מאנוט קרב: סיפורו של הכדורסלן הסודאני מאנוט בול

כשבני משפחתו של מאנוט בול מנסים לתאר אותו, הם מאמצים את הזיכרון וחוזרים עד לימי התנ"ך. זה מעבר למיסטיקה, הם מסבירים. כי עבורם, למעשה עבור מיליוני סודאנים ברחבי העולם כולו, מאנוט בול הוא הגרסא העכשווית למשה רבנו: כמו משה לבני ישראל, גם מאנוט בול היה עבורם מנהיג דגול. גיבור לאומי. יחיד סגולה. גם הוא לחם את מלחמתו של עם שלם.

והנה מגיע החלק העצוב – כמו הדמות התנ"כית, גם מאנוט בול הספיק עוד בחייו לראות כיצד חזונו קורם עור וגידים, אך גם חייו שלו נגדעו ממש לקראת סיום התהליך. גם הוא ראה את הארץ המובטחת, אך גם הוא, כמה טרגי, לא זכה וכבר לא יזכה לבוא בשעריה. גם הוא לא קיבל קלוז'ר ראוי להקרבה העצומה שלו עבור בני עמו.

לפני שנתיים וחודש בדיוק יצאה דרום סודאן מחושך לאור. אחרי עשרות שנים ארורות של מלחמת אזרחים עקובה מדם, אשר גבתה את חייהם של מיליונים, התפצלה סודאן לשתיים, ותושבי דרום המדינה קיבלו סוף סוף עצמאות. שנה לפני כן, מרחק אלפי קילומטרים משם, נקבר בוושינגטון מי שנחשב במובנים רבים למנהיג הרוחני של אנשי דרום סודאן, זה ששום דבר מזה לא היה קורה בלעדיו.

הכירו את בנו המוכשר של מאנוט בול: בול בול

הוא לא היה פוליטיקאי, ובמרבית שנות קיומו אפילו לא התגורר באזור. ובכל זאת, יעידו כולם: מאנוט בול היה הרבה יותר מכדורסלן. הרבה יותר מגימיק גדל-מימדים, כפי שנתפס במשך שנים ארוכות בארצות הברית הצינית והיהירה.

בדרכו השקטה והצנועה, הצליח להפוך למהפכן של ממש. וכדרכם של שועי שולם עוד משחר ההיסטוריה, גם מאנוט בול זכה להכרה אמיתית רק לאחר מותו. שלוש שנים חלפו מאז החזיר את נשמתו ואת גופו העצום לבורא וככל שחולפים הימים, כך ההשפעה העצומה שלו הולכת ומתבהרת. גם כיום, כשאיננו בין החיים, מורשתו ורוחו ממשיכים לפעם בתושבי המדינה הצעירה ובסודאן כולה. נהוג לומר כי לאגדות כמו מוחמד עלי, ג'סי אואנס או בילי ג'ין קינג הייתה ההשפעה פוליטית וחברתית הגדולה ביותר אי פעם מבין הספורטאים. אולי, רק אולי, מאנוט בול ייכנס בבוא היום בשורה אחת עם החבורה המרשימה הזאת.

הוא היה אמור להיות בסך הכל עוד חוליה בשרשרת הארוכה של משפחת בול ושל בני הדינקה. כשנולד ב-1962 העניקו לו הוריו את השם "מאנוט" – שפירושו "ברכה מיוחדת". בשנים הבאות הוריו ייווכחו לדעת עד כמה שמו מייצג את נאמנה את תכונות האופיו הייחודיות של מאנוט בול, שהחלו להיראות כבר בשנותיו הראשונות. עבור בני הדינקה, ולא רק עבור מאנוט בול, נראה שהכל נברא כך שישמשו כשחקני כדורסל – מדובר בשבט הנחשב לגבוה ביותר ביבשת אפריקה ובאחת האוכלוסיות הגבוהות ביותר בעולם כולו. משפחת בול נהנתה בפרט מנתונים טבעיים מטורפים למדי: אביו התנשא לגובה 2.03, ואימו הייתה גבוהה ממנו בחמישה סנטימטרים לפחות. סבא רבא של בול, מספרים, היה אחד האנשים הגבוהים בעולם אולי אי פעם, והגיע ל-2.39 מטר, לא פחות ולא יותר.

ובכל זאת, בכפר טוראליי, ממנו בא מאנוט בול, לא שמעו על כדורסל. את ילדותו בול בילה בדיוק כמו כל אחד אחר בכפר, ומגיל צעיר החל לעבוד כחוואי וכרועה צאן. גם עבודה שכזו, תמימה למדי בסך הכל, הייתה כרוכה בקשיים ובסיכונים שלא יתוארו. מלחמת האזרחים ניטשה ממש לא רחוק מהכפר, והיו גם סכנות אחרות, טבעיות יותר. לימים סיפר מאנוט בול כי פעם אחת, בעודו בן 11, הרג במו ידיו אריה שתקף אותו, וכי לשם כך נעזר אך רק בחנית שהייתה ברשותו. באותם ימים המשיך לצמוח ולגבוה בקצב מסחרר, קצב כזה שעצמותיו הכחושות בקושי עמדו בו. בגיל 15, עם 2.20 סנטימטרים, התוודע לראשונה לכדורסל. כשיהיה בן 16 יבחין בו מאמן כדורסל אמריקאי במהלך משחק שכונתי בחרטום, בירת סודאן, וישכנע אותו לעבור לארצות הברית ולהצטרף למכללה הקטנה אותה אימן בזמנו – מכללת פיירלי דיקינסון.

מאנוט בול היה בר מזל, ואפילו לא ידע עד כמה: חודשים ספורים לאחר עזיבתו את סודאן, העימותים המזוינים במלחמת האזרחים הגיעו לנקודת רתיחה, והכפר טוראליי, ממנו הגיע מאנוט בול, ספג תקיפה מאסיבית שכמעט מחקה אותו מעל פני האדמה. כתוצאה מאותה תקיפה, נהרגו 150 מבני משפחתו. מאנוט בול שמע על החדשות מרחוק, אך לא באמת הבין את שמתרחש הרחק מהעין. הוא כבר היה עסוק בהגשמת החלומות הפרטיים שלו, והיה יכול לבחור לשכוח את המציאות האיומה ממנה נמלט.

ב-1985 נבחר בסיבוב השני בדראפט ה-NBA על ידי וושינגטון בולטס, והצטרף אליה זמן קצר לאחר מכן. ההצלחה הייתה מיידית: אף שיסודותיו היו לקויים להחריד, גובהו העצום אפשר לו להפוך לאיום עצום ולחוסם גדול כבר מעונתו הראשונה בליגה. בעונת הרוקי שלו רשם מאנוט בול ממוצע של חמש חסימות לערב, שיא לשחקן בעונתו הראשונה, אשר לא נשבר עד עצם היום הזה.

אולם הרבה יותר משהאמריקאים התלהבו ממעלותיו המקצועיות על המגרש, הם התרגשו ממעלותיו הפיסיות. ה-NBA ראה שחקנים מוכשרים ממנו, אך מעולם לא ראה מישהו גדול כמוהו. ארצות הברית כולה הייתה נפעמת מהתופעה שנקראת מאנוט בול: 2.31 מטר כחושים ורזים להחריד שמהלכים אימים גם על שחקני ה-NBA האגדיים של אותה תקופה, כמו מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון או לארי בירד.

בשלב כלשהו בקריירה, בעיקר כשעבר לגולדן סטייט ופרח תחת דוני נלסון שכהרגלו העניק יד חופשית, החל לזרוק שלשות ללא הכרה. הוא אפילו הצליח בזה לא רע. העוף המוזר הזה ריתק את האמריקאים. מאנוט בול הפך עד מהרה לשם דבר בארצות הברית, ובהיעדר תקשורת מפותחת כמו זו של ימינו אנו, כמעט התנתק משורשיו שהיו נטועים עמוק במולדתו. אולי ניסה לשכוח קצת את הזוועות מסודן, שלא הרפו ממנו.

ואז הגיע הרגע שיטלטל את עולמו של מאנוט בול, וישנה את חייו לנצח.

זו הייתה סיטואציה יומיומית ונורמלית לחלוטין. ביום בהיר אחד ב-1991 הדליק מאנוט בול את מקלט הטלוויזיה שבביתו, ולא האמין למראה עיניו: בחדשות סיקרו בהרחבה את המלחמה הניטשת במולדתו, והציגו תמונות של כוחות סודנים טובחים באנשי דרום סודאן. מבעד למסך נשקפו למאנוט בול נופי ילדותו, ולפתע הם נראו מחרידים מתמיד. "זאת הייתה הפעם הראשונה שבכלל ראיתי תמונות של סודן בטלוויזיה, והמחזה הזה היה משתק. ראיתי שטובחים בבני עמי והתמונות הללו היו כמו סטירת לחי בשבילי", סיפר לימים על המאורע המכונן. "באותו רגע, החלטתי שאקדיש את זמני וכוחי למען בני עמי. אני הרווחתי מיליונים וחייתי חיים שלווים בארצות הברית, בעוד שאנשים שגידלו אותי נרצחו בזה אחר זה. לא הייתי מוכן לקבל את זה יותר".

החל מאותו רגע, הקריירה ככדורסלן הייתה רק תירוץ. רק אתנחתא קלה בין שלל עיסוקים חשובים יותר. יותר נכון - היא הפכה לאמצעי בלבד, ובוודאי שלא הייתה המטרה. הוא המריא בכל הזדמנות ובכל פגרה לדרום סודאן כדי להעניק סיוע, הקים עמותות וארגונים למען השלום בסודן, פרש את חזונו להקים בתי ספר ברחבי סודן וניצל את מעמדו כסלב כדי לגייס תרומות. במהלך שנותיו ב-NBA צבר הון לא קטן, אך כמעט את כולו – ומדובר במיליונים רבים – העביר ישירות לדרום סודן.

ככל שחלפו השנים, מאנוט בול ניסה לתעל את מעמדו כדי להגביר בארצות הברית את המודעות כלפי הזוועות שמתרחשות במולדתו. ב-1995, אחרי שחזר מביקור בסודן, הגיע לפנטגון כדי לנאום בפני חברי הקונגרס האמריקאי, והתרה בפניהם על הטרור האיסלאמי-פונדמנטליסטי שהולך וצובר תאוצה בסודן, בראשותו של לא אחר מאשר אוסאמה בין לאדן. לימים, התברר כי בין לאדן רקם בסודן את ארגון אל קאעידה, אך תחינותיו של מאנוט בול נפלו על אוזניים ערלות. כי גם אם בזמנו האמין אחרת, מאנוט בול היה עדיין אך ורק גימיק עבור מרבית האמריקאים. הם חיבקו אותו, זה נכון, אך עבור רובם הוא היה בסך הכל איש חביב וגבוה עד כדי גיחוך. בוודאי לא כזה שיש לקחת ברצינות גדולה מדי. "הזהרתי אותם, אמרתי שסודן הפכה לקן טרור, אבל אף אחד לא הקשיב לי. הם חשבו שאני משוגע", סיפר.

זה לא שקריירת הכדורסל הוזנחה לגמרי: מאנוט בול המשיך 10 שנים ב-NBA, ורשם על שמו עוד כמה הישגים. ברבות השנים הפך לחוסם הטוב בטוב ביותר בממוצע לדקת משחק בכל תולדות הליגה, והיה לשחקן היחיד בהיסטוריה שהשיג יותר חסימות מאשר נקודות. אור הזרקורים לא הפריע למאנוט בול. ההיפך הוא הנכון: גם אחרי שפרש מה-NBA ב-1994, המשיך לרכב על אדי הדלק האחרונים של הפרסום וניסה לנצל אותם עד תום למען סודן. בארצות הברית רצו לראות עוד קצת מהקרקס הנודד שנקרא מאנוט בול, וקיבלו את זה במנות גדולות, גם אם היה מדובר במחזה סוריאליסטי: פעם אחת, השתתף מאנוט בול במרוץ סוסים. פעם אחרת, ניסה את מזלו במשחק גולף. או שארגן שישתתף במשחק הוקי קרח, אפילו שכלל לא ידע להחליק. ההכנסות? כמו שבטח ניחשתם, קודש לאזרחי סודן הסובלים.

הרחק מאזור הנוחות בארצות הברית, בול עבר להתגורר למשך כמה שנים בסודן. גם ממשלת סודן, בה נלחם מאנוט בול בחירוף נפש, לא נותרה אדישה להשפעתו ההולכת וגוברת. ב-2001 הוצעה לבול משרת שר הספורט והתרבות במדינה, אך בול הנוצרי סירב לתנאי המקדים – להמיר את דתו לאיסלאם. מאז, הממשלה רדפה אותו באופן אישי. היא האשימה אותו בתמיכה במורדים בני הדינקה, ואסרה את יציאתו מהמדינה. במשך ארבע השנים בהן האיסור הזה היה תקף, בול חי כמעט בסתר. מצבו הרפואי הלך והידרדר ולמרות זאת, סיפר לימים, חשש להיבדק אצל רופא, שמא זה יסגיר את מקום הימצאו וכוחות מטעם הממשלה ירצחו אותו. רק בהתערבות הסנאטור האמריקאי ג'ו ליברמן הצליח בול לצאת מסודן בהתגנבות, וארצות הברית העניקה לו מקלט ומעמד של פליט על רקע דתי.

ב-2004 חייו היו בסכנה לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים בקונטיקט ושבר שלוש חוליות בצווארו. כעת בול לא נאבק רק על חייו, אלא גם על קיומו: כל ההון שצבר הלך לאנשי סודן, והוא עצמו נותר במצב כלכלי קשה, ללא ביטוח רפואי או ביטוח חיים. והפעם, כשגופו כבר לא יכל לספק להמונים שעשוע, ארצות הברית כבר לא ממש עמדה לצידו. על אף מצבו הקשה, המשיך לממש את חזונו מרחיק הלכת לגבי סודן. התוכנית להקים בתי ספר ברחבי המדינה, כולל בדארפור, החלה לצבור תאוצה. הוא הקים באזור הכפר בו נולד בית חולים חדש. בגדול, ניהל את העניינים בשלט רחוק.

ב-2010 כבר היה אפשר לחוש כי בול נמצא בערוב ימיו. הוא אושפז בבית חולים בוירג'יניה עם אי ספיקת כליות, ובנוסף לקה בסינדרום סטיבנס-ג'ונסון, מחלת עור נדירה וקטלנית. ב-19 ביוני 2010, בשעות הערב, ניחתה על סודן בשורת איוב: מאנוט בול מת. עולם הספורט נפרד מענק.

בהלוויתו בוושינגטון התאספו אלפי מעריצים שצבר בול לאורך שנותיו – שחקני NBA, אזרחים סודאנים ואמריקאים, ואפילו חברי סנאט בארצות הברית (שאף הקדישו מחווה עבורו כמה ימים לאחר מכן בסנאט). סגן נשיא ה-NBA ספד לו וכינה אותו "איש ענק, על המגרש והרבה יותר מזה - מחוצה לו". צ'ארלס בארקלי, שהפך ברבות השנים לידיד קרוב של בול, אמר ש"אם רק היו עוד אנשים כמו מאנוט בול, העולם היה מקום הרבה יותר טוב לגור בו". אף שמותו היה צפוי, קולות הבכי והשבר הרעידו את קירות האולם. עצמותיו הועברו לדרום סודן, שם נקבר בחלקת קבר יחד עם משפחתו.

גם שלוש שנים אחרי מותו, יש מי שמנציח את פועלו וממשיך את דרכו. דרום סודאן קיבלה עצמאות, אך רחוקה מלהיות מקום אידיאלי לחיות בו. אחד הארגונים שהקים מאנוט בול – אולי הבולט שבהם – הוא ארגון "הזריחה של סודאן", שמממש את חזונו וממשיך לבנות בתי ספר בדרום סודאן ובדארפור, במטרה לנסות ולשפר במאומה את חייהם של האזרחים. חבלי הלידה של המדינה הצעירה בעולם עדיין ניכרים היטב, אך תושביה אסירי תודה ויודעים עד כמה גדול חלקו של בול במצב הנוכחי, המשופר יחסית. אם היה בין החיים, וודאי היה מכהן בתפקיד בכיר בממשלה.

בול השפיע עמוקות גם על כדורסלנים אפריקאים אחרים, שהעידו כי הם מנסים ללכת בדרכו. לואל דנג (שהיה חבר קרוב של בול) – גם הוא סודני מבני הדינקה - נוהג לבקר במדינתו אחת לזמן מה ונחשב לפעיל בתחום החברתי. סרג' איבקה הקונגולזי לוקח חלק מדי שנה בפעילויות של האו"ם למען רווחת התושבים במדינתו. ויש מי שהולך בעקבותיו גם בתוך המשפחה: בנו, בול בול בן ה-13, שכבר מתנשא לגובה 1.96 מטר, משחק בארצות הברית ונחשב לכישרון גדול.

שבועות ספורים לפני מותו, פורסמה בעיתון "קנזס סיטי סטאר" כתבה על בול, שניסתה לפענח מה מקור היחס האמביוולנטי, אולי קצת צבוע, שקיבל בארצות הברית לאורך השנים, בעיקר אחרי שנותר חסר כל בשנותיו האחרונות. "מאנוט בול מסמל את הצד המכוער של האובססיה שלנו לספורט", נכתב. "הוא ממחיש את חוסר ההיגיון בדרך שבה אנחנו מודדים את הערך של השחקנים, וכיצד אנחנו מכתירים כוכבים. הספורטאים המוצלחים ביותר מקבלים את מרבית תשומת הלב ואת כל האהבה, ברוב המקרים בלי שום קשר למה שהם עושים מחוץ למגרש. מאנוט בול, שחי חיים של קדוש, זכה להתעלמות מאסיבית".

שלוש שנים אחרי שמאנוט בול הלך לעולמו, כל מה שבנה בשתי ידיו הענקיות מקבל משמעות, אולי גם קצת הכרה. לפחות המוות העיר את המתים.

כדורסל בוואלה! ספורט