ריקבון במקרר: על הדעיכה האנושית של וויליאם פרי

לפני שבועיים צצו שמועות בארצות הברית לפיהן וויליאם פרי – ככל הנראה אחד משחקני הפוטבול המזוהים ביותר בהיסטוריה – הלך לעולמו. הפרסומים השונים עשו את דרכם, כשם שפרסומים שונים עושים את דרכם, רק כדי לפנות את מקומם לידיעה עדכנית יותר, שהכחישה את הידיעה המקורית. חלה טעות; שחקן הפוטבול וויליאם פרי לא מת. וויליאם פרי אחר, רגיל, כנראה כבר לא יהיה איתנו, אבל ה-וויליאם פרי בריא ושלם.

כלומר, לא ממש בריא, וגם לא ממש שלם, אבל בחיים. וביחס לתהומות אליהם שקע בשנים האחרונות אחד מסיפורי הספורט המעניינים ביותר בארצות הברית המודרנית, ובכן, גם זה משהו.

6.8 ק"ג – זה היה המשקל איתו הגיח וויליאם פרי לאוויר העולם ב-16 בדצמבר, 1962, בן עשירי מתוך משפחה שתכלול בסופו של דבר 12 נפשות. פרי גדל והתעבה בקצב מהיר לכל הדעות. בגיל 11 שקל 90 ק"ג, אבל זה לא הפריע לו להיות אחד האתלטים הטובים בתיכון: הוא הגיע בין הראשונים בתחרויות ריצה, ובגיל צעיר יחסית כבר הצליח להטביע 360 מעלות באולם הכדורסל המקומי. יכולותיו הפיזיות הנדירות סידרו לו מלגה מלאה למכללת קלמזון, בשורותיה שיחק בין 1981 ו-1984. כבר בעונתו הראשונה במכללה סייע לטייגרז לזכות באליפות היחידה בתולדותיהם, וקיבל את הכינוי שיוצמד לו לשארית חייו, כינוי שבהרבה מובנים תרם להצלחתו לא פחות מהישגים ספורטיביים רבים. זה קרה כשפרי וחברו למכללה ריי בראון תכננו לעשות כביסה, ומילאו לגמרי את חלל המעלית. “אחי, אתה גדול כמו מקרר", אמר לו בראון, ומכאן והלאה, וויליאם פרי נודע כ"מקרר" (ובלועזית, The Fridge).

משקלו של פרי עם היכנסו לדראפט ה-NFL של 1985 עמד על 150 ק"ג. בבדיקה שערכה בשנת 2006, מצאה רשת ESPN כי המשקל הממוצע לשחקן פוטבול בליגה הטובה בעולם עומד על 111 ק"ג (עליה מתמדת משנות השמונים), ובעוד שכל תפקיד מצריך אתלטים שונים עם מבני גוף שונים, גם העבים ביותר לא נוהגים לעבור את רף ה-135 ק"ג. זו הסיבה שמרבית הקבוצות לא ששו לקפוץ על פרי, והותירו למייק דיטקה, המאמן המיתולוגי של שיקגו ברס, לבחור בו במקום ה-23 של הסיבוב הראשון על אף דעותיו הנחרצות של מאמן ההגנה שלו, באדי ריאן, שטען כי מדובר ב"בחירה מבוזבזת". ריאן לא ידע עד כמה הוא טועה, אבל להגנתו ייאמר שאת ההצלחה של וויליאם פרי, אף אחד לא יכול היה לחזות.

ב-21 באוקטובר, 1985, דיטקה החליט להשתמש בפרי גם בהתקפה. זה עבד מצוין: המקרר פילס את דרכו לאנד-זון והפך לשחקן הכבד ביותר בתולדות ה-NFL שרושם טאצ'דאון. מרגע לרגע המאמן הצבעוני הבין שמה שיש לו ביד זה לא הגימיק הכי כבד בעולם, כי אם כלי התקפי שיכול לשנות את כל הקבוצה שלו – אולי, אפילו, את הדרך בה הליגה כולה תפעל. “זה היה השימוש הטוב ביותר בשומן מאז המצאת הבייקון", כתב העיתונאי ריי סונס מהשיקגו סאן-טיימס. שבועיים לאחר מכן, פרי תפס מסירה לטאצ'דאון והפך לסנסציה לאומית:

דייויד לטרמן התקשר. ג'וני קרסון התקשר. בנוסף לשתי תכניות הלייט-נייט הפופולריות ביותר בתבל, פרי הופיע גם בספיישל חג המולד של בוב הופ, בפרק של "צוות לעניין" ובפרסומות לשניים מהמותגים הגדולים בתבל – קוקה קולה ומקדונלדס – פרסומות שלפחות בדיעבד, מרגישות חולניות משהו:

התופעה הפכה לטירוף ב-11 בינואר, 1986, כשהמקרר היה שותף לזכיה היחידה של הברס בסופרבול במתכונתו הנוכחית, והאליפות הראשונה מזה 22 שנים עבור המועדון. ברבע השלישי רץ יארד אחד כדי לחגוג טאצ'דאון היסטורי, וסייע לקבוצתו לנצח בסופו של דבר 10:46 את ניו אינגלנד במשחק הפוטבול הנצפה ביותר בכל הזמנים עד אותו רגע.

כשמדדו את אצבעו בנסיון להתאים לו את טבעת האליפות, גילו שמידת הטבעת של וויליאם פרי היא 25 – בערך פי 2.5 מהגבר הממוצע – וזה היה הגיוני למדי: באותם רגעים, וויליאם פרי היה הכל מלבד ממוצע. אחרי הזכיה בסופרבול, הברס המריאו ללונדון כדי לקיים משחק ראווה חגיגי וגילו שגם בבריטניה מרבית העיניים מופנות אל עבר אדם אחד. “באותה שנה היה לנו את שחקן הפוטבול הכי טוב שאי פעם ראיתי – וולטר פייטון", נזכר לא מזמן מייק דיטקה, "ובכל זאת כולם רצו לראיין רק את וויליאם פרי. זה היה מעניין". מעניין זו מילה אחת לתאר את התופעה החד-פעמית, תופעה אותה הגדיר ג'ון בלו, ששימש אז כסגן נשיא השיווק של ה-NFL, כך: “זו הפעם הראשונה בחיים שלי שהגיע שחקן שהתעלה מעל הפוטבול, עד מעמד של גיבור לאומי".

פרי ניצל את מעמדו החדש כאחד הספורטאים המפורסמים בארצות הברית כדי להכניס בוחטות של כסף מהצד – הרבה יותר מהסכומים שהרוויח על כר הדשא. הוא הוזמן לאינספור אירועים, וגבה מחיר של 10,000 דולר לשעת השתתפות בהם. בין נובמבר 1985 ומרץ 1986, העריך סוכנו, השתתף המקרר ב-35-45 אירועים כאלה.

אדם אחר בצוות של פרי טען כי אף אתלט אחר בהיסטוריה היה תחת מתקפת פרסום כה גדולה בכל כך מעט זמן, והסיבה היתה קודם כל סוציולוגית, ורק אחר כך ספורטיבית: המקרר היה האנדרדוג האולטימטיבי, הילד השמן שלכאורה נבחר אחרון בשיעור הספורט של החיים, ובכל זאת יוצא עם ידו על העליונה. “מרכיבי הכוכבות של וויליאם אוניברסליים יותר מאתלטים שגרתיים, כמו מארק ספיץ, ווילי מייז או ג'יי ניימת'”, נכתב בארצות הברית ב-1985. באותה כתבה צוטט גם פסיכולוג שטען כי פרי הוסיף לענף הפוטבול "אלמנט מקסים של פנטזיה, אסקפיזם עבור רוב הצופים", אך טען כי התופעה קצת מזכירה לו מופע בורלסק: “יש כאן סכנה מסוימת, של השפלה דרך ניצול" – ולא ידע כמה הוא צודק.

לקיץ של 1986 וויליאם פרי הגיע במשקל של 154 ק"ג. מייק דיטקה זעם: “היתה לו יכולת לשתות כמויות אדירות של נוזלים. זה לא היה נדיר לראות אותו שותה ארגז בירה שלם אחרי משחק, אבל יש גבול כמה אפשר למשוך את זה. אתה יכול לרדוף אחרי הקוף הזה רק זמן מסוים. אחר כך, הוא מתחיל לרדוף אחריך". שיקגו שקלה את המקרר מספר פעמים בעונה, היתה מציבה לו רף מסוים ובכל פעם שלא עמד בו היתה קונסת אותו, אבל זה לא עזר. "אחרי זמן מה זה היה חסר תועלת", הודה דיטקה. "לא רציתי לקחת לו את הכסף. הוא פשוט לא הצליח להרזות". בלית ברירה, מצא המאמן דרכים אחרות להעניש את הכוכב הנולד שלו: ב-1986 ו-1987 סידר לו רק שני תרגילים בהתקפה. בשתי הפעמים פרי שמט את הכדור.

"המשקל של וויליאם תמיד היה אישיו, במיוחד אחרי העונה הראשונה", אמר עליו קן ולדיסיירי, איש יחסי הציבור של המועדון. "אני לחלוטין מאמין שאם הוא היה עובד כמו שצריך בקיץ ההוא הוא יכול היה לקבוע כמה שיאים מיוחדים, לא רק בהתקפה אלא גם בהגנה. הוא היה יכול להיות שחקן היכל התהילה". ואילו, פרי לא הצליח לרדת במשקל, וספק אם רצה. אשתו סיפרה על הפעם הראשונה שראתה אותו אוכל המבורגר, ונדהמה כשסיים חצי ממנו בביס אחד. בערך באותה נקודת זמן החלו הרגלי השתיה של המקרר להתגבר, והוא לא התאמץ להסתיר אותם. להיפך: אחרי משחק קולג' אחד, סיפר, שתה 48 פחיות בירה. ההסבר שלו היה מדאיג לקראת העתיד: “הבירה ממלאת אותך. אתה שותה אותה, ולא צריך לאכול. ואז למחרת אתה מזיע את הכל באימון, אז אתה לא מעלה במשקל".

בשלהי 1988 השתכנע פרי על ידי אשתו הראשונה ללכת למכון גמילה מאלכוהול, אך אחרי 28 ימים במוסד השתחרר ממנו. לפני פתיחת העונה לא התייצב למחנה האימונים של הברס, ומשקלו הראה 171 ק"ג. הסבלנות של אנשי הקבוצה החלה לפקוע, ובעוד שמייק דיטקה התעקש להעניק למקרר צ'אנס אחר צ'אנס, אחרי שהמאמן האגדי נפרד מהמועדון ב-1993, אחד המהלכים הראשונים של הברס היה להיפטר גם מוויליאם פרי.

דו-הפרצופיות של שיקגו – ובמובן מסוים, של ארצות הברית כולה – לא נעלמה מעיני חלק מהתקשורת האמריקאית. בוב ורדי מהשיקגו טריביון כתב בקיץ 1992 מאמר שכותרתו היתה “אוכל למחשבה”, וחלק מתוכנו היה זה: “ההנהלה, התקשורת והאוהדים יצרו מציאות בה ניתן היה להניח שהענק המחויך יהיה יעיל בלי קשר למשקל שלו. איפשהו בדרך, פרי באמת קיבל את ההנחה לפיה הוא גדול מהקבוצה. הוא הבטיח להיות חכם יותר ורזה יותר בגיל 29, ואז הלך וביקש לשלש את המשכורת שלו. חסר אחריות, אבל בשיקגו הוא מעולם לא נאלץ ללמוד אחרת. כולנו השמנו עם וויליאם פרי".

פילדלפיה עוד היתה מוכנה לקחת סיכון על פרי בתחילת עונת 1993/94, אבל השידוך הזה לא הוביל לדבר, ובגיל 32, מצא עצמו המקרר בלי אף קבוצה שתסכים לסבול את משקלו המנופח והרגלי העבודה המפוקפקים שלו. גם כמה חודשים בשורות לונדון מונארקס מליגת הפוטבול העולמית הכושלת לא עלו יפה, וכך, תוך פחות מעשר שנים, הקריירה של אחד מכוכבי הספורט הגדולים בתבל הסתיימה, ופינתה את מקומה לקריירה חדשה.

קריירה של הרס עצמי.

הנפילה היתה כואבת, כדרכן של נפילות. פרי עוד ניסה לשמור על מעמדו כסלבריטאי מחויך ואהוב, תפקד על תקן מעין כוכבן ריאליטי בעידן שלפני אחים גדולים וכוכבים נולדים, וביצע את הג'וב אותו מילא למשך מרבית חייו הבוגרים: השמן הזה, שעושה מה שאנשים שמנים עושים. ב-2000 השתתף בתחרות אכילת נקניקיות, אך הניף דגל לבן מוכתם בחרדל אחרי פחות מחמש דקות. ב-2002 התחרה מול מאנוט בול בקרב אגרוף טלוויזיוני שארגנה רשת פוקס, אירוע שהזכיר במעט את מופע הבורלסק המדובר מלפני כמה פסקאות:

אם כאשר היה שחקן פוטבול פעיל המקרר עוד יכול היה לצרוך כמויות בלתי הגיוניות של אוכל ואלכוהול ולהישאר בחיים בזכות פעילות ספורטיבית בלתי פוסקת, הרי שבשנות האלפיים מצבו הרפואי הידרדר בקצב מתמיד. ב-2007, אחרי אחד מטיפולי השיניים שעבר כדי לנסות ולטפל ברווח המיתולוגי שלו, הפסיק לפתע להרגיש את הרגליים, ולאחר מכן את הברכיים והידיים. “לא יכולתי לזוז", אמר, “לא יכולתי לעשות כלום. לא יכולתי להחזיק כף". אשתו החדשה התחננה שייילך לבית החולים, אך פרי התעלם ואמר לה: “שיחקתי פוטבול, ובפוטבול, כשאתה שובר משהו, אתה ממשיך לשחק. אתה לא רץ לרופא או לאמא".

ביוני 2008 פרי נכנע ללחצים של אשתו, נשלח לבית החולים ושם אובחן כסובל מתסמונת גיאן בארה, מחלה שתוקפת את מערכת העצבים ובחמישה אחוז מהמקרים מפרקת אותם עד כדי מוות. כוכב הפוטבול לשעבר נשאר בבית החולים חמישה חודשים וכששוחרר, הובהר לו שאסור לו לשתות יותר. אף שהיה מרותק לכסא גלגלים, פרי ניצל את הפעמים הספורות שאשתו השניה היתה יוצאת מהבית כדי להגיע לחנות האלכוהול הקרובה ולקנות בירה ו-וודקה. זו היתה הפעילות הפיזית היחידה שהיה עושה באותן שנים. במרץ 2009 התעקש לטוס לאירוע חלוקת חתימות של הקבוצה המיתולוגית ההיא של שיקגו שזכתה בסופרבול ב-1985. שם, בין כל חבריו לקבוצה לשעבר ומאמנו, נראה פרי כרגיל יוצא דופן: הפעם לא בגלל המשקל, כי אם בשל כסא הגלגלים ומצבו הכללי. אחד מצלמי הוידאו שנשלח לסקר את האירוע בחר שלא לצלם את המקרר, מתוך רחמים.

חודש לאחר מכן, לחץ הדם של פרי צנח, ושחקן הפוטבול לשעבר התמוטט בדירתו. בבית החולים, כשהוא בקושי רואה או שומע, נקבע שניצל בנס ממוות. תסמונת גיאן בארה, ממנה כביכול התאושש, חזרה, וצירפה איתה חברה זמנית וחדשה לקשר: דלקת ריאות. משקלו באותם שבועות צנח עד 90 ק"ג. “הוא נראה כמו שלד", אמר אחיו, מייקל דין. על פי כתבה ב-ESPN, החל לסבול מהזיות וכשאחד מחברי הילדות שלו נכנס לבקר אותו בבית החולים, פרי התבלבל וחשב שמדובר במאמן שהדריך אותו במכללת קלמזון. לחבר המדובר לא היה נעים להגיד לו שאנחנו ב-2009, לא ב-1981. אחרי חודש בבית החולים פרי נשלח להתאושש בשארלוט, ידיו ורגליו עדיין משותקות כמעט לגמרי.

ביוני 2010 פורסם כי הוא בדרך הבטוחה להתחרש, אך משקלו צמח בחזרה ל-150 ק"ג, ולקראת סוף השנה הוא שב לשתות. בתחילת שנת 2011, פורסמה כתבה מצמררת למדי ב-ESPN שנפתחה באלה המילים: “כל יום מתחיל בכך שוויליאם פרי צריך עזרה לצאת מהמיטה. בדרך כלל זה לא קורה לפני 10 בבוקר... אחרי שהוא מתיישב בסלון, הוא והכסא במערכת יחסים ארוכת טווח. הוא לא זז, חוץ מלשירותים, והחלק המדאיג הוא שאין לו רצון לזוז... הבית שעדיין לא סיים לבנות קר. החימום לא עובד. הוא יושב כל היום ורואה טלוויזיה, לעתים יושב בתוך השתן של עצמו. אשתו שבורת הלב, ואלרי, מנסה לשכנע אותו להתעמל, אבל אומרת שהוא מקלל אותה. היא מתחננת שייקח את התרופות שלו, אבל אומרת שהוא מתעלם ממנה. הטריק החדש שלה לגרום לו לעמוד על הרגליים הוא להגיד לו שיבוא למטבח לארוחת הצהריים. כמובן, ברגע הזה, בו היא הכי פחות מצפה לכך, בעלה ידדה מחוץ לדלת ולתוך המכונית שלו. הוא יודעת בדיוק לאן הוא הולך: לחנות האלכוהול. כי כל יום נגמר בכך שוויליאם פרי צריך משקה".

באותה כתבה, בה הצטייר פעם נוספת כי וויליאם פרי הוא בשום פנים ואופן לא איש רע כי אם בסך הכל איש חולה, סופר כי משקלו של המקרר הגיע עד שיא אישי מבהיל של 181 ק"ג. מספר חודשים אחר כך, לא יכול היה להופיע בביקור של חבריו לקבוצה לשעבר בבית הלבן, ביקור שנועד לחגוג עם ברק אובמה 25 שנה לאליפות ההיסטורית ההיא, משום שהיה חולה.

ואז הגיעו השמועות על מותו, והמקרר מיהר לחשבון הטוויטר שלו כדי להבהיר לעולם שהכל בסדר, הוא עדיין בחיים. בדצמבר הקרוב יחגוג יום הולדת 51, אבל המציאות העצובה מכתיבה מצב כמעט בלתי נמנע: אם וכאשר השמועות על מותו של וויליאם פרי יתבררו יום אחד כנכונות, מעט מאוד אנשים יופתעו. הם ינצלו את ההזדמנות כדי להיזכר בקריירה שלו, בטאץ'-דאונים ההם, בריקודים, בחיוכים, ברווח בין השיניים, בדמות הגדולה מהחיים שהיה.

נכון, הגודל לא תמיד קובע, אבל במקרה של וויליאם פרי הוא קבע ועוד איך: קבע את חייו ואת מורשתו, ומתישהו, למרבה הצער, עלול לקבוע גם את מותו.

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il