פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        עברנו את פרעה, נעבור גם את זה: ההישג של הכדורסל המצרי

        מצרים האומללה לקחה פסק זמן מכיכר תחריר, כשנבחרת הכדורסל העפילה לאליפות העולם לראשונה לאחר 20 שנה. הבלוג של אורן יוסיפוביץ נודד דרומה, ובוחר את חמש הקבוצות הלוזריות של השנה. רמז: דרור קשטן

        "אלו החדשות הטובות ביותר למצרים מאז 11 בפברואר 2011", צייץ חאלד אלגינדי, שבין שלל תפקידיו כיהן כיועץ להנהגה הפלסטינית בין 2004 ל-2009.

        אבל ראשית, נפתח במשחק נושא פרסים: זהו את התמונה היוצאת דופן.

        הקרב על מצרים (יח"צ)
        מהומות אלימות בעת פינוי מפגינים מקרב תומכי מורסי בלב קהיר. מצרים, 14 באוגוסט 2013 (AP)
        (צילום: AP)
        נבחרת מצרים בכדורסל (GettyImages , Ed Giles)
        (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)
        יוסף שושה ושחקני נבחרת מצרים חוגגים - מתוך חשבון הטוויטר של דוניה אשראף (צילום מסך)
        (צילום: מתוך חשבון הטוויטר של דוניה אשראף)

        אכן. התמונה האחרונה, בניגוד לשאר מחזות היגון, היא תמונה של מצרים שמחים וחוגגים. זו תמונת ניצחון, זו תמונה שמראה שגם ברגעים הכי קשים שיש, תודה לאל על הספורט שיכול למתוח חיוך מאוזן לאוזן.

        בתמונה: שחקני נבחרת מצרים שעלו לאליפות העולם. בכדורסל. לראשונה מאז 1994, הפרעונים יגיעו לטורניר הנבחרות הגדול בענף, בספרד 2014. וההישג הזה בולט במיוחד על רקע המראות הקשים שמגיעים יום יום מקהיר, מתחריר.

        אלגינדי דיבר על פברואר 2011, כי בפברואר 2011, כפי שמספר ניר יהב, מומחה בתחום, הופל משטרו של מובארק. אותו אחד ששלט אצל השכנים מדרום במשך 30 שנה. את הנופים הגועליים והדוחים והמדממים כולם זוכרים טוב מאוד, ובמשך שנה וחצי לאחר מכן שלט הצבא במדינה. ביוני 2012 נבחר נשיא חדש, איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי. אבל ההפגנות לא פסקו. לאחר עליית מורסי לשלטון ההפגנות היו נגדו. מורסי נקט בצעדים אנטי-דמוקרטיים, והציבור, ותודה לפייסבוק, זעם. ביום השנה לשלטונו, ביולי 2013, פרצה מחאה עצומה ברחובות מצרים. הצבא סילק את מורסי מהשלטון. מאז, הכתר נמצא (זמנית, הכול תמיד זמני) בידי ראש בית הדין לחוקה, עדלי מנסור, אבל בעצם הצבא הוא השולט. ובעצם, הכאוס שולט.

        כדי לסכם פסקה למשפט, מצרים באנרכיה. כדי לסכם משפט לשאלה – למי יש זמן לכדורסל?

        לעמר אבו אל-חיר, מאמן הנבחרת, יש. גם לשחקניו.

        ביום ראשון האחרון הם הפסידו אמנם לאנגולה בגמר אליפות אפריקה 2013, אך הניצחון בחצי הגמר יומיים קודם לכן, על סנגל, הבטיח לפרעונים את הכרטיס היוקרתי לאליפות העולם. חוץ מרוח לחימה, כפי שמעידים בנבחרת הזו, המצרים נעזרו גם בשיטת המשחקים ההזויה. 16 קבוצות העפילו לאליפות, שנערכה באבידג'אן, חוף השנהב. 16 הנבחרות חולקו לארבעה בתים בני ארבע קבוצות. אבל כולן עולות לשמינית. אז מצרים אמרה תודה ועלתה לשלב הבא עם שלושה הפסדים משלושה משחקים (לסנגל, לאלג'יריה, לחוף השנהב).

        בשמינית הגמר המזל היה אמור להיגמר, כי הנבחרת הלוחמנית של אבו אל-חיר פגשה את אלופת היבשת טוניסיה. בערב שעד היום לא מוצאים לו הסבר, הפרעונים שברו את הטוניסאים 67:77 והעפילו לרבע הגמר. שם חיכתה כף ורדה, שכבר הוליכה על המצרים 71:73 פחות מדקה לסיום. אבל...

        כן, איברהים אל גמאל, שעמד על 1 מ-7 מחוץ לקשת באותו משחק, תפר שלשה וניצח למצרים את המשחק. יש חצי גמר הזוי ודרמטי מול סנגל. אותה סנגל שניצחה את הנבחרת המצרית במשחק הפתיחה. אבל הפעם היד של הפרעונים היתה על העליונה. יותר נכון, היד של אעסם מרעי. הפורוורד של מינסוטה סטייט מאבריקס (דוויז'ן 2 של ה-NCAA) הוריד 17 ריבאונדים, צלף 22 נקודות ב-9 מ-10 מהשדה, והביא בעצמו את אחד ההישגים הספורטיבים הגדולים של המדינה, עם 63:70 על הסנגלים.

        "לוחם, מנצח", החמיאו באתר פיב"א. "הוא רץ, מוסר, חוסם וקולע בכל כך הרבה דרכים שונות. הוא בן 22 וכבר כל כך יעיל". מאמן סנגל פרגן: "הוא לא סנטר, הוא בכלל פורוורד והוא פשוט היה מהיר מדי עבור הסנטרים שלי". מרעי התרגש. "החלום התגשם", הכריז. "עבדנו כל כך קשה והבטחתי לעזור לנבחרת שלי. אנחנו חזקים, אנחנו ביחד".

        הגמר מול אנגולה היה רק בונוס, וכך זה גם נראה. האנגולים דרסו את הפרעונים 40:57 וזכו באליפות 11 ביבשת.

        אבל הסיפור היה ועודנו מצרים. הרי זו נבחרת ששייכת בעיקר לעבר. נכון, הם זכו ביורובאסקט של 1949 (בהשתתפות צרפת, יוון, טורקיה, הולנד, טורקיה, סוריה ולבנון); הם סיימו במקום החמישי באליפות העולם של 1950 (מתוך עשר קבוצות); הם קטפו חמישה תארים יבשתיים (האחרון ב-1983, כשהמאמן היה פואד אבו אל-חיר, אביו של המאמן הנוכחי עמר). אבל זהו.

        ודווקא כעת, בשנה קשה זו לעם המצרי, הנבחרת הזו הוכיחה שאין תירוצים. לא תקציב הביטחון לעומת תקציב הספורט ולא מה שקורה בבית. כדורסל זה כדורסל.

        שחקני נבחרת מצרים בכדורסל חוגגים (GettyImages)
        "זה הישג לספורט המצרי", אמר ראש הממשלה חאזם בבלאווי, "הישג שנותן תקווה ביכולתו של העם המצרי האדיר לעמוד בפני אתגרים קשים ולהשיג ניצחונות בכל המישורים" (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        אבו אל-חיר לא שכח להודות ולהקדיש את הניצחון לאביו. המאמן התלהב וכתב בעמוד הפייסבוק שלו: "תודה לכולם שעמדו לצדנו. אנחנו מתנצלים שלא זכינו באליפות אבל העלייה לאליפות העולם, לאחר 20 שנה, בהחלט מנחמת. הסוד שלנו - עזרת האל, מחסור באנוכיות, נשמות נקיות, גברות וחמישה שחקנים על הפרקט".

        ההישג המדהים והמרגש הזה לא נתקל בקשיים רק בגלל תחריר ודומותיה. כדורסל זה פשוט לא בראש סדר היום שם. כמובן שבתקשורת המקומית ובעולם הערבי דיווחו על האירוע, אבל ממש לא בהתלהבות יתרה ולא בעמודים הראשונים של העיתונאים.

        ביום ההעפלה, למשל, מנהיג האחים המוסלמים חטף התקף לב בכלא – ידיעה חדשותית שהופיעה לפני ההישג הספורטיבי. אבל לא רק ניוז של דם מגיע לפני הכדורסל. אפילו לאחר העלייה לגמר, הכותרות המרכזיות במדורי הספורט דיווחו דווקא על הענף האחר. למשל, אודות הקבוצות אל-אהלי וזמאלק מהכדורגל, שנענשו בעקבות התפרעות אוהדיהן.

        מי שכן הקפיד לברך היה ראש הממשלה חאזם בבלאווי. "זה הישג לספורט המצרי", אמר, "הישג שנותן תקווה ביכולתו של העם המצרי האדיר לעמוד בפני אתגרים קשים ולהשיג ניצחונות בכל המישורים".

        בכל המישורים? לא בטוח. אבל לפחות חובבי הכדורסל והספורט שבמדינה נהנו בשבוע האחרון מכמה דקות של נחת.

        ואולי ההעפלה הנדירה של המצרים יכולה גם להשליך על בחורינו האמיצים שעפים לסלובניה, ליורובאסקט 2013. אולי ישאבו קצת השראה מאבו אל-חיר וממרעי ומאל גמאל, על תפקוד למרות הקשיים שבבית. כי אם עברנו את פרעה, אז נעבור גם את זה.

        ***

        הספירה לאחור - הלוזריות של השנה האחרונה בכדורגל הישראלי

        מאמן בני יהודה, דרור קשטן (ברני ארדוב)
        המבט העגמומי שכיח יותר מהחמסה. קשטן (צילום: ברני ארדוב)

        ובמעבר חד מווינרים ללוזרים, הדירוג השבועי יעסוק הפעם בחמשת רגעי הלוזריות הגדולים של השנה האחרונה בישראל. קבלו את חמש הקבוצות הנאיביות של הכדורגל שלנו.

        5 בני יהודה. 6 במאי, 2013. הזהובים מפסידים להפועל תל אביב 1:0 בדקה ה-95, והאדומים הבטיחו עקב כך את המקום באירופה. הכובש, אלמוג כהן, התכבד בשער היחיד שלו בקדנציה הנוכחית בישראל (מתוך 15 משחקים) ובכיבוש ישראלי ראשון מאז 2010. "להפסיד בדקה ה-95 זה תמיד כואב", סיכם המאמן דרור קשטן.

        4 בני יהודה. 1 בספטמבר, 2013. מכבי תל אביב קורעת את בני יהודה אך שום כדור לא נכנס. ערן זהבי, באחת ההופעות הטובות שלו מאז שחזר לישראל, איים על השער מספר דו ספרתי של פעמים, אבל הקורות והמשקופים הזדעזעו והרשת לא. ואז בא פריצה, בדקה ה-91, ושבר בצורת אישית ישראלית של כחמישה חודשים עם 0:1. "בסופו של דבר נעשה צדק", סיכם המאמן דרור קשטן.

        3 בני יהודה. 17 במרץ, 2013. מכבי חיפה מתקשה מול בני יהודה, אבל אנדריי פיליאבסקי כובש, איך לא, בדקה ה-95 והירוקים מנצחים 0:1 – שער ראשון ויחיד לבלם במסגרת רשמית ישראלית (מתוך 69 משחקים). אבל מול בני יהודה, הכול הרי הולך. "הכדורגל יכול להיות אכזרי מאוד", סיכם המאמן דרור קשטן.

        2 בני יהודה. 18 בפברואר, 2013. סוף סוף ווינריות בבני יהודה, כשעוז ראלי כובש בדקה ה-90 ועושה 1:2 על המוליכה מכבי תל אביב. בדרך הוא פגע בפניו של השוער ברק לוי, שקיבל טיפול ארוך. מכבי חידשה את המשחק לאחר כשלוש דקות, ותוך פחות מעשר שניות פריצה ניצל הימרחות של חדד כדי לעשות 2:2 מדהים. "כמו שאומרים, המזל הוא חלק מהמשחק", סיכם המאמן דרור קשטן. אבל רגע.

        1 בני יהודה. אותו משחק. אחרי ה-2:2 לוי הסובל שוב נפל. הוא כאילו פגע בקבוצתו – הרי מה הוא מבזבז זמן כשהצהובים צריכים שלוש נקודות. השעון המשיך לדפוק, תוספת הזמן הוארכה לכדי תשע דקות. הכדור כבר היה ברגליים של ראלי, רק להעיף ונגמר. אבל ראלי מסר פס שהגיע ללוגסי. ולוגסי עשה את מה שכולם יודעים שהוא עשה. 2:3, באחד הסיומים המרגשים בעולם (כן, כן) בעונה שעברה. "בשביל זה הקהל משלם כסף", סיכם המאמן דרור קשטן.

        ***

        דלה איינוגבה שוער בני יהודה לאחר שספג (ברני ארדוב)
        ובסוף איינוגבה על הדשא (צילום: ברני ארדוב)

        וכדי שלא תחשבו שהקצנו, בשנה האחרונה הקבוצה האומללה שנקראת בני יהודה ספגה שמונה שערים (שימו כאן כמה סימני קריאה שאתם רוצים) החל מהדקה ה-89 וצפונה – הכי הרבה בליגה.

        רבים מחמיאים לזהובים על ספורטיביות, על כך שהם תמיד באים לנצח. מזכירים את ה-1:1 מול מכבי חיפה ב-15 במאי 2010, את הניצחון על הירוקים גם בעונה שעברה ואת זה שהם תמיד עושים חיים קשים לקבוצות הצמרת. אבל הספורטיביות המדוברת הזו רק ממחישה עד כמה לוזרית הקבוצה הזו. כי גם כשבני יהודה מנצחת, זה אף פעם לא משמעותי בשבילה. הם תמיד יהיו ברקע, תמיד יאספו את הדמעות. לוזרים במקרה הרע, סטטיסטים במקרה הטוב. רחמים.

        בני יהודה היא לא אימפריה כלכלית ולא צריכה לזכות בחמישה דאבלים רצופים (למרות שקרית שמונה כבר הוכיחה שגם בצניעות יחסית אפשר לקחת פה תואר). אבל לפעמים עדיף להפסיד 3:0 שמראה על הבדלי רמות ברורים, מאשר עוד הפסד על חודו של גול, שמראה שהכול בראש, הכול ב-DNA, הכול מנטאלי.

        ומילה על קשטן. המאמן המעוטר בישראל הוא עדיין אחד החזקים בביזנס, אין ספק. יש משהו חמוד בהתבטאויות הללו שלו לאחר ההפסדים הנוראיים האלה, בכך שהוא לכאורה נותן כבוד למנצחת ומתייחס לכל העסק כאירוע שמטרתו לבדר.

        אבל זה לא קשטן של פעם. ספק אם שחקניו, ויותר מכך – אוהדיו – מתלהבים מציטוטי הלוזריות שלו לאחר המפלות האומללות של קבוצתו. הרי אם אתה מפסיד בדקה ה-90 ומתנחם בכך שהקהל נהנה, זה אומר משהו. ולא משהו טוב.

        מייל: orenjos@walla.co.il

        בבני יהודה מיואשים: "לא ייאמן שהתסריט הזה חזר על עצמו"