לרוץ כדי לחיות: סיפורה הטרגי של האצנית הסומלית סמיה יוסוף עומאר

לתקשורת המערבית, החדשות על מותה של סמיה עומאר יוסוף הגיעו רק ב-21 באוגוסט, 2012 – לפני שנה בדיוק, מספר חודשים אחרי שגופתה של האצנית הסומלית טבעה במימי הים התיכון. למשך זמן רב אף אחד לא ידע מה קרה בדיוק. לאף אחד גם לא ממש היה אכפת. אלא שב-21 באוגוסט, 2012, אבדי בילה, האתלט הגדול בתולדות סומליה, נשאל מה דעתו על האולימפיאדה הנהדרת שעוברת על מו פראח – מדליסט הזהב בריצה ל-5,000 ו-10,000 מטר – שנולד בסומליה ועבר לאנגליה בגיל שמונה. “אנחנו מאוד שמחים עבור מו, אבל אסור לשכוח מה שקרה לסמיה", אמר.

אם כך, הבה נתחיל במלאכת הזיכרון.

את סיפורה של סמיה יוסוף עומאר אי אפשר שלא לפתוח ברגע הגדול של חייה. הקטע הבא לקוח משלב המוקדמות של ריצת 200 מטר בבייג'ינג 2008 – אחד הרגעים הזכורים ביותר מהאולימפיאדה ההיא. נסו להתמקד בנערה הכחושה שלמשך רוב המירוץ כלל לא נכללת במסך:

כן, זה היה הרגע הגדול בחייה של סמיה יוסוף עומאר: מקום אחרון במוקדמות, בפער עצום של תשע שניות משאר הרצות.

כדי להבין מדוע, מוטב שנתחיל ללכת אחורה.

סמיה יוסוף עומאר נולדה ב-25 במרץ, 1991, חודשיים אחרי שהממשלה של זיאד בארה הופלה ומלחמת האזרחים - זו שגבתה את חייהם של למעלה מחצי מיליון איש, זו שממשיכה לגבות - יצאה לדרך. את הריצה היא גילתה כשהלכה ברחובות מוגדישו וראתה תחרות מקומית כחלק מאירועי יום האישה הבינלאומי. “אמא, אני רוצה להתחיל לרוץ", אמרה לאימה, אבל לרצות להתחיל לרוץ זה טוב ויפה ברוב המדינות בעולם; בסומליה, פחות. "האזרח הסומלי הממוצע מאמין שאישה שמשתתפת בספורט או אוהבת מוסיקה היא פגומה", סמיה תגיד שנים רבות לאחר מכן. אם משלבים את המבטים, התגובות והקללות ברחוב עם רעב תמידי ותזונה שהיא הכל מלבד בריאה או מתוכננת (“אני אוכלת מה שאני יכולה להשיג, אי אפשר להיות בררניים”, אמרה לפני מספר שנים), עם עוני טיפוסי, מקבלים בסיס שהוא, ובכן, לא אידיאלי.

ובכל זאת, סמיה החלה לרוץ – תחילה עם סנדלים, כי לא היו לה נעלי ספורט. הדבר החשוב היה להישאר בתזוזה. אבדינאסיר סעיד איברהים, הנציג הסומלי היחיד מלבדה בבייג'ינג 2008, תיאר את המציאות הבלתי אפשרית הזו כך: "כשאני רץ ברחובות, אני רואה מכונות יריה בכל מקום. כשאני יוצא לריצה אני שואל את עצמי – אתה הולך למות היום? האם אחזור הביתה בחיים? לפעמים אתה יוצא לריצה ואתה רואה אנשים נלחמים או יורים, אז צריך להסתובב ולחזור הביתה. אבל אני חייב לרוץ, כי אין שום דבר מלבד זה עבורי”.

סמיה נשרה מבית ספר בכיתה ח', בפברואר 2007, אחרי שאביה ודודה נהרגו בהפצצה בשוק בקארה, והחלה לטפל באחיה ואחיותיה כדי לאפשר לאימה לעבוד בדוכן ירקות המשפחתי. את אימוניה הספורים ערכה אז באצטדיון קוני שבמוגדישו, אצטדיון שהוקם ב-1958 והיה מלא בבורות (זכר להפצצות ולירי) ועשבים שוטים וריק ממסלול ריצה נאות. עד מהרה, נשלט גם האצטדיון הישן על ידי מורדים מקומיים וכוחות מיליציה. “כשסמיה לא יכלה להגיע לאצטדיון, היא רצה ברחובות, נתקלת במחסומים וצמיגים שהבעירו המורדים", כתב צ'ארלס רובינסון ב'יאהו'. "הרבה פעמים כוחות המיליציה שמאמינים שנשים מוסלמיות לא צריכות להתחרות בספורט היו מאיימים עליה. בניסיון לצמצם את ההתעללות, היא רצה ברחובות, בחום המעיק, עם שרוולים ארוכים, מכנסיים ארוכים וצעיף, ועדיין היו אומרים לה שמקומה בבית – לא בספורט".

מיותר לציין שהרחובות לא היוו עבורה שום מפלט. מקום בו זורקים עליך אבנים, בו אתה נאלץ להתמודד עם אלימות מילולית במקרה הטוב ופיזית במקרה רע לעולם לא יוכל להוות מפלט. אבל בחייה של סמיה יוסוף עומאר בסומליה, הכל היה יחסי.

אפילו אבדי דילה, אלוף העולם בריצה ל-1,500 מטרים ב-1987, סיפר שגם אחרי שלל ההישגים שהביא לארצו - מדליות בתחרות בינלאומיות, השתתפות מכובדת מאוד בשתי אולימפיאדות - הוא עדיין נתון לאיומים דומים לאלה שסמיה קיבלה: "יום אחד אני והחברים שלי חזרנו הביתה, והמורדים באו ואמרו לנו שאם נמשיך לרוץ, הם יהרגו אותנו. חלק מהחברים שלי עזבו את הספורט. קיבלתי הרבה איומים בטלפון, שאם לא אפסיק לרוץ, אמות".

אבל סמיה המשיכה לרוץ, כי זה לא כאילו אם היתה נפרדת מנעלי הספורט, עתידה היה ורוד. היא ראתה בריצה אפשרות חד-פעמית וקלושה להימלט מכל הרע של המדינה שכל כך אהבה, לסדר למשפחתה חיים סבירים ואולי, רק אולי, אם תצליח לרוץ מספיק מהר, תגיע למציאות בה אתה לא מפחד לפתוח את הדלת ולקבל כדור בפנים. באפריל 2008 סיימה חמישית בתחרות הבינלאומית הראשונה שלה – ריצה ל-100 מטר בדג'יבוטו. חודש לאחר מכן השתתפה באליפות אפריקה לנערות באתיופיה, וסיימה אחרונה במקצה שלה. למרות זאת, נבחרה להתמודד במוקדמות האולימפיאדה במדינתה. “הייתי כל כך שמחה שלא הצלחתי להירדם בלילה", אמרה על אותו רגע, “ידעתי שאני הולכת לנצח. אף אחד בסומליה לא יכול היה לנצח אותי".

היא צדקה. אף אחד בסומליה לא ניצח אותה.

וכך, בלי שום פיקוח רפואי שהוא, ללא מאמנים מוסכמים, ללא נסיון אמיתי, מצאה עצמה סמיה יוסוף עומאר בטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג 2008, אחד מאירועי הספורט הגדולים של העשור, על אותה במה עם האתלטים הגדולים בתבל, עם כמה מהספורטאים הגדולים אי פעם.

"אנחנו יודעים שאנחנו שונים מאתלטים אחרים, אבל לא רוצים להראות את זה", אמרה סמיה בשמה ובשם חברה למשלחת הסומלית עם הגעתה לבייג'ינג. "אנחנו מבינים שאנחנו אפילו לא קרובים לרמה של שאר המתחרים כאן, אבל אנחנו מנסים הכי טוב שלנו להיראות כמו כולם”. זה לא ממש עבד. על הקו הזינוק, כל דבר בסמיה יוסוף עומאר היה שונה: היא היתה צעירה מאוד – מספר חודשים אחרי יום הולדתה ה-17; אחת הרצות הנמוכות (1.63 מטר) ובהחלט האצנית הרזה מכולן (54 ק"ג); לגופה היתה חולצה לבנה ארוכה יותר, מכנסיים שחורים ארוכים יותר מכל השאר. היא נבלעה בתוך ההמון, ולא ברור מה היה קשה יותר: לשים או לא לשים אליה לב. 200 מטר בכלל לא היה המרחק החזק שלה – בחודשים שלפני האולימפיאדה רצה 100 מטר, לפני כן התחרתה גם בריצות למרחקים בינוניים, אולם הוועד האולימפי הסומלי החליט שזה יהיה נסיון טוב עבורה.

אמת, לא נהוג להראות את אותו קטע וידאו פעמיים באותה כתבה, ובכל זאת – כעת יהיה זמן לא רע להציץ פעם נוספת בריצה ההיא, כשלצד הסומלית הצעירה ורוניקה קמפבל בראון, מי שתחגוג מספר ימים לאחר מכן מדליית זהב:

המירוץ התרחש בסביבות חצות, שעון סומליה, ולמען האמת, גם אם היה נערך בשעה נורמלית, היעדר טלוויזיה היה מונע ממשפחתה וחבריה לצפות בו. את השעון היא עצרה על 32 שניות ו-16 מאיות – כמעט עשר שניות יותר מכל אצנית אחרת. זמן התגובה שלה היה כל כך איטי שהמחשב לא הצליח לקרוא אותו, ובניגוד לשאר הרצות, העמודה הסטטיסטית הזו נותרה ריקה. "חשבתי שאני הולכת לנצח", היא אמרה אחרי המירוץ, תמימה עד כדי כאב; "לא חשבתי שיש רצות מהירות ממני בעולם".

לכאורה, מדובר באחד ההישגים העלובים בתולדות האולימפיאדות המודרניות. אבל רק לכאורה. שנים של צפיה, קריאה ושמיעה לימדו אותנו שכל מה שחשוב הוא להביט אך ורק אל קו הסיום – מי חצה אותו ראשון, מי לא. הקו הגורלי הזה הוא לא רק נקודת הסיום – הוא גם נקודת ההתחלה, הנקודה היחידה שחשובה עבורנו כצופים, נקודה שמשכיחה כמעט ברגע את כל הנקודות האחרות על המסלול, על כל המסלולים. ואילו, האם באמת ניתן לקבוע שכל האנשים שלא חצו ברגע נתון אחד את קו הסיום ראשונים צריכים להיות מוגדרים כמפסידים? האם ניתן להיחשב כמפסיד אם אתה, נניח, מטיל הכידון ה-15 בטיבו בעולם? שחיין החזה ה-33 בתבל? רץ ה-100 ה-42 הכי מהיר בייקום? באולימפיאדות ואליפויות עולם, אנחנו נוהגים להצטמצם אל תוך מספר המסלולים – בדרך כלל שמונה – להצטמצם אל תוך מספרים. סמיה יוסוף עומאר סיימה אחרונה, על זה אין ויכוח, אבל עצם הגעתה אל קו הסיום של ריצת 200 מטר באולימפיאדה, אחרי כל מה שעברה, לא יכולה להיות מוגדרת בשום תיאור אחר מלבד ניצחון. ניצחון הרוח, ניצחון הספורט, ניצחון שאי אפשר למדוד עם שעון עצר או לוח אלקטרוני.

מעט מאוד השתנה עבור סמיה עם תום אירוע הספורט הגדול בתבל. החלומות על היפוך של מאה ושמונים מעלות התפוגגו באותה מהירות בה נוצרו, והאצנית בת ה-17 שבה לדירת שני החדרים אותה חלקה עם ששת בני משפחתה במוגדישו. הארוחות נותרו זהות - לחם יבש, דייסה ומים מהברז. בערך בנקודת הזמן הזו, כוחו של הארגון האיסלמי הקיצוני "אל-שבאב" הגיע לשיא מסוים והארגון פחות או יותר שלט ביד רמה בחלקים רבים של סומליה. מדובר באותו ארגון שהיכה כמה וכמה נשים שהעזו לצאת לרחובות עם חזיות, נניח, ארגון שאסר על כל אזרחי המדינה להשתתף באירועי ספורט, לצפות בהם או אפילו ללבוש חולצות ספורטיביות. האצטדיון המקומי הפך בסיס לפגישות של הארגון הקיצוני, וסמיה נאלצה להחביא את העובדה שהיא אתלטית, לצאת לריצה עם בגדים שהיו הכל מלבד בגדי ספורט. אתלטים רבים נחשדו שהם מרגלים עבור אתיופיה, ובכל פעם שיצאו לריצה או אימון, העמידו סימן שאלה גדול מעל מה היה חשוב להם באותו רגע: הספורט או החיים.

“ספורט הוא לא בעדיפות עליונה בסומליה", אמר לא מזמן דוראן פראח, סגן נשיא הועד האולימפי במדינה העניה, "אין כסף למתקנים או לאימונים. המלחמה, הביטחון, הרעב – יש יותר מדי עניינים פנימיים לטפל בהם". ואילו, לא מדובר כאן בסדר עדיפויות גרידא; לארגון אל-שבאב היתה בעיה אידיאולוגית עם הרעיון המופרע של פעילות גופנית תחרותית, והוא דאג להראות זאת פעם אחר פעם: בדצמבר 2009 נרצח שר הספורט והנוער בפיגוע התאבדות; ביולי 2010 לקח הארגון הנ"ל אחריות על שני פיגועי התאבדות באוגנדה, שהרגו 74 אנשים שצפו במונדיאל; בתחילת אפריל 2012 נהרגו נשיא התאחדות הכדורגל הסומלית מוחמד נור ונשיא הועד האולימפי אדן יבארו וויש בפיגוע התאבדות בתיאטרון הלאומי במוגדישו.

סמיה יוסוף עומאר הבינה לאן נושב אבק השריפה, ובאוקטובר 2010 עברה להתגורר באתיופיה, במטרה למצוא מאמן שיעזור לה להגיע ללונדון 2012. זה לא ממש עבד: האצנית הצעירה לא תמיד הורשתה להתאמן באצטדיון באדיס אבבה ונאלצה להמשיך לנדוד ברחבי אפריקה. "היא הגיעה ללוב בספטמבר 2011”, אמרה ל-BBC אחותה, הודן. “למשך חודשים לא שמענו ממנה. היא היתה אבודה ומוחזקת במדבר הלובי". בסופו של דבר, באפריל 2012 החליטה סמיה לעשות מה שעושים אלפי אפריקאים מדי שנה: לעלות על ספינה לאירופה, ולהתפלל לטוב. לחלק זה מצליח, לחלק גדול לא. ב-2011, למשל, מתו כ-2,000 איש שניסו להגר מאפריקה לאירופה דרך הים.

משפחתה של סמיה ניסתה לשכנע אותה לוותר על ההרפתקה. “אמרנו שלה שלא תצא, שזה מסוכן, אבל היא היתה מאוד נחושה וביקשה סליחה מאמא שלנו", אמרה אחותה. בלילה שלפני ההפלגה התקשרה האתלטית האולימפית אל אימה. ”היא אמרה לי - אמא, אני נוסעת לאיטליה. תתפללי בשבילי. אני מתגעגעת, אבל נתאחד באירופה בקרוב", אמרה לפני מספר חודשים האם.

בסמוך לתעלת סיציליה, נגמר לספינת המהגרים הדלק. ספינה נוספת, של אנשי צי איטלקים, הגיעה לחלצם, אולם שבעה אנשים לא שרדו את המעבר בין הספינות. סמיה יוסוף עומאר היתה אחת מהשבעה. גופתה לא נמצאה מאז. המציאות הנוראית הזו תוארה נפלא בכתבה במגזין 'אוברלנד' האוסטרלי בקיץ 2012: "זה לא עולם של תקשורת מיידית ורשתות חברתיות: זה עולם של טלפונים שבורים, של הודעות שמועברות בעצלתיים, של משפחה שצריכה לתהות למשך שבועות, חודשים, שנים, ולעתים כלל לא יודעת. כבר שש שנים שמתקיים מעקב אחר הטביעות באיזור, אבל הוא כולל אך ורק תאריכים ומספרים. אי אפשר להתאים שמות למספרים הללו, שלא לדבר על פרצופים או היסטוריות”.

נסיים, אם כך, עם מספר אחד אחרון: 32.16 השניות האלה, שסמיה יוסוף עומאר רצה בבייג'ינג?

שיא אישי.

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il