוכח היעדר ההישגים, ואילו עתה חן עזרא וחבריו מסתמנים כספורטאי על, מלאי כישרון וכריזמה, שינסו לחפות מעט על הפאדיחות של הכדורסל. חזון אחרית הימים.
אולם כדורסל יכול להיות מקום כל כך מלהיב ואנרגטי, אבל באליפות המתנסית הזאת, הכל כך לא נעימה לצפייה, אתה חושב על נבחרת ישראל בכדורגל, ופתאום רמת גן נראה כמו תיאטרון החלומות. אפילו אומללי היציע המזרחי ברמת גן נראים מלאי חיים לעומת הקורבנות באולם בסלובניה, שגם להם לא ברור למה הם הטריחו עצמם לאירוע הזה. שדרי הכדורגל עוד נאלצים להרים מעט את קולם לנוכח ההמולה סביבם, בעוד רסקין לוחש לו באולם הריק, ורק כשהמחליפים על הספסל הישראלי הואילו בטובם לצאת מהאפתיה, נשמעו ברקע מעט קולות עידוד. ובכלל, בכל אירופה זעמו על מישל פלאטיני על שהעז להגדיל ל-24 את מספר הנבחרות ביורו והפך את הטורניר לבדיחה, אז איך בכדורסל מרשים לעצמם להזמין כל כך הרבה נבחרות אלמוניות? ואם עכשיו ערוץ הספורט היה מפיק פרומואים שמציגים את דודו אוואט כסופרמן, מי היה יכול להגיב על זה באירוניה?
ייתכן שבדיעבד זה יתברר כנזק הגדול ביותר מהיורובאסקט - הלגיטימציה שיקבל הכדורגל. כי בהשוואה ל-800 אלף דולר שדורש ליאור אליהו, מה זה כבר 500 אלף ליצחקי? איך מישהו מהם יכול ללגלג על הפסד לפנדורי הרומנית, כשהם לא מצליחים לנצח את אוקראינה? האם מישהו בנבחרת הכדורסל נמצא בכושר של חן עזרא, למשל? מישהו שאפשר להביט בו בתקווה, שייקח כדור ויבעט לחיבורים? אופיר דוידזאדה, אם תשאלו כל חובב ספורט ישראלי בר דעת, הוא כיום ספורטאי ברמה גבוהה יותר מיותם הלפרין. ואחרי ניצחון דחוק על אזרבייג'אן, אלי גוטמן עוד עלול להגיד בסיום המשחק "רק רצינו לשמח את חובבי הספורט בישראל בימים אלה", ולשלוח "איחולי הצלחה לנבחרת הכדורסל".
חמור מהכול, ההפסד לבריטניה נתן תוקף לאמירה המיתולוגית של גיא לוזון, "דברו איתי כשננצח אותם בדוקים". באותם רגעים לא היה עלוב מזה, לא היה עצוב מזה, משפט סתום של מאמן מתוסכל אחרי ניצחון חסר חשיבות על אנגליה הצעירה והמוכה. ואילו עתה, כשהיורובאסקט נראה כמו שהוא נראה, דוקים מסתמן כמטאפורה מדויקת למעמדו של הכדורסל, וגם בזה לא ניצחנו את הבריטים. במצבה של הנבחרת, לא נתפלא אחרי ניצחון בגארבג' טיים השחקנים יניפו את שיבק באוויר. כי ברגעי כישלון אלו, הכל מקבל פרופורציות אחרות. המציאות מתעוותת. אדם מדמיין בראש את שחקני נבחרת הכדורגל, והם נראים לו חבורה של גברים נחושים. הכדורגל מסתמן כענף המוביל, עם יסודות בריאים וליגה תחרותית. וברגעי החולשה האלה, לא נותר אלא להשפיל מבט ולהודות, הלוזונים צדקו. ועל זה, כספי וחבריו, כבר קשה לסלוח.