ביום שישי יחגוג טל ברודי 70, והפרויקט המיוחד לכבודו מסתיים. חזרנו איתו לרגעים הגדולים בקריירה. מונולוגים מפיו של אגדה.
1. המכביה ה-7, 1965
כשבאתי לארץ הייתי אחד משחקני המכללות הטובים בארה"ב. נבחרתי ל"אול אמריקן", יחד עם שחקנים כמו ריק בארי, ביל בראדלי ובילי קאניגהאם, שכל אחד מהם הלך לעשות קריירה ב-NBA.
באתי ממכללת אילינוי, ששיחקה ב"ביג 10". עם אולם ביתי מלא ב-16,618 צופים בכל משחק, עם תזמורת, התלהבות, מעודדות, חדר הלבשה מפואר שכולל סאונה, רופאים ופיסיותרפיסטים צמודים, ואפילו מטוס פרטי שהיה צמוד אלינו. בקיצור, הגעתי מקום שנתן את התנאים הטובים ביותר לשחק כדורסל.
הגעתי בגלל שילוב של סיבות. קודם כל, הסיטואציה המקצועית שלי בארה"ב. בולטימור בולטס, היום וושינגטון וויזרדס, בחרו בי במקום ה-12 בדראפט. ראיתי שיש להם המון גארדים. ג'רי סלואן, שהיה בערך 2.00 מטר, קיבל חוזה מובטח, והבנתי שישחקו איתו בעמדות הגארד. היו עוד שלושה-ארבעה גארדים בכירים גם ככה.
בהמשך הקיץ הגעתי למכביה. הייתה כאן אווירה יפה, הרגשתי זיקה, חיבור. מהרגע הראשון הסתובבו סביבי כל החבר'ה של מכבי תל אביב - רוזין, רלף, שמלוק, אמנון שלאין, נוח קליגר. הם לא עזבו אותי לרגע. רק אחר כך הבנתי שככה הם מנעו מקבוצות אחרות להגיע אליי, כי אני לא ידעתי כלום על הכדורסל הישראלי, לא ידעתי מה זה מכבי ומה זה הפועל, לא ידעתי שיש פה כדורסל בכלל, ואם במקרה היו מגיעים אליי מקבוצה אחרת - הייתי יכול עוד ללכת אליה.
החבר'ה של מכבי לא הפסיקו לדבר איתי כל הקיץ על לבוא לכאן לשנה אחת. בכו לי שמכבי אף פעם לא עברה שלב בגביע אירופה, שהמדינה במיתון, שיש חרם ערבי ושאנשים לא מחייכים. אמרו לי: אם אתה בא לפה, אנחנו מאמינים שתוכל לשנות משהו. הציבו בפניי אתגר, וזה עשה לי משהו. אל תשכח שבאותו זמן ידעתי שאולי יהיו לי בעיות בבולטימור, ועדיין הייתי תחת הרושם של המכביה, שנתנה לי להרגיש שייכות. היה לי ביטחון בעצמי, אפילו עודף-ביטחון אז. ידעתי מה הכוח שלי. הסכמתי לבוא לשנה. מכבי קבעו שיאספו אותי משדה התעופה. מזל שהם הגיעו, כי אם הפועל היו באים לקחת אותי, כנראה שהייתי שם עד היום.
2. האימון הראשון במכבי תל אביב, 1966
אני זוכר שלקחו אותי למגרש ליד קולנוע אוריון. אני רואה מגרש עקום, ללא גג, עם חדר הלבשה קטסטרופה, מקלחת בלי מים חמים, ושירותים - שלא נדע. הגעתי מוכן לאימון. היו לי גרביים ארוכות. מגן ביצים, שבארץ לא ידעו מה זה. כולם הסתכלו עליי בפליאה. נתנו לי תלבושת של הקבוצה. היה לי קשה להתרגל אליה. המכנסיים היו קטנים, ממש לחצו לי על הביצים. הבנתי למה בארץ לא משחקים כדורסל כמו שצריך - אי-אפשר היה להתכופף עם הבגדים האלה. בסוף האריכו לי את המכנסיים.
הכדורסל בארץ היה פרימיטיבי. המשחקים שוחקו בחוץ, במגרשים פתוחים. בליגה שיחקו עם כדור גומי ולא עור בגלל בעיות תקציב. כשהייתי כותב לחבר'ה שלי בארה"ב על החוויות מכאן, למשל שהפסיקו משחק כי ירד גשם, או כי היו סופות חול, או שבמשחקים בירושלים היה כל-כך קר עד שחלק מהשחקנים שיחקו עם טריינינג, הם לא האמינו, לא הבינו על מה אני מדבר.
אבל ראיתי בתוך כמה זמן שדברים מתחילים להשתנות. המנטליות לגבי הספורט משתנה. במכבי התחילו להבין שהכדורסל חייב להיות מקצועני. בתחילת הדרך הייתי מגיע לאימונים ורואה שפתאום נעלם שחקן. כשהייתי שואל איפה הוא, אמרו: 'הוא הלך עם החברה שלו לקולנוע'. אחר כך לימדתי אותם שכדורסל זה מקצוע.
3. הניצחון הכפול הראשון על קבוצה אירופאית, 1967
ליהושע רוזין הייתה את החוכמה לנצל את היכולת שלי גם מבחינת ריכוז המשחק וגם מבחינת סקורינג. הוא שיבץ אותי בעמדת השוטינג גארד. ככה שחקנים כמו שטרקמן ופרייטג היו יכולים לצד כרכזים, ואני יכולתי לנצל את המהירות שלי ביציאה למתפרצות, את יכולת ההטעיה והתרגילים שלי כדי לצבור נקודות.
ב-67' שיחקנו בגביע אירופה למחזיקות גביע, כי הפועל תל אביב הייתה האלופה. בסיבוב הראשון הוגרלנו נגד אריס סלוניקי. ניצחנו בארץ ב-30 הפרש. קלעתי 42 נקודות. אבל אני לעולם לא אשכח את משחק החוץ ביוון. בעיני זה היה משחק היסטורי, כי למדנו ממנו שאם לא ננצח בבית בהפרשים גדולים, יהיה לנו קשה מאוד לעבור שלבים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי עם מכבי למשחק בין-לאומי. עשו לנו את המוות, לא האמנתי שככה זה מתנהל באירופה. המזכירות רימתה. שמר עליי מישהו שנשאר במגרש למרות שעשה 13 עבירות. המשחק נמשך אולי 60 דקות. אלה הימים ששופטים חזרו הביתה עם מזגנים ומקררים והכל. הוסיפו לשחקנים שלנו עבירות ושינו את התוצאה. הקהל שלהם זרק למגרש דברים. זה היה ממש עולם שלישי. כשלמזכירות כבר לא הייתה ברירה ונאלצו להכריז על סיום המשחק התברר שהפסדנו "רק" ב-20 נקודות, ועלינו לשלב הבא.
4. נס בדאלונה
עונת 66/67 הייתה השנה הכי חשובה בתולדות הכדורסל בארץ כי בעונה הזו שינינו את החשיבה של אנשים בישראל לגבי ספורט. גם הספורטאים עצמם התחילו לראות את הספורט אחרת, כדבר מקצועני. גם הקהל הבין שספורט זה בידור. והפוליטיקאים הבינו שספורט הוא כלי פוליטי עוצמתי, כי הוא עושה לישראל יחסי ציבור טובים.
את נס בדאלונה כולם זוכרים. הפסדנו בספרד ב-32 נקודות, בגומלין בארץ ניצחנו ב-32, ואז במקום הארכה שוחק למחרת, כאן בארץ, משחק שלישי ומכריע, וניצחנו אותו ב-26. למשחק הזה כבר הגיעו כל הגדולים: משה דיין, ראש הממשלה לוי אשכול. ברגע הזה משהו השתנה. מכבי הפכה למשהו ענק. אפילו עם פרוטקציה היה קשה להשיג כרטיסים. אנשים באו אליי וביקשו לקנות דרכי. אני בעצמי שילמתי למכבי כסף עבור עשרות כרטיסים והייתי נותן לאנשים.
פתאום כל הרשויות הבינו שספורט לא שונה מחינוך. גם דרך הספורט אפשר לחנך. התחלתי לעשות הדרכה בכל הארץ. נסעתי מהדרום לצפון, עשיתי הדרכות לשחקנים וקליניקות למאמנים, רציתי להכניס מודעות לכדורסל. אחרי בדאלונה הכל היה יותר קל.
אחרי בדאלונה, שנגדה שיחקנו ברבע הגמר, עלינו לחצי הגמר מול בורגאס מבולגריה. ניצחנו אותם במשחק הראשון בארץ ב-31 נקודות. הגומלין כבר היה חסר משמעות מבחינה ספורטיבית, אבל כשנסענו לבולגריה, במזרח אירופה, על כל המשתמע מכך, פתאום הבנתי מה הכדורסל נותן ליהודים, איזו גאווה. באו למשחק יהודים מכל האזור ופתאום הראש שלי התחיל להשתנות, המחשבות שלי התחילו להשתנות - עד אז שמרתי על קשר עם הקבוצות ב-NBA, כל הזמן חשבתי האם יעבירו אותי לפילדלפיה או לא, אבל כשראיתי מה הכדורסל עושה לאנשים בישראל וליהודים בעולם חשבתי שאולי אני צריך להיות כאן, שאולי זה המקום שלי.
5. וירטון, 1977
כל שנה אני עדיין פוגש את סרגיי בלוב באולסטאר וויקאנד בארה"ב. וכל שנה אנחנו מדברים על הרגע שבו שחקני צסק"א נכנסו לאולם בוירטון.
הייתה לצסק"א קבוצה שהייתה צריכה לזכות באליפות אירופה. היו להם שבעה שחקנים מנבחרת ברית המועצות, כוכבים כמו בלוב וטרקנוב ומישקין וירמין, שניצחו את נבחרת ארה"ב באולימפיאדת 72'. הם היו בטוחים שהם הולכים לזכות. לפני ששיחקו נגדנו שמענו שהם ניצחו את ריאל מדריד - במדריד! - כשבשנים ההן ריאל הייתה ה-מועדון באירופה.
בארץ אף אחד לא חשב בכלל שיש לנו סיכוי, וגם צסק"א כנראה לא חשבו שיש סיכוי שננצח אותם. הם לא הגיעו לשחק בישראל ופיב"א פסקה נגדם ניצחון טכני. ואת המשחק שאמור היה להתקיים במוסקבה העבירו לוירטון. למה דווקא שם, אני עד עכשיו לא מבין. נראה לי שהם פשוט לא רצו שמישהו ישמע על המשחק הזה.
ברגע שנכנסו לאולם בוירטון ידענו שאנחנו מנצחים. זה היה ברור. האולם הזה היה קטן מאוד, בקושי כמה מאות אוהדים, וכולם היו אוהדים שלנו. הם עשו אווירה מדהימה. רק העידוד דחף אותנו קדימה. כל המגרש ראה כמו קופסא קטנה, מלאה יהודים, איך אפשר להפסיד בכזה מצב?
אנשים הגיעו למשחק הזה מכל העולם, זה משהו בלתי נשכח. הסתובבת בעיירה הזאת והרגשת כאילו אתה הולך בדיזנגוף. כאילו כבשנו את המדינה הזאת. ב-77' הסתיים התהליך שהחל ב-67'. הניצחונות על צסק"א, ואחר כך על וארזה, שגם זה היה סוג של נס, נתנו לספורטאים אחרים את האמונה שהם מסוגלים לעשות את זה. יעל ארד סיפרה לי פעם שב-77' היא הייתה ילדה שקפצה לבריכה בכיכר. ואחרי שניצחנו את הרוסים והאיטלקים, זה נתן לה את האמונה ש'היי, למה אני לא יכולה לעשות את זה בג'ודו?'. כתוצאה מזה כל ענפי הספורט התפתחו. כל הספורט השתנה בארץ. כל השיח סביב הספורט התחלף.
עוד רגעים גדולים, מחוץ לפרקט:
הדלקת הלפיד במשחקי המכביה, 1973. "זה היה שנה אחרי הטבח במינכן. רגע שיא מבחינתי. הרגשתי שסגרתי מעגל מהמכביה הראשונה שלי ב-65'".
פרס ישראל, 1979. "זכיתי להיות הספורטאי הראשון שמקבל את פרס ישראל. בשבילי זה היה דבר ענק. כמו השלמת התהליך שלשמו עליתי ארצה. זה פתח את הדרך לספורטאים להיות מועמדים לפרס הכי יוקרתי במדינה. ארבע שנים אחרי קיבל איאן פרומן את הפרס, ואחר כך באה אסתר רוט-שחמורוב. זה עזר לאנשים להבין מה ספורט נותן למדינה. וכל זה בא מהכדורסל, שפתח את הדלת בפני יתר הענפים. אומנם, כדורגל תמיד היה באירופה ובמזרח התיכון ענף הספורט הכי פופולרי, אבל בגלל ההישגים והגאווה שהבאנו למדינה הכדורסל תפס לא פחות מהכדורגל, אולי אפילו יותר. מרגע שהגעתי ועד שפרשתי אני זוכר שהאולם שלנו היה מלא בכל משחק. אני לא זוכר אף עונה שהאולם לא היה סולד-אאוט מהרגע הראשון. מה שקרה ב-67' גרם לעיריית תל אביב להגדיל את יד אליהו ל-10,000 מקומות, בגלל הביקוש והלחץ לכרטיסים. היו שמים מסכים בבריכת גלית, אבל הם הבינו שזה לא פתרון, אז הגדילו את האולם ובנו גג. אלמלא 67', זה בטח היה לוקח עוד כמה שנים טובות".
הקמת מערכת הכדורסל בהרצליה, שנות ה-80' וה-90'. "כשקיבלתי את פרס ישראל הייתי בן 34 בסך הכל. חשבתי שאם קיבלתי פרס כזה גדול ומשמעותי, אני לא יכול פשוט 'לשבת' עליו, אני חייב להמשיך את מה שאני עושה. פנה אליי יום אחד אלי לנדאו, ראש העירייה, שביקש ממני להקים מערכת כדורסל בעיר. פיתחנו יחד מערכת של בתי ספר ששיחקו בה אלפי ילדים וגידלה שחקנים שהפכו לכוכבים בכדורסל הישראלי".
הבחירה להיכל התהילה היהודי, המועמדות להיכל התהילה של הכדורסל ע"ש ג'יימס נייסמית'. "בטקס של היכל התהילה היהודי הגיע וולטר שצ'רביאק לכבד אותי. לפני שנה הייתי בין 13 השחקנים הבינ"ל שהיו מועמדים להיכנס להיכל התהילה של הכדורסל. בסוף בחרו בדיבאץ ומרצ'ולניס. זה לא מאכזב אותי. הם תרמו הרבה לכדורסל. עצם המועמדות הייתה מאוד מרגשת".
מה חסר לו? "אנשים זוכרים שאמרתי 'אנחנו על המפה', אבל רק מעטים ראו את השחקן שהייתי. כשהגעתי למכבי הייתי קולע 30-40 נקודות למשחק. כשפרשתי, נתתי את המפתחות למיקי ברקוביץ'. הן עברו אחריו לדורון ג'מצ'י, ואז לעודד קטש ולדורון שפר. הייתי גאה בזה שהייתה המשכיות. היום חסר לי במכבי את הסקורר הישראלי שיקלע. אולי לא 30 נקודות, אבל מישהו שאתה יודע שיש לך ממנו 15-20 נקודות במשחק. זה לא קיים במכבי כבר הרבה שנים, וכל עונה, כשאני בא למשחקים, אני מחפש את השחקן שימשיך את השושלת, אני מנסה לראות מי קיבל את המפתחות. בינתיים אני לא רואה שחקן שיכול להמשיך את המסורת, וזה חבל לי מאוד. אני מדבר על זה כל הזמן עם אנשי מכבי".
*
מסר. "אני מאוד גאה בכדורסל הישראלי. אני שמח שיכולתי לראות את ההתפתחות שלו. אני נהנה לבוא למשחקים, להגיע ליד אליהו ולראות את האווירה היפה באולם כשאנחנו משחקים בגביע אירופה. אבל אני חושב שהאוהדים בארץ, בכל הקבוצות, צריכים לשנות קצת את המנטאליות שלהם. תעודד את הקבוצה שלך, זה בסדר, אבל כשקבוצה ישראלית משחקת בחו"ל צריך לעודד אותה. היום אני שגריר של רצון טוב של ישראל, ואני מבין שיש לנו מספיק אויבים בחו"ל, ככה שלא צריך לשנוא קבוצות ישראליות שמשחקות מול יריבות זרות. מה, אם הפועל ירושלים ומכבי חיפה משחקות עכשיו באירופה, אני לא רוצה שינצחו? אם הפועל תל אביב תשחק מול יריבות זרות אני לא אעודד אותם? זה דבר שצריך להשתנות. אני מתגעגע לאווירה של ה'ביחד' שהייתה כאן פעם".
ohad@walla.net.il