בווידאו: ראיון הפרישה האופטימי של שארפ מכדורסל לפני שנתיים
בעוד שבועיים בדיוק ימלאו 70 לטל ברודי, משחקניה הגדולים של מכבי תל אביב.
אבל ברודי לא היה רק שחקן מצוין. הוא הותיר חותם. מעברו לישראל חולל שינוי אדיר במכבי תל אביב ובכדורסל הישראלי בכלל: בגישה שלו למשחק הכדורסל ובאופן בו שוחק; ובצורת ההסתכלות על האפשרי והבלתי-אפשרי עבור העתיד של מכבי והענף.
יום ההולדת של ברודי הוא הזדמנות לא רק לבחון בראייה רטרוספקטיבית את תרומתו האישית לקבוצה אותה הוביל לרמות הגבוהות ביותר של הכדורסל האירופאי, אלא גם לשינויים שחוללה העלייה האמריקאית הגדולה בשנות ה-60' וה-70' בספורט העברי והשלכותיה - שניכרים היטב גם היום.
טל ברודי היה ממבשרי המהפכה. בשבועיים הקרובים נקדיש סדרת כתבות לבחינת המורשת שלו.
הפרויקט "70 לברודי: כדורסל אדום-כחול-לבן" מושק כעת באופן חגיגי: בחירת עשרת השחקנים המשפיעים (יודגש: לא בהכרח הטובים) בתולדותיה של מכבי תל אביב.
אתם מוזמנים לחלוק את רשמיכם בטוקבקים או במייל. אנו מבטיחים להתייחס בהמשך לרשימות המנומקות והמקוריות ביותר.
טל (טלבוט) ברודי
זקני אוהדיה של מכבי תל אביב מספרים בהתרגשות עד היום כיצד נהרו בקיץ 1966 למגרש מכבי הישן ליד קולנוע אוריון כדי לצפות בפלא, שלימד אותם את הכדורסל מחדש: איך מסדרים תיק לאימון, כיצד חובשים רגל; איך עושים סבסוב, וכיצד זורקים ג'אמפ-שוט.
את ההיסטוריה של הכדורסל הישראלי ושל מכבי תל אביב אפשר לחלק לשניים: עד טל ברודי, ואחריו. הוא הציג בפני הישראלים את הכדורסל האמריקאי המודרני, המהיר, האלגנטי, ואת אנשי מכבי לימד לחלום.
מהרגע שלבש לראשונה את המדים הצהובים הפך למנהיג הבלתי-מעורער של הקבוצה, וכבר בעונת הבכורה שלו במכבי, עונת 66/67, הוביל את נס בדאלונה. השינוי המקצועי שחולל במכבי, שהפך אותה מהקבוצה השנייה של תל-אביב למועדון הספורט הפופולארי בישראל, האיץ את התוכניות להרחבת יד-אליהו ולבניית הגג באולם.
ברודי היה הקפטן הראשון של מכבי שהניף את גביע אירופה, לאחר הניצחון על וארזה בגמר 77'. שנתיים לאחר מכן, עוד בטרם פרש באופן רשמי מכדורסל, זכה בפרס ישראל על "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בתרבות הגוף".
מיקי (משה) ברקוביץ'
ברקוביץ' הוא לא רק השחקן הישראלי הגדול בכל הזמנים: הוא השפיע על דורות של שחקנים צעירים, שחלמו להיות כמו מספר 9. הוא היה הצבר הראשון (לצד מוטי ארואסטי), ולמעשה היחיד עד היום, שהנהיג את מכבי לזכייה באליפות אירופה. היו כמה כדורסלני-על שניסו לרשת את מ.י.ק.י - דורון ג'מצ'י, עודד קטש - אבל לא הצליחו להיכנס לנעליו, הן ברמת ההשפעה הסביבתית-חברתית שהייתה להם, והן ברמה מקצועית על הפארקט. ממשה עד משה (ועד היום) לא קם כמשה.
אנתוני פארקר
מסיבת העיתונאים שהשיקה את אירועי פיינל פור 2006 בפראג, אליו הגיעה מכבי תל אביב כאלופת אירופה ברציפות, הפכה למופע אישי של המאמן פיני גרשון. הוא היה בשיאו; הסתלבט עם אטורה מסינה, דיבר על חלומות הת'ריפיט וסחט מחיאות כפיים מעשרות העיתונאים הזרים. רק כשנשאל על אנתוני פארקר, מנהיג הקבוצה, הרצין גרשון לפתע וקטע את מופע הסטנד-אפ.
"הוא גדול השחקנים ששיחקו בארץ וגדול השחקנים שאני אימנתי", אמר גרשון. "הוא מגדולי השחקנים באירופה בכל הזמנים. הוא אלוף אירופה שלוש פעמים ופעמיים נוספות פיינליסט. הוא הגיע לפיינל פור עם שלושה עושי משחק שונים - מקדונלד, שאראס וסולומון. יש הרבה שחקנים, אבל פארקר יש רק אחד. בלעדיו לא היינו פה".
פארקר הוא כנראה לא רק השחקן האיכותי ביותר שלבש את המדים הצהובים-כחולים אי-פעם, אלא משמש עד היום כמודל לספורטאי בעל האישיות המושלמת: ג'נטלמן אולטימטיבי, סופר-אינטליגנט, צנוע, נאמן, חבר, מנהיג. בחמש שנותיו בישראל (2001-2002, 2004-2006) הפך פארקר לשחקן הטוב באירופה, אבל בהשראתו נוצרה תבנית הזר האולטימטיבי, אליה מושווים כל השחקנים שחתמו במכבי תל אביב מאז. איש לא הצליח למלא את נעליו.
דרק לאנוריס שארפ
שארפ חתום לא רק על אינספור שיאים אישיים (השחקן המבוגר בתולדות מכבי; שירת את מכבי 17 שנים כשחקן וכעוזר מאמן, יותר מכל איש מקצוע אחר לפניו) ורגעי מפתח בתולדות הקבוצה (נס ז'לגיריס); והבחירה שלו לרשימה הזו נעשית לא בשל סיפורו האישי מלא ההשראה, של הכדורסלן האמריקאי האנונימי שהפך לכוכב.
שארפ הוא אחד מעשרת השחקנים המשפיעים בתולדות מכבי תל אביב כי במשך שנותיו כשחקן וכקפטן לימד אותנו מהי מקצוענות, מהי נאמנות, מה המשמעות של להיות חלק מקבוצה. בניגוד ל-DNA הטבוע בספורטאים קיבל שארפ באהבה את תפקיד שחקן-המשנה, האיש למשימות מיוחדות, והוכיח שגם בכמה דקות פרקט ניתן לחולל שינוי. הוא היה הסמל הגדול של מכבי, האדם שחצה איתה את שנות ה-90' האיומות והגיע אל הארץ המובטחת. הוא אחד משלושת השחקנים היחידים בתולדות המועדון שזכו בשלוש אליפויות אירופה (יחד עם טל בורשטיין וגור שלף), אבל לפחות שתיים מהן חתומות על שמו.
אלמלא הזריקה ההיא ב-2004 קבוצת הכוכבים הייתה מתפרקת, קרוב לוודאי; ואחת מקבוצות הכדורסל הטובות בתולדות הכדורסל האירופאי לא הייתה יכולה לבוא לעולם.
שארפ הוכיח שגם ילד אמריקאי ממגדל העמק יכול להפוך למיתוס. אם פארקר היה הדמות החשובה ביותר על הפרקט בעשור הקודם, שארפ היה בלי ספק הדמות המשמעותית מחוצה-לו.
דיוויד אנקראם
אנקראם הוא אחד מעשרת הזרים המשפיעים בתולדות מכבי בגלל מה שלא היה: מנהיג, קבוצתי, מנצח. אם כל חברי הרשימה הזו היו למודלים חיוביים, אנקראם משמש עד היום, עשרים שנים לאחר ששיחק כאן, תזכורת למודל שלילי. כשצורף לקבוצה יחד עם ווינפרד קינג, רגע לפני פתיחת עונת 1992/3, אמור היה לסייע בשימור השושלת שזכתה בכל אליפויות ישראל מאז 1969. אבל קינג, שהיה כדורסלן לא רע, התברר כסוציופת מוחלט. הוא הסתכסך עם הכוכבים המקומיים (דורון ג'מצ'י, מוטי דניאל ואחרים), סירב להיכנס לחדר ההלבשה ביד אליהו ונהג להתלבש על הפרקט ולהתקלח לאחר האימון בביתו.
אנקראם הפך לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הפארסה הכאובה בתולדות הקבוצה, אובדן האליפות להפועל גליל עליון בעונת הדובדבנים. המפלה לא רק קטעה את רצף האליפויות הנדיר של מכבי, שכנראה לא ישוחזר עוד, אלא גם היה בעל השפעה עתידית על הקבוצה: בשנת 94', בה התקיים בפעם הראשונה הפיינל פור בתל אביב, נעדרה מכבי מגביע אירופה לאלופות כתוצאה מאובדן האליפות בעונה הקודמת.
מהחשש שאובדן אליפות, שהוביל את לאיבוד המקום בגביע אירופה, יביא לאובדן הכנסות ולהתדרדרות כלכלית, בשנים שלאחר טראומת 93' השקיעה ההנהלה סכומי עתק בניסיון לבצר את הסגל. מכבי אומנם זכתה בכל יתר האליפויות בשנות ה-90', אבל הסגלים שבנתה לא רק שכשלו פעם אחר פעם בגביע אירופה, אלא גם הובילו להיווצרות גירעון תקציבי אדיר, שתפח במשך שנים עד שלבסוף הוביל להפרטת הקבוצה בשנת 2000.
רגע לפני שהניף את גביע אירופה בשנת 2004 קרא אליו גור שלף את דרק שארפ. שלף לקח את המיקרופון וסיפר בשבחו של שארפ. "בארה"ב נהוג לומר 'בי לייק מייק'", אמר שלף, "ואני אומר: 'בי לייק דרק'". ובהשאלה, אומרים עד היום במכבי, דונט בי לייק אנקראם.
אולסי פרי (אלישע בן-אברהם)
אתה לעולם לא שוכח את הנשיקה הראשונה שלך, את האהבה הראשונה שלך, את הגיור הפיקטיבי הראשון שלך. כשפרי הצטרף למכבי באמצע שנות ה-70' הוא לא רק הוסיף לה אלמנט מקצועי חדש - כוח דומיננטי בצבע, גובה, עוצמה; לא רק הפך לברומטר למדידת טיבם של שחקני הפנים שצורפו למכבי בעשורים שאחריו, והפך בסיס בלתי-נמנע להשוואה; הוא היה ל"זר" הראשון שהופך לחלק מהמשפחה, בכל המובנים. החברה הישראלית אימצה אותו והפכה את פרי לבן בית.
אבל פרי לימד את הישראלים הרבה גם מחוץ למגרש. הוא היה לסלב הספורטיבי האולטימטיבי, ולאייקון המכבי הראשון שהפך לשנוי במחלוקת: הוא הסתבך בשערוריות, עשה סמים ויצא עם דוגמניות. הוא חי את החיים כפי שאף ילד-טוב-שמעון-מזרחי לא חי לפניו. וכמובן, ההיעדרות המפורסמת מהמשחק מול ריאל מדריד הפכה לסמל לשליטתה המוחלטת של מכבי בכלי התקשורת של אותן שנים. גם היום, עשרות שנים אחרי שפרש, ולמרות שהוכתם כשההתמכרות להרואין הובילה לעזיבתו את ישראל ומיד לאחר מכן להאשמות בגין סחר בסמים ולכליאתו בארה"ב, פרי הוא אייקון, סמל לכל הדברים הטובים והרעים במכבי המיתולוגית של תור הזהב הראשון, האמיתי, של סוף שנות ה-70' ותחילת שנות ה-80'.
תני כהן-מינץ
כהן-מינץ היה חלק מדור המייסדים של מכבי. אומנם, בתקופתו עדיין נאבקה מכבי על ההגמוניה אפילו בתוך ישראל, כשניהלה מאבקי ענק מול היריבה העירונית הפועל תל אביב - ועדיין נחשבה לננסית ברמה האירופאית - אבל כהן-מינץ היה לכדורסלן הישראלי הראשון שעשה לעצמו שם של אחד הטובים באירופה בתפקידו, כאשר היה לכדורסלן העברי הראשון שזומן להופיע במדי נבחרת אירופה.
"הגבוה", שבכלל אותר במגרשי הטניס, הפך לשחקן המרכזי של מכבי בשנים שבהן החלה להתעצב ולעבור מהדור החובבני לדור הסמי-מקצועני. כהן-מינץ סימל את התקופה הרומנטית, בה היו הספורטאים אנשי ספר, ועסקו בספורט שלא על מנת לקבל שכר. במקביל לקריירה הספורטיבית למד הנדסה ושירת כקצין בקבע, כאשר היה לאחד מראשי פרויקט טנק המרכבה (השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף-משנה).
נחשב כנראה לשחקן הפנים הישראלי הטוב בכל הזמנים. לאחר פרישתו נכבשו עמדות הפנים בידי השחקנים הזרים.
אריאל מקדונלד
נייט האפמן נגרע מהרשימה הזו, למרות שככדורסלן היה מוכשר יותר ממקדונלד. מקדונלד הוא זה שנבחר על ידינו כנציגה של השושלת הראשונה מכיוון שהיה משמעותי מהאפמן בהיווצרות התלכיד המקצועי הייחודי במכבי, שהגיע לשלושה פיינל פורים רצופים בין השנים 2000-2002, והביא לסיומן הרשמי של שנות ה-90' האיומות.
מקדונלד היה למנהיג של הקבוצה ההיא. הוא הגיע למכבי מפוזיציה כמעט חסרת-סיכוי, כמחליפו של עודד קטש האגדי שנטש לפנאתינייקוס, ולאחר שבקיץ בו הוחתם, קיץ 99', בחרה מכבי דווקא לבצע קיצוץ משמעותי בתקציב. מקדונלד היה, למעשה, לשחקן הזר הראשון שקיבל את מושכות הרכז במכבי, תפקיד סמלי שנשמר לאורך השנים בידיים "ישראליות".
למרות הכל, בתוך זמן קצר הצליח להשכיח את קטש: האישיות הייחודית שלו, קור הרוח שהפגין והמנהיגות שגילה החזירו את מכבי לקדמת הבימה האירופאית והפכו אותו לאליל יציעי ההיכל. ההשפעה המקצועית של מקדונלד, ששיחק במכבי רק שלוש שנים, חרגה בהרבה מתקופתו: השושלת השנייה, זו של שאראס-פארקר-וויצ'יץ', נבנתה במידה רבה על בסיס השושלת שלו. אם לא הקבוצה הגדולה שהנהיג מקדונלד, זו שהחזירה את מכבי לתודעה והביאה לחידוש הטירוף הציבורי סביבה, כנראה שגם שושלת גרשון השנייה לא הייתה באה לעולם. וכמובן, מאז מקדונלד עברה עמדת הרכז במכבי לידיים זרות: מקדונלד הוחלף באודריך, שהוחלף ביאסיקביצ'יוס, שהוחלף בסולומון, שהוחלף בקאמינגס, שהוחלף בביינום, שהוחלף בארויו, שהוחל, בוויזנייבסקי, שהוחלף בפארגו, שהוחלף בפארמר ובפפאלוקאס, שהוחלף בהיקמן, שהוחלף ברייס.
קווין מגי
עד אנתוני פארקר נחשב מגי לזר הטוב והדומיננטי בתולדות מכבי תל אביב. הוא היה לקטר שהוביל את מכבי בחלקן השני של שנות ה-80', השנים הטובות האחרונות שלה עד לראשית שנות ה-2000. מבחינה עובדתית, אומנם, לא הצליח מגי לזכות עם מכבי בגביע אירופה, אבל הצעיד אותה לשלושה מעמדי גמר. ההשפעה האדירה שלו על הקבוצה מוכחת בכך שמיד לאחר שעזב, בשנת 1990 החלה מכבי לשקוע וכנסה לתקופה השחונה בתולדותיה במסגרת האירופאית.
מגי היה דמות ייחודית וזכה לטיפול צמוד משמלוק מחרובסקי ומוני פנאן, אבל הלב הגדול שלו השאיר את מכבי בתודעה גם לאחר התפרקות הקבוצה המוזהבת של ברקוביץ', ארואסטי, פרי, ברודי וארל וויליאמס. בניגוד לגבוהים מצוינים אחריו, כמו האפמן או וויצ'יץ', נאלץ מגי לשאת את מכבי כמעט לבדו. המספרים היציבים שהציג במשך שנים הפכו את מגי לתופעת טבע, לאחד הזרים האהובים במכבי אי-פעם, ולקבוצה לקח כמעט עשור למצוא שחקן פנים דומיננטי כמותו (האפמן).
שאראס יאסיקביצ'יוס
שרונאס יאסיקביצ'יוס היה שחקן מוכשר ושלם פחות מאנתוני פארקר, ושחקן יציב פחות מניקולה וויצ'יץ'. אבל הוא נכלל ברשימה הזו כי הוא זה שהביא את המוג'ו לשושלת גרשון השנייה; הוא היה היהלום הנוצץ שבכתר.
מסירות העין העקומה של הרכז הליטאי האקסצנטרי, השלשות המטורפות, זריקות הקלאץ', כולן הפכו את מכבי מקבוצת כדורסל מושלמת למכונה דורסנית מלהיבה שכמותה ראתה אירופה מעטות. ההאלפי-הופים ששיגר לתקרת ההיכל, אליה ניתרו באסטון ופארקר ויתר החברים, מככבים עד היום ברגעי ההיי-לייטס הגדולים ביותר שניפקה מכבי אי-פעם.
שאראס שיחק במכבי רק שנתיים, אבל הכריזמה הנדירה שלו - שלא נפלה מזו של מקדונלד - והעובדה שבשנתיים האלה זכה עם מכבי, באופן סנסציוני, בכל התארים האפשריים בישראל ובאירופה, הביאה לכך שעד היום נחשב לרכז הטוב, האלגנטי והמרגש בתולדות הקבוצה, מקור יחיד להשוואה לכל הרכזים שהגיעו לאחריו, דבר שהפך את משימתם לבלתי-אפשרית מראש.
הכדורסל של השושלת ההיא השפיע על האופי של המועדון כולו: המערכת הפכה מפונקת ושמנה יותר, והקהל הפסיק להסתפק בניצחונות בלבד, אלא החל לדרוש גם כדורסל ברמת אסתטיקה וגימור גבוהים. עשר שנים בדיוק עברו מהיום בו חתם יאסיקביצ'יוס במכבי, בקיץ 2003, ועד היום ממשיכה מכבי לחפש את התמהיל המנצח שישחזר את הכדורסל הנדיר ההוא, את השאראס החדש שלה. בעצם, יהיה מדויק יותר לומר שבשל אותה תקווה מכבי לא הפסיקה מאז לנסות להחזיר אליה את השאראס המקורי.
נשארו מחוץ לרשימה (אך ראויים לאזכור): ארל וויליאמס, ניקולה וויצ'יץ', עודד קטש, נדב הנפלד, דורון ג'מצ'י, מוטי דניאל, מוטי ארואסטי, אברהם שניאור, טל בורשטיין, חיים שטרקמן, לבן מרסר, ג'ים בוטרייט, לו סילבר, נייט האפמן, לי ג'ונסון, דורון שפר, גיא גודס, גור שלף, רדיסאב צ'ורצ'יץ', טום צ'יימברס, יהושע רוזין, רלף קליין.
* תודה לשי האוזמן על הסיוע בהכנת הכתבה.
ohad@walla.net.il