רלף קליין המנוח היטיב לתאר את המפץ הגדול, את קו פרשת המים של הכדורסל הישראלי. במלים בודדות לכד את הפער הפנומנאלי בין הכדורסל הישראלי של לפני קיץ 1966 - עת הגעתו של טל ברודי לישראל - לבין מה שהפך להיות אחרי כן.
"לפני ברודי כדורסל בישראל היה רק כיף, משחק. טל לימד אותנו שזה יותר מכך, שכדורסל זו דרך חיים", הסביר קליין לסוציולוג הספורט ד"ר יאיר גלילי, בעת ריאיון שקיימו לרגל מאמר שניתח את האמריקניזציה של הכדורסל הישראלי.
עד לפני 47 שנים היה הכדורסל תחביב. לא רק בישראל - ברוב אירופה; שמה של התאחדות הכדורסל האירופאית, פיב"א, הוא ראשי תיבות של Fédération Internationale de Basket-ball Amateur - בצרפתית, התאחדות הכדורסל הבינלאומית של חובבי הכדורסל. רק עשרות שנים לאחר ייסודה ב-1932 הושמטה המילה Amateur, ופיב"א הפכה להתאחדות הכדורסל הבינלאומית.
כשברודי נחת בארץ כדורסלנים לא הרוויחו כסף. הם למעשה הפסידו; נאלצו לשלם עבור נעלי הספורט היקרות, עבור הסעות למשחקים, שלא לדבר על הנסיעות הנדירות לחו"ל, שהיו מעבר להישג ידן של האגודות.
כדורסל היה עניין סוציאלי; השחקנים התאמנו בין פעמיים לשלוש בשבוע, ואחרי האימונים נהגו להתכנס בבית קפה, להתווכח על פוליטיקה ולהגות את תוכנית המשחק הבאה. משחקי הליגה נערכו בערבי שישי, במגרשים פתוחים. בחורף התבטלו לעתים משחקים מחמת הגשם. עם טפטופים הצליחו להסתדר, כל עוד לא החליקו על בלטות האספלט, אבל הרוח הייתה מקשה על הקליעה.
עסקני הספורט היו סדרני עבודה. הם נמדדו ב"טיב" העבודה שסידרו לשחקנים שלהם, וכך הצליחו לפתות את השחקנים המצטיינים להגיע לקבוצותיהם. השחקנים היו נהגים, מהנדסים, אנשי ביטוח, אנשי צבא. כדורסל לא שיחקו בשביל כסף, אלא בשביל הכבוד. נוח קליגר, ששימש יו"ר מועדון הכדורסל מכבי תל אביב בין 1951 ל-1969, זוכר כיצד פנה אליו פעם תני כהן-מינץ, שחקן הכדורסל הדומיננטי בישראל ומהטובים באירופה, וביקש שיעזור לו לקנות רכב. קליגר ערך מגבית ואסף סכום כסף שהספיק לרכישת מכונית קטנה. כהן-מינץ הביישן היה אסיר תודה. קליגר עדיין זוכר כיצד ניסה לשכנע את כהן-מינץ להפסיק להתבייש בגובה שלו ולאפשר לו לרשום את הגובה האמיתי בטופס המשחק, כי כהן מינץ התבייש בכך שהוא 2.07 וביקש מקליגר לרשום 2.03.
ברודי היה השחקן הראשון שקיבל משכורת רשמית. האגודה הצליחה לארגן לו משכורת של 600 דולר לחודש ודירה נחמדה בתל אביב. אבל עד שסודרה הדירה היה ישן, במשך חודשים, בבתים של חברים לקבוצה. מי שטיפלו בו בעיקר היו המנהל האגדי שמלוק מחרובסקי וחבר ההנהלה אמנון שלאין. בגלל שהקבוצה התאמנה רק פעמיים-שלוש בשבוע, וגם אז פעם אחת ביום, היו לברודי הרבה שעות פנויות. הם היו נוסעים לטיולים וחורשים את הארץ.
מחרובסקי היה בחדר ההלבשה - ככל שאפשר לקרוא לחדרון בבית אגודת מכבי, מעל למגרש הבלטות בקולנוע אוריון, חדר הלבשה - כשברודי נכנס אליו בפעם הראשונה. הוא זוכר את התדהמה שאחזה בנוכחים כשהבחור החדש גרב את הגרביים וחבש את עצמו. ברגע הזה, אומר מחרובסקי, הפך חדר ההלבשה לאמריקאי.
"לפני כן היינו חורנים", מספר מחרובסקי. "עד שברודי בא בכלל לא ידענו מה זה הדברים האלה. טל שיחק אצלנו עונה אחת, עונת 66/67, ואז נסע לארה"ב לעשות צבא. כשחזר משם ב-69', באונייה, הוא הביא לי שני קיטבגים מלאים בבגדים של הנבחרת האמריקאית שהוא שיחק בה, כמה זוגות נעליים, כל הדברים הישנים שיכול היה להביא. לא ידענו בכלל שלובשים בגדים כאלה בכדורסל".
ברודי לימד את הנייטיבז מה זה חימום לפני משחק, איך עושים מתיחות.
"תראה, מבחינה עובדתית מכבי לקחה אליפויות גם לפני ברודי", מחדד מחרובסקי. "גם קודם זו הייתה קבוצה טובה, במושגים של אז. אבל ברודי באמת שינה הכל. אני הייתי עד לזה, ראיתי אותנו לפניו ואחריו. טל לא היה צריך לדבר, הוא היה צריך לעשות. כולם חיקו אותו".
ברודי הביא לישראל דפוסי התנהלות חדשים, אבל גם שינה לחלוטין את סגנון המשחק. לפני שהגיע היה הכדורסל ספורט איטי, יחסית: משחק ההתקפה היה מדוד. הכדורים נותבו פנימה, אל הגבוהים. התקפות מתפרצות, חדירות אתלטיות לסל, שמירות לחץ בהגנה - כל זה לא היה.
"אי-אפשר לתאר את זה", אומר היו"ר לשעבר קליגר. "ברודי נכנס לסל בשתי ידיים. הייתה לו חדירה מהמהירות ביותר שראיתי. המסירות שלו, האינטליגנציה, זה היה משהו מיוחד. הוא היה אמן, והביא איתו את אמנות הספורט".
חיים (חיימון) שטרקמן, מרכזיה הגדולים של מכבי בכל הזמנים, זוכר את השיעור שקיבל ממנו כשהנבחרת הצעירה פגשה את נבחרת הצבא האמריקאי ב-1966. "טל היה מהשחקנים המובילים שלהם", אומר שטרקמן. "פגשנו קבוצת חיילים ששמרה עלינו אישית לוחצת על כל המגרש. הם לא נתנו לנו אפילו להוציא את הכדור מהקו. הם הרגו אותנו. כאילו אמרו לנו: 'פה משחקים כדורסל. מה שאתם משחקים בישראל, זה קקה'. כשברודי הגיע אלינו למכבי אני זוכר שהסתכלתי עליו כאילו הוא נפל מהירח. הוא קידם אותי באופן אישי ואת יתר הקבוצה בכמה רמות. הוא העיף אותנו שנות דור קדימה. אפילו המאמנים שינו את התפיסה שלהם לגבי האופן שבו משוחק המשחק".
כתגובה לצירוף ברודי הנחיתה הפועל תל אביב, אז אגודה הרבה יותר עשירה ומקושרת ממכבי, לא פחות מחמישה יהודים-אמריקאים. צוקרמן, זולוט, וישינסקי, טורנשטיין ובארי לייבוביץ' הגדול. זה קרה לקראת עונת 68/69, שמסומנת כעונת המהפיכה בכדורסל הישראלי, השנה בה החלה האמריקניזציה שלו. שנתיים קודם לכן, ב-67', שיחקו בארץ שני כדורסלנים אמריקאים - ברודי ובילי וולד. שמונה שנים לאחר מכן כבר כללה הליגה לא פחות מ-25 אמריקאים, רובם המוחלט יהודים (או יהודים-לכאורה).
רגע לפני שיצא לדרך הדרבי התל אביב הגדול של עונת 68/69 הלשין קליגר לפיב"א על לייבוביץ', שהיה בעל עבר מקצועני בארה"ב, וההתאחדות האירופאית גזרה על בארי תקופת צינון של שלוש עונות, בהן מונה למאמן הקבוצה. לייבוביץ' בכה כשסיפרו לו לפני המשחק שלא ישחק. הפועל ניצחה את הדרבי, לייבוביץ' שוב הונף על הכתפיים ושוב בכה. האיבה בין הפועל למכבי התעצמה סביב הסיפור הזה, שכבר הפך לפולקלור. הפועל לקחה דאבל בעונה הזו. זו הייתה האליפות האחרונה שלה.
אין מחלקות על כך שהעלייה היהודית מארה"ב שינתה את הכדורסל הישראלי. בעונה הראשונה של ברודי, ובעיקר בזכותו, רשמה מכבי את "נס בדאלונה". לקראת סוף שנות ה-70', עם סגל שהיה ברובו אמריקאי - אל ברודי הצטרפו כבר סילבר, בוטרייט, פרי, גריפין, מנקין - הפכה מכבי לאחת הטובות באירופה. את הישג השיא של נבחרות ישראל לדורותיהן, בכל הענפים - מדליית הכסף באליפות אירופה 79' בטוריו, איטליה - רשמה הנבחרת עם סגל שנשען באופן מוחלט על החיזוק היהודי-אמריקאי (סילבר, קפלן, מנקין, הקפטן לייבוביץ).
"האמריקאים הביאו איתם לכאן את אמריקה", אומר ד"ר גלילי. "הם הביאו לכאן את ההישגיות האמריקאית, את הרצון הבלתי-מתפשר לנצח, את האמונה שהכל אפשרי".
אבל כל זה בא עם מחיר כבד.
"האמריקאים הקפיצו את הכדורסל שלנו קדימה, אבל אז כמה עסקנים מנוולים הפכו אותם למתאזרחים, וזה הרס הכל", אומר אריה מליניאק, מאמן נבחרת ישראל לשעבר ושחקן הפועל בשנות ה-60'. "ברודי, קפלן, סילבר ואחרים היו יהודים טובים שהגיעו לכאן כדי לעשות עלייה. הם היו אזרחים. אבל אז הכניסו אותם לקבוצה אחת עם כל מיני זייפנים, שקרנים, גונבי דעת, שקראו להם 'מתאזרחים'. אם סטיב קפלן הוא מתאזרח, אז גם אנטולי שרנסקי הוא מתאזרח. שרנסקי הוא שר בממשלה, וקפלן לא יכול אפילו לאמן קבוצת ילדים. את דרק שארפ הפכו לחסיד אומות העולם ושמו אותו בסל אחד עם האנשים שבאמת באו להשתלב כאן בחברה, לבנות כאן את הבית שלהם, למרות שבארה"ב היו יכולים להיות להם חיים טובים יותר. זה פשוט פשע נגד האנושות".
ימי התום חלפו. את העלייה היהודית-אמריקאית המקורית, השורשית, החליפה עלייה תועלתנית. בחסות חוק השבות גיירו קבוצות הספורט הישראליות אמריקאים ואזרחו אותם. זה הקנה להם יתרון ספורטיבי אדיר במסגרת האירופאית, אבל שמט את הקרקע תחת הרעיון המקורי שעמד בבסיס חוק השבות והציונות בכלל.
"ברודי ואנשי הדור שלו הם יוצאי דופן כי הם היו יכולים להשיג הרבה בארה"ב, ובכל זאת בחרו לבוא לכאן", מוסיף ד"ר גלילי. "ברודי במיוחד: הוא היה אול-אמריקן. יכול היה לשחק ב-NBA. זה מישהו שיכול היה להיות בטופ של הכדורסל העולמי והחליט, ממניעים ציוניים גרידא, למורת רוחם של בני המשפחה שלו. גם מנקין, לאסוף, גריפין - כולם הגיעו לכאן כעולים חדשים. תראה כמה שנים הם נשארו בארץ. הם בנו כאן בתים. הם לא מתאזרחים במובן המודרני, אלא אנשים שחוק השבות נועד להם, פר-אקסלנס. אחר כך הראש היהודי התחיל להמציא פטנטים, לכל שחקן בגובה 2.00 מצאו איזו סבתא יהודייה, וזה פגע".
ההשוואה בין הכדורסלנים היהודים-אמריקאים שמגיעים היום לישראל לעומת החבורה המקורית היא בלתי-אפשרית, אומר מליניאק. הציונות נגמרה. התפוגגו האידיאלים. "מי שמגיע לכאן היום הוא או זייפן-מגויר, או מישהו שפשוט אין לו אלטרנטיבה. ציונות? אפילו הצברים הישראלים בורחים מכאן בשביל כסף. העולם המודרני הוא עולם גלובלי. הייתה תקופה יפה, תמימה. היא נגמרה. עלייה אידיאליסטית לא תתרחש יותר. חבל שהפכנו את הכל למתאזרחים, לכל מיני אלכס טיוסים כאלה, חבל שהפכנו את האזרחות הישראלית למסחרה".
אולי אף פעם לא היה באמת כדורסל ישראלי. אבל היה כדורסל יהודי. ברודי וחבריו היו אחראים לטרנספורמציה הגדולה של הספורט העברי בשנות השישים והשבעים. הם היו אנשי עקרונות, לא אנשי עסקים; לאחר פרישתם הקימו משפחות והיכו שורשים.
אבל היי, סילבן לנדסברג התגייס בשבוע שעבר לצה"ל.