עומרי כספי הוא כרגע שחקן NBA שולי לחלוטין, מה שלא מפריע לו להיות בקלות השחקן הטוב ביותר בנבחרת ישראל. עם כל הכבוד לצמצום הפערים בכדורסל בעשור-שניים האחרונים, הפער בין ה-NBA לשאר העולם עדיין עצום ובשנים האחרונות אולי אפילו חזר להתרחב. לא תמיד זה נראה כמו אותו משחק. רק על הרקע הזה ניתן להבין את ההכרזה של טרייסי מקגריידי מתחילת השבוע, על כך שהוא פורש מה-NBA אבל מתכנן להמשיך לשחק כדורסל.
לנו קל יותר להתייחס להצהרת הפרישה של טי-מאק ככזאת, מאחר שהוא מתכנן לחזור לשחק בסין - גרסת הכדורסל לקטאר של הכדורגל, המקום אליו הולכים שחקנים שרוצים להמשיך להרגיש סופרסטארים ולהרוויח הרבה כסף לעת זקנה. אם הוא היה נוחת באיזו אוליגרכיה רוסית שפוגשת את מכבי תל אביב ביורוליג היה הרבה יותר קשה (ומעליב) לקבל את הפרישה הזאת.
כמה ימים לפני ההודעה המשונה של מקגריידי, היו שמועות על כך שאלן אייברסון מתכנן להודיע על פרישה, שמועות שנעלמו מאז. ביחד, זו תזכורת טובה לכך שרוב הספורטאים הגדולים מאוד גרועים בלפרוש. הם נוטים למשוך את הקריירה עוד קצת גם כשכבר אין להם מה לתרום או לנסות לחזור אחרי שכבר הודיעו שזהו. יש מעט מאוד דוגמאות של שחקנים שפרשו בזמן הנכון. אפילו מייקל ג'ורדן, שכבר הייתה לו ביד את הקומבינציה המושלמת של פרישה-קמבאק-פרישה מיד לאחר האליפות השישית, לא הצליח להתאפק ולהימנע מניסיון קמבאק נוסף.
במקרה של טי-מאק, הודעת הבערך פרישה מגיעה אחרי כמה שנים עצובות למדי ב-NBA ועונה אחת בסין בה הוא היה, במה שנשמע טוב מכדי להיות אמיתי, כוכב הקבוצה עם המאזן הגרוע בליגה. מיותרת במיוחד הייתה החתימה שלו בסן אנטוניו בפלייאוף, על תקן השחקן שמבהיר שהגענו רשמית לגרבאג' טיים. מהבחינה הזו, טוב שטי-מאק הודיע על בערך פרישה, זאת הזדמנות להיזכר בתקופות הטובות של אחד השחקנים הטובים בעולם בחצי הראשון של העשור הקודם, רגע לפני שהשנים האחרונות משתלטות על הזיכרון ההיסטורי לגביו.
נעשה את זה מסודר: טרייסי מקגריידי נבחר על ידי טורונטו ב-1997 בבחירה התשיעית, היישר מהתיכון ושנה לפני שהגיע לקנדה בן הדוד וינס קרטר שהיה בשל יותר ל-NBA והפך לכוכב הקבוצה. ביחד הם הובילו את טורונטו לפלייאוף ב-2000. בסוף אותה עונה טי-מאק עבר לאורלנדו ומיד הפך לאחד הסקוררים הבולטים בליגה. ארבע העונות שלו באורלנדו כללו מספרים אישיים נהדרים, אבל שאר הקבוצה הייתה חלשה והשיא שלה היה הדחה בסיבוב הראשון. ב-2004, לאחר עונה אותה אורלנדו סיימה עם המאזן הגרוע בליגה, טי-מאק עבר בטרייד ענק ליוסטון של יאו מינג, קבוצה שהייתה אמורה להיות הכוח העולה בליגה. אבל פציעות של שניהם מנעו מהרוקטס להפוך לקונטנדרית שהיא הייתה אמורה להיות ולהסתפק במספר הופעות פלייאוף לא מוצלחות. הפציעות הכרוניות בברך ובגב הובילו לכך שכבר בגיל 29 מקגריידי בקושי תפקד, מה שהוביל לשנים האחרונות שתוארו בפסקה הקודמת.
ככל הנראה, מהקריירה של טי-מאק נזכור בעיקר את הנקודות הבאות:
1. שנות השיא בהן הוא היה אחד הכוכבים הגדולים בליגה. שילוב של אקספלוסיביות בחדירות לטבעת, פייד-אווי מכל הטווחים שאין דרך לעצור ויכולת מסירה נהדרת, הפכו את מקגריידי למכונה התקפית משומנת במיוחד. השיא היה בעונת 2002/03 - 32.1 נקודות למשחק (הממוצע העונתי השלישי הכי גבוה מאז תחילת שנות ה-90, אחרי קובי ב-05/06 ומייקל ב-92/93), בעזרתן הוא סחב את הסגל הסתמי שהיה סביבו באורלנדו לפלייאוף.
2. 13 נקודות ב-35 שניות - זה קרה בתחילת תקופת יוסטון, בסיום משחק עונה רגילה מול סן אנטוניו ב-2004, בו טי-מאק הפך פיגור של שמונה נקודות לניצחון בנקודה. הנס התרחש בזכות ארבע שלשות, אחת מהן עם עבירה, אף אחת מהן לא הגיונית. מי שחווה את זה בזמן אמת לא ישכח את המופע הזה. הישג סטטיסטי מרשים נוסף מהעונה הרגילה הוא רצף 22 הניצחונות של יוסטון ב-2008, רובם ללא יאו מינג. עד לא מזמן זה היה הרצף השני באורכו אי פעם.
3. מעולם לא עבר סיבוב בפלייאוף - בהנחה שלא מחשיבים לו את סן אנטוניו השנה. לא סתם לא עבר סיבוב, בשלוש הזדמנויות שונות הוא היה ביתרון של שני משחקים ובכל זאת הפסיד את הסדרה. ב-2003 הוא הוביל את אורלנדו מהמקום השמיני ליתרון של 1:3 על מוליכת המזרח דטרויט, אבל אז הוזנק מהספסל של הפיסטונס הרוקי האלמוני טיישון פרינס שלהגנה שלו על טי-מאק בהמשך הסדרה היה חלק גדול במהפך. ניתן לטעון שזו התרומה הגדולה של מקגריידי לאליפות כלשהי - הוא עזר לדטרויט לגלות את טיישון לקראת קמפיין האליפות בעונה שלאחר מכן. ב-2005 ההדחה הייתה אפילו מאכזבת יותר - יוסטון ניצחה את שני המשחקים הראשונים מול דאלאס בחוץ, אבל הפסידה את שני משחקי הבית הבאים בדרך להפסד בשבעה משחקים. כך נוצרת תדמית של לוזר.
התדמית הזאת הייתה בעייתית. מבט על המספרים מקשה על הטיעון שטי-מאק נעלם בפלייאוף, ארבע פעמים הוא סיים את הפוסט סיזן עם יותר מ-30 נקודות למשחק וכמעט תמיד שיפר את המספרים מהעונה הרגילה, כולל את האחוזים. הגיוני יותר לטעון שחוסר היכולת של טי-מאק לעבור סיבוב חשף את הקושי לבנות סביבו קבוצה גדולה - הוא שיחק בקצב משלו שפגע בשטף המשחק של שאר השחקנים והוא לא התפתח למנהיג אמיתי או לשחקן הגנה מספיק טוב. כמובן, לא ניתן להתעלם גם מהנסיבות המקלות שמופיעות בנקודה הבאה.
4. הפציעות וחוסר המזל - בגיל 27 הפציעות הפכו למטרד משמעותי, בגיל 29 הגוף שלו כבר לא אפשר לו להיות שחקן מוביל. אלה השנים בהן שחקנים גדולים אמורים להגיע לשיאם, השנים בהן מייקל ג'ורדן, שאקיל אוניל ולברון ג'יימס עשו את קפיצת המדרגה הנוספת והחלו לזכות באליפויות. קווין גארנט מצא את הסיטואציה הנכונה בבוסטון בגיל 31, דירק נוביצקי ניער את תווית הלוזר בגיל 33. לטי-מאק לא הייתה ההזדמנות הזאת, ניתן לשייך אותו לרשימת השחקנים הגדולים שמיצו רק חלק מהפוטנציאל שלהם בגלל פציעות.
ויותר מזה - חוסר המזל היה לא רק בפציעות שלו, אלא גם של אחרים. באורלנדו הוא היה אמור לחבור לגרנט היל וליצור צמד מרתק במיוחד, אבל היל נקלע לתקופת הפציעות הגדולות וכמעט לא שיחק עבור המג'יק. ביוסטון מקגריידי ויאו עשו בינהם רוטציית פציעות וכמעט לא שיחקו ביחד. הקבוצה היחידה של טי-מאק שניתן לטעון שהייתה מספיק טובה כדי לעבור סיבוב היא יוסטון של פלייאוף 2005, אבל זו הייתה קבוצה חדשה, אם היא הייתה נשארת בריאה לשלוש-ארבע שנים נוספות אולי היינו מדברים אחרת לגמרי על הקריירה של מקגריידי.
הדיון לגבי המורשת של מקגריידי לא נגמר, מאחר שהוא נחשב למקרה גבולי במיוחד עבור היכל התהילה. מצד אחד - שחקן שלמשך חצי עשור היה אחד הטובים בליגה, מלך הסלים שנתיים ברציפות, סקורר ענק מהסוג שבדרך כלל נכנס להיכל. מצד שני - האם נכון להכניס שחקן שלא ניצח סדרה בפלייאוף ולא היה מעורב באף סוג של מאבק אליפות לאורך כל הקריירה (דילג על המכללות, לא השתתף באף טורניר חשוב עם הנבחרת, אפילו בסין הקבוצה שלו חלשה)? בעוד כמה שנים נדע מה חושבים הבוחרים להיכל התהילה והדיון ייפתח מחדש. אני מהמר שהוא ייכנס, אבל רק לאחר מספר שנים בהן ידלגו עליו.
