במרכזה של דרמה ראויה, לעולם תעמוד דמות הפרוטגוניסט הדמות הראשית, העגולה, הכריזמטית ביותר. זו שבולטת מעל השאר ומניעה את העלילה. רק אחריה יבואו דמויות המשנה. כאלה אנחנו: החלוקה הגסה והפשוטה הזאת, שנותרה רלוונטית משחר ההיסטוריה ועד היום, עונה לנו על צורך אנושי. כדי שהסיפור יעבוד, המבנה ההיררכי הזה חייב להתקיים.
בסיפור הבא, ובכן, הוא לא. אפשר שזו הסיבה שבגללה גם היום, כשמציינים 20 שנה מאז שהכל קרה, גיבורי התסריט המופלא הזה כמעט אנונימיים לחלוטין. כי בנבחרת גרמניה גרסת 1993 לא היו כוכבים, לא שמות גדולים, ואפילו לא כאלה שהפכו לכאלה ברבות השנים. זו הייתה חבורת שחקנים אלמונית שגם בפרספקטיבה לאחור נראית אפורה מאין כמוה. כדורסלנים שנגעו בשמיים באופן מוזר ותמוה. שעשו זאת כאילו במקרה, והיום נראים כמו לא שייכים לשם. אף לא אחד מסגל השחקנים נותר חקוק בזיכרון.
על כל זה ניצח האיש שהכי קרוב לפרוטגוניסט בעלילה הזאת והוא בכלל המאמן סווטיסלאב פשיץ'. לו דווקא היו כל התכונות של גיבור ראשי: עבר מפואר, ניסיון עשיר, כריזמה בשפע. ובכל זאת, גם שני עשורים אחרי שהצעיד את נבחרת גרמניה לזכייה באליפות אירופה, במה שנחשבת לאחת מהסנסציות הגדולות בתולדות היורובאסקט, התהיות נותרו בעינן. כיצד קרה שנבחרת כה מוגבלת וחסרת מסורת, שהפגינה חולשות אקוטיות גם במהלך הטורניר עצמו, זכתה באליפות אירופה? איך פיצתה כך על חיסרון עצום בכישרון?
האם זו העובדה שאירחה את האליפות בביתה? קשה להאמין, בהתחשב בכך שהקהל הגרמני התייחס באדישות כמעט מוחלטת לקיומו של הטורניר, עד למשחק הגמר. האם ניצלה את זה שחלק מהכוכבים הגדולים של היבשת לא הגיעו? שמעצמה כמו סרביה נעדרה מהאליפות? סביר שלכל אלה הייתה משמעות כלשהי, אך בדרכה אל התואר גרמניה טיאטאה את כל הגדולות, ודווקא כשפגשה נבחרות קטנות יותר נחלה מפלות.
אז אולי פשוט מדובר בנס?
***
ערב פתיחת האליפות, מעטים האמינו ביכולתה של גרמניה להגיע להישג משמעותי. התנאים המקדימים לא בדיוק עמדו לטובתה: אחרי שהגיעה לשלב שמונה האחרונות שלוש פעמים בין 1983 ל-1987, בשנים הבאות אפילו לא הייתה קרובה לשם. חסרונו של דטלף שרמפף, הכדורסלן הגרמני הגדול ביותר בהפרש ענק נכון לאותה תקופה, כמעט הוציא לה את הרוח מהמפרשים. מתחת לפני השטח היום ניתן לומר זאת בפה מלא החלו התמורות שהביאו לגרמניה את התואר הסנסציוני.
מצד אחד, מפת אירופה השתנתה לה דווקא לקראת אותו טורניר. סרביה לא הופיעה לאליפות בעקבות החרמות שהוטלו עליה בגלל מלחמת יוגוסלביה. ליטא הגדולה של ארווידאס סאבוניס שרונאס מרצ'ולניס והשאר לא צלחה באופן מדהים את השלב המוקדמות ונותרה מבחוץ. ובגרמניה עצמה? אחרי קרוב לשש שנים כמאמן, החיבור בין השחקנים למאמן פשיץ', שבא עם רקורד מוכח מיוגוסלביה, הגיע לשיאו.
פשיץ' האמין בכל מאודו שגרמניה יכולה לזכות באליפות לעיני הקהל הביתי ולהדהים את אירופה. הוא כנראה היה היחיד. ערב פתיחת האליפות, בכתבה שפורסמה בגרמניה נכתב כי "אם הנבחרת תעבור את השלב הראשון יהיה זה הישג יפה, ואם תצליח בדרך כלשהי להגיע למקום החמישי זו כבר תהיה סנסציה של ממש". למחרת, התייצב פשיץ' במסיבת עיתונאים והצהיר ללא חשש: "לא ולא. אנחנו הולכים על המקום הראשון. בפחות מזה לא נסתפק", ירה. כשפשיץ' לא נסוג מהמטרה הגבוהה שהציב, אפילו שמשחק הפתיחה הוליד הפסד מביך לאסטוניה, חשבו שנשתבשה עליו דעתו. מה חשב לעצמו? הרי מדובר היה באותו סגל בינוני ששיחק זה שנים יחדיו בנבחרת הלאומית, ומעולם לא הגיע להישגים יוצאי דופן. הקאדר שעמד לרשותו לא היה שונה כהוא זה, למעט חסרונו של שרמפף, כאמור.
גרמניה ניצבה עם הגב אל הקיר והייתה על סף הדחה. רק ניצחון גדול על סלובניה שלח אותה לשלב השני. עשינו את שלנו, חשבו בנבחרת.
אלא שאז, לפתע, הכל החל להתחבר.
***
כריסטיאן וולפ קנה את עולמו באותם ימים. ככל שהתקדמה האליפות, האיש הגבוה תפס פיקוד והפך לאס של פשיץ' בשלבי ההכרעה. נישאת על גבי האהדה מצד האוהדים המקומיים, שהלכה וגברה ככל שהתקדמה האליפות, גרמניה הפכה לפתע לאגוז שכמעט בלתי ניתן לפצח, הרבה בזכותו של וולפ שם אנונימי למדי עד אז, ולמען האמת, במידה מסוימת גם היום. הוא קלע סל ניצחון אדיר שהעניק לגרמניה ניצחון על ספרד ברבע הגמר, והצטיין ב-73:76 הדרמטי והסנסציוני על יוון הגדולה עם ינאקיס, כריסטודולו ופאסולאס בחצי הגמר.
ואז, רק בגמר, הגרמנים הספקנים הביעו סוף סוף אמון בנבחרת, מילאו את האולם במינכן והעניקו אווירה ביתית חמה. "היה מדהים לראות איך התהליך שאנחנו עברנו כשחקנים במהלך הטורניר, השתקף גם בגרמניה כולה", סיפר לימים בגילוי לב אחד מגיבורי האליפות, מיכאל קוך. "בתחילת האליפות, למרות ההצהרות של פשיץ', לא באמת האמנו שאפשר לעשות משהו. בכל פעם ניצחנו, המשכנו לשלב הבא, וזה היה נראה כמו חלומות בהקיץ. רק כשהגמר הגיע פתאום תפסנו את עצמנו ואמרנו 'וואו, יש פה הזדמנות לעשות משהו'. כשנכנסנו לאולם במינכן לפני הגמר והרגשנו את האווירה, הבנו שאנחנו לא היחידים שלפתע התעוררו".
רוסיה הגדולה הוליכה במרבית שלבי המשחק, ונראתה בדרכה הבטוחה לניצחון וזכייה באליפות. ואז הגיע כריסטיאן וולפ, ובפיגור של שתי נקודות קלע סל ועבירה בשניות הסיום, שישנו את הכדורסל הגרמני לעד. הבאזר נשמע. גרמניה חוגגת. משהו חדש מתחיל.
עבור גרמניה, ההצלחה המסחררת באליפות ההיא הייתה תולדה של מפגש תרבויות הנחישות, ההתמדה והארגון הגרמני פגשו את הפילוסופיה הסרבית שהביא עימו פשיץ', ויחד יצרו ייצור כלאיים שהתחבר לסיבוב הופעות יחיד ואחרון בהחלט. "לפשיץ' היו לוש תכונות שלא טבועות ב-DNA הגרמני היה לו דם חם, הסתכלות קלילה יותר וידע נרחב, מאד נרחב, בכדורסל", אומר העיתונאי דייויד היין. "שחקני הנבחרת היו אנליטיים ומחושבים כמו גרמניים מצויים, והמפגש עם דמות שונה כמו פשיץ' היה עבורם כוח עזר. יחד, הם היו שילוב שקשה מאוד לנצח. הם הוכיחו שכישרון זה ממש לא מספיק. שנדרש הרבה יותר מזה כדי להגיע להישגים. שעבודה קשה וחוסן מנטאלי יכולים לגבור על כישרון".
כך נראה הגמר הדרמטי
***
בימים שאחרי הזכייה של גרמניה, הכדורסל עד אז ענף מוזנח שבא מעולמות רחוקים תפס את הכותרות הראשיות והועלה לסדר היום התקשורתי. לזמן מה, היה נדמה שגרמניה התאהבה בענף ספורט חדש. הכול קיוו שהתנופה הזאת תביא לשינוי של ממש בכדורסל הגרמני, ושמעתה ואילך הוא יהפוך לחלק אינטגראלי בשגרת יומם של הגרמנים. ובכן, השינוי לא היה מיידי ולא מרחיק לכת כפי שציפו, אך התפיסה השתנתה לחלוטין.
"העולם שלי מתחלק לשניים לפני יורובאסקט 1993, ואחריו. כילד, התאהבתי בכדורסל. אך בכל פעם שדיברתי על זה, אנשים חשבו שאני מוזר, עיקמו את הפרצוף", מספר העיתונאי מנואל שוסט. "הייתי מדבר על ענקים כמו לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, וחשבו שאני סוג של פריק. בשנות ה-80 רוב הגרמנים אפילו לא ידעו שיש ענף ספורט שקוראים לו כדורסל, אבל הזכייה ב-1993 שינתה את זה. מאז, אף אחד לא חושב שלאהוב כדורסל זה דבר מוזר כל כך. מרגע שבו הגביע הונף, הכדורסל הגרמני כבר לא היה אותו דבר".
כך נראה מפגש האיחוד של הנבחרת, 20 שנה אחרי הזכייה
רבים חשבו כי ההד התקשורתי הגבוה שהזכייה יצרה לא נוצל עד תום, ולא סייע כפי שהיה יכול לסייע להתפתחות הכדורסל בגרמניה. 20 שנה אחרי, גם מיכאל קוך חושב כך. "אם להיות כן, הזכייה ההיא לא עשתה את האפקט שכולם ציפו. זכינו באליפות אירופה כאן בגרמניה, ולמשך כמה ימים אולי כמה חודשים ההתלהבות הייתה פשוט עצומה. הייתה אז הזדמנות גדולה להכניס את הכדורסל לשגרה ולגרום לו לקבל הרבה יותר חשיפה בתקשורת שזו הבעיה שלו בגרמניה עד היום אך זה לא נעשה".
שנים ספורות לאחר מכן, יפרוץ לתודעה בחור בלונדיני וגבוה העונה לשם דירק נוביצקי, ויעניק לכדורסל הגרמני דחיפה אדירה. כשזכה באליפות עם דאלאס ב-2011, גרמניה כולה חגגה יחד איתו. ובכל זאת, גם נוביצקי עצמו מודה כי המאורע המכונן של הכדורסל הגרמני אירע הרבה יותר מוקדם: ב-4 ביולי 1993, באולם במינכן. לימים סיפר נוביצקי כי ההתרגשות באותו יום גרמה לו להחליט סופית על קריירה ככדורסלן.
כיום הענף נמצא בהתקדמות מטאורית, האולמות מלאים, הניהול מופתי והאיזון הכלכלי מרשים. באיירן מינכן, הכוח העולה בכדורסל הגרמני, אמורה להיות נושאת הבשורה ולהיות הראשונה שהופכת לאימפריה בקנה מידה אירופי. בעונה הקרובה היא תרשום הופעת בכורה ביורוליג. את הציפיות העצומות מבאיירן אמור לסחוב על גבו מאמן עתיר ניסיון והישגים שזוכה למעמד של אליל.
קוראים לו סווטיסלאב פשיץ'.
