אי שם בעונת 1991/92 ערכה מכבי תל אביב אסיפה שכללה הרצאה בנושא תזונה. מספר ימים לאחר מכן עבר אברהם גרנט ליד בית הקפה "אלכסנדר" בתל אביב, כשלפתע קלט את אבי נמני ואיציק זוהר יורדים על עוגה בגודל של צלחת אליפות. "בקושי ראיתי את הפרצוף שלהם", נזכר גרנט השבוע. השניים לא ראו את המאמן, שניגש אליהם ואמר בחיוך: "עכשיו אני מבין למה אתם לא מבינים טקטיקה, אפילו בתזונה אתם נופלים".
מאז עבר הרבה על איציק זוהר ואבי נמני, צמד הכוכבים הגדולים של מכבי תל אביב בשנות ה-90, על כל ההילה שהייתה כרוכה בדבר. בדיעבד, כשמביטים אחורה על הקריירה של שניהם, מגלים שדווקא השוני ביניהם קידם אותם ועיצב אותם ככדורגלנים: זוהר תויג ככוכב הנוצץ, הסלב הבליין, חביב הבנות; בעוד נמני סומן בתור הכוכב הצנוע, האיש הפשוט, הנציג העממי. הם לא היו החברים הכי טובים, הדיווחים טענו על סכסוכים ומתיחויות, אך כשנכנסים בין השורות מגלים כי על אף התקופות שבהן לא דיברו והתעלמו האחד מהשני, הם תמיד שמו את מכבי תל אביב והצלחתה מעל הנושא הזה. על המגרש הם הפכו למיתולוגיה.
הצמדים המיתולוגיים של הספורט הישראלי: 25 הגדולים
"נמני פרץ לפני"
איציק זוהר גדל במכבי יפו, נחשב לכישרון גדול וב-1988, בגיל 17, נמכר למכבי תל אביב בכ-95 אלף דולר. בשנותיו הראשונות במועדון מכבי תל אביב הייתה גדולה על זוהר וקטנה על השאר, והמועדון דשדש בין מרכז הטבלה לתחתית. אבי נמני גדל במכבי תל אביב מגיל צעיר, עבר את כל השלבים במחלקות הצעירות, וב-1990, בן 18, עלה לבוגרים, פרץ לתודעה מהמשחק הראשון והקדים את איציק זוהר ככישרון המוביל במכבי תל אביב עד לפריחה המשותפת באליפות עם גרנט ב-1991/92.
דני לאופר, יו"ר מכבי באותן השנים, זוכר היטב את מה שעבר עם השניים. "השלבים שלפני האליפות לא דומים למה שהיה אחריה", הוא אומר. "הם היו שני ילדים קטנים וצנועים שרק רוצים לשחק כדורגל ולהתפתח. איציק עוד היה חייל עם פצעים על הפנים ואצל אבי בכלל פצעי הבגרות היו סמל מסחרי. הם עוד לא היו במעמד של צמד שעלול לייצר מתיחות. זה עוד היה השלב שהם אמרו תודה שהם במכבי".
"הקוסם" עשה סדר
ואז הגיע גרנט. "זה מצחיק", פתח המאמן את דבריו, "כי בדיוק לפני כמה רגעים ראיתי בטלוויזיה פה משחק מהעונות הגדולות שלנו, וראיתי את שניהם, ונמני עם התספורת הזו, כבר אז, כמו של חייל". את נמני הוא הכיר קצת לפני שהגיע מהפועל פתח תקוה. הקשר הגיע לאימון לבקר חבר ("רן בן שמעון, אתם בטח מכירים") שהיה שכן של גרנט באם המושבות ושיחק עם נמני בנבחרת הנוער. "התרשמתי מהאישיות שלו", נזכר גרנט, "ונפגשנו כמה פעמים עוד לפני שהוא בכלל ידע שאני מגיע למכבי".
עם זוהר היה סיפור קצת אחר. "כבר אז הוא נחשב להבטחה שלא מומשה", מספר גרנט. המאמן זוכר היטב איך הזמין את זוהר לשיחה ברחוב טרומפלדור, קומה שלישית. "הגיע בחור שאמרו לי שלא למד אף פעם", נזכר גרנט, "ומשום מקום נתן לי נאום שמנחם בגין בימיו הגדולים לא נתן. הוא אמר שהוא כישרון מפוספס ושהוא יודע שאם אתן לו הזדמנות לא אצטער. לא הצלחתי להשחיל מילה בשיחה הזו, ובסוף אמרתי: 'אתה מדבר כל כך יפה, אז למה יש לך 4-3 קילו עודף?'". זוהר היה בהלם. כמה ימים לאחר מכן גרנט נסע לארצות הברית. כשהמאמן חזר הוא בקושי זיהה את זוהר. הילד המלא הפך לשחיף. הוא אמר לעמנואל אופיר: "אנחנו ניתן עונה גדולה עם הבחור הזה". "למה?", תהה אופיר. "כי יש לו גם כישרון, וגם רצון, כי רק מי שממש רוצה מוריד 4 קילו בשבועיים וחצי".
הילדים עברו את מבחן האופי של גרנט, שהחליט ששניהם בשלים כבר עתה להרכב. זו הייתה החלטה לא קלה, בטח בהתחשב בעבר הקרוב של מכבי ההיא 13 עונות בלי תואר. וזו הייתה החלטה ממש לא קלה, בטח שבהרכב היה אמור להיות אורי מלמיליאן. אגדה ומיתוס. "כבר אז היה ברור לי שהשילוב זוהר-נמני-מלמיליאן לא יקרה", אומר גרנט, "השלושה האלה לא יכולים לשחק ביחד". הוא זימן את מלמיליאן לשיחה, ובישר לו שהמושכות ילכו בעונה הקרובה לידיים של שני החבר'ה הצעירים. "זה היה קשה", הוא נזכר, "הערצתי את מלמיליאן, גדלתי עליו, הייתי משלם כסף כדי לראות אותו משחק. ובחרתי לשים אותו על הספסל ולתת את החולצה לשניים שביחד בקושי הגיעו לגיל שלו".
גרנט לא נתן לדיבורים מסביב להשפיע עליו. "ניסו להדביק לאיציק את היהירות לפעמים", הוא אומר. "ברור שהוא התאהב בתפקיד של להיות הכוכב. אבל ככה זה הוא נתן אז עונה בלתי רגילה. אומרים שמאמן טוב לא צריך רק להבין בכדורגל ולהיות חכם, אלא גם לדעת לפתור ולהתמודד עם בעיות. עם השניים האלה לא היו ממש בעיות, למרות מה שחושבים. עשינו את זה קל. שיחקנו טוב באותה תקופה, ולא נתנו לכלום להפריע".
"אחרי האליפות כבר היה לכל אחד אגו"
אחרי האליפות הראשונה מכבי חזרה להיות אלופה, ובמקביל הקנאה והשנאה מצד יריבותיה בארץ חזרה לשיאה. בשנתיים שאחרי מכבי התמודדה על האליפות אך איבדה אותה לבית"ר ירושלים ומכבי חיפה, ויותר מכך, התפתחה כלפיה שנאה שגרמה אפילו לזוהר ונמני להתחבר אחד לשני. דני לאופר כבר זז הצדה, אבל זוכר היטב כי "הקנאה במכבי הביאה כל כך הרבה אנשים נגדה, זו הפכה לשנאה של ממש. אבי ואיציק כבר התחילו להחזיק מעצמם, רבו על חוזים והתחילו לפתח כוח, אבל לפחות בכל מה שקשור למכבי, מה שהחזיק אותם זאת העובדה שזה היה מכבי נגד כל המדינה. הם שמו את מכבי מעל הכל ושמרו את מה שביניהם בשקט".
"אנשים מדברים על יריבות סמויה אבל זה לא עניין אותי כי לא הרגשתי כלום במגרש", מנתח גרנט. "הרבה זמן לא אימנתי פה אבל גדלתי פה, ובארץ הדיבורים על קנאה הם חלק מפולקלור, הווי. בחו"ל אם היו אומרים דבר כזה על צמד כזה זה היה 'וואו', אבל פה זה לא דבר שמטריד אותי ומעולם לא הטריד אותי. פה הרי כולם מקנאים בכולם. במצליחים, אחד בשני, בכולם. אז אמרו דברים על נמני וזוהר. אותי עניינה התמורה שלהם במגרש. הסתכלתי אם אחד לא מוסר לשני. זה לא קרה. ממה שאני זוכר, הם בישלו אחד לשני יותר מלאחרים. הקבוצה הייתה מעל הכול, גם עבור שניהם".
מי ששיחק עם השניים באותן השנים היה נועם שוהם, היום מאמן מכבי הוד השרון. גם שוהם זוכר כי פומבית לא ראו את המתיחות בין השניים, ואמר: "האמת, אם היה שם משהו, זה היה מאחורי הקלעים, תמיד. לא ריב גדול ופומבי אלא יריבות ספורטיבית מקנאה על התהילה. לא משהו שממש הצלחנו להרגיש במגרש. הם ידעו לשמור על הכבוד, אחרת מישהו היה נפגע. ראו שהם לא רוצים לכעוס ולהעיר אחד לשני במגרש כי הם ידעו שזה יהפוך לסיפור גדול בעיתונים. הם היו יוצאים ביחד לבלות עם חברים משותפים, לא מתחמקים. הגדולה של אז הייתה שלמרות האגו הגדול לא היית מרגיש את זה".
ברמה האישית שוהם זוכר לטובה בעיקר את נמני: "אני מעדיף לא לדבר הרבה על איציק זוהר, אין לי מה להגיד. במגרש ראינו רק חולצות צהובות, ולא זוהר או נמני, אבל מחוצה לו התחברתי יותר לנמני. בזכות האופי שלו קל יותר להסתדר איתו. גם לי אבי עזר באופן אישי פעם אחת כשהייתי צריך. בלי לבקש בכלל פשוט בא והציע עזרה. נמני היה מתנהג באותה צורה גם בתקופות טובות וגם ברעות. איציק, כשהיה הולך לו טוב, היה מתנהג יותר ביהירות. איציק חשב שהוא המוביל בקבוצה, זה האופי שלו. נמני צנוע יותר, ביישן יותר, מופנם יותר".
כאמור, השמועות מדברות על מתיחות גדולה, אבל קשה מאוד למצוא ריב או תאקל פומבי של השניים. אוהדים ותיקים מספרים על סכסוך כספי ואפילו עסקי בין השניים, אך כשבודקים לעומק אין לכך אחיזה במציאות. השניים אפילו מגחכים על כך. דני לאופר חוזר ומדגיש: "אל תחפשו כי לא תמצאו. הם פשוט שני טיפוסים שונים. איציק זה כריסטיאנו רונאלדו ואבי היה מסי. אבי התעסק במהלך השנים להיות בתוך המכביזם. הוא צנטרליסט, רצה להיות במרכז של מכבי ולאגד סביבו שחקנים ואנשים, רצה להיות חזק במכבי, סימן מטרה וגם הגיע אליה. איציק בכלל לא היה בכיוון הזה. איציק אהב את מכבי אבל הראש שלו היה למנף את ההצלחה דרכה לחיים שלו בחוץ בתור סלב, איש עסקים. הם שני טיפוסים שונים עם מטרות שונות ולכן הם לא חיפשו להיתקל אחד בשני או את הבמה אחד של השני. כשהם היו במכבי המועדון היה מעל הכל, הם ידעו שאם זה לא יקרה הם לא יהיו במכבי. זה לא כמו היום, ששחקנים מרשים לעצמם לעשות מה שהם רוצים בתוך מועדון".
ההשתלטות של נמני
ב-1994/95 יצא זוהר לבלגיה לשחק באנטוורפן, ומשם התפצלו יחסי הכוחות באהדה ובפופולריות. באופן רשמי, נמני הפך למלך היציע. כשזוהר חזר עונה לאחר מכן בעונת הדאבל עם קשטן, זה כבר לא היה אותו דבר. "כשהוא חזר זאת כבר הייתה קבוצה של נמני", נזכר לאופר, "גם הקהל לא פרגן לא יותר מדי. הוא כבר לא איציק שגדל במכבי, שפטו אותו על כל מהלך והקהל לא עשה לו חיים קלים. הוא איבד את מה שהיה לו במכבי, ואחריה חשב רק על כסף ועל הקריירה שאחרי, והלך לבית"ר ירושלים".
אז איך כל האווירה המתוחה הזאת הסתדרה עם דאבל? לאופר יודע היטב כי "הם ידעו לשים הכל בצד וגם שלא דיברו במשך תקופות במכבי, הכדורגל היה מעל הכל. אני כבר ראיתי את איציק מסתבך באותן השנים בשטויות וגם את אבי מתעסק בדברים שלא צריך להתעסק, וקל מאוד היה להידרדר מהנקודות האלה אבל גם במצבים אישיים קשים - זה לא הגיע למגרש".
זוהר יצא לבית"ר ירושלים ב-1996/97, נתן עונה טובה ולאחר מכן יצא לקריסטל פאלאס, שהייתה אז בליגה הבכירה באנגליה. בינואר ניסה לחזור למכבי תל אביב, אבל לא הצליח. בסביבתו טענו אז כי נמני מסכל את הקאמבק. ב-1998/99 זוהר חזר למכבי, אבל במעמד שונה לחלוטין. אברם גרנט זוכר ש"הוא היה פצוע, זה היה סיפור אחר. הוא ביקש לחזור, וידע שאולי לא ישחק. לא היו הרבה קופצים אז".
זכור במיוחד משחק נגד בית"ר ירושלים לקראת סיום העונה, בו מכבי תל אביב ניצחה 2:4. זוהר כבש, ורץ בקללות אל עבר המאמן. "זה היה הרגע שבו איציק זוהר הבין שהוא כבר לא כוכב במכבי", מנתח לאופר, "היה קשה לו להתמודד עם זה. הוא הבין שנגמרה תקופה ולא בונים עליו לעתיד. הבין שהעסק נגמר". עבור נמני, אם בכלל, העסק במכבי נגמר רק שנים רבות וארוכות לאחר מכן.
